פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק רע"א 5398/00
בבית המשפט העליון
רע"א 5398/00
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת:
חנית שטרן
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים, משרד הבטחון
ערעור ברשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 19.6.2000 בע"א 4575/99 שניתן על ידי
כבוד סגן הנשיא י' יעקבי-שוילי, והשופטים:
ס' ג'ובראן, י' גריל
תאריך הישיבה:
כ"ח בשבט התשס"א
(21.02.2001)
בשם המערערת:
עו"ד אורי רוזן
בשם המשיב:
עו"ד שלמה פרידלנדר
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. המערערת התגייסה לשירות צבאי בצה"ל ביום 15.1.1995 בפרופיל רפואי 45, בשל מחלת אסטמה. היא סיימה בהצלחה קורס מוכ"מות ובקרות שליטה בהצלחה והוצבה במקצועה בבסיס חיל הים בחיפה. ביום 12.7.1995 שוחררה המערערת משירות בצה"ל בפרופיל 21, וזאת כחלוף קרוב לשישה חודשי שירות בלבד. היא הגישה למשיב תביעה להכרה בה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט–1959. לטענתה, שורת אירועים בשירותה הצבאי הובילו לפגיעות והפרעות נפשיות קשות. האירועים בהם דובר, לטענת המערערת, היו שניים. האחד, לקראת חג הפסח ב–1995 היא ביקשה ממפקדתה לצאת לחופשה בחג השני בכדי לטפל בילדו של דודה שעמד בפני ניתוח. בתחילה הסכימה המפקדת לכך בתנאי שהמערערת תבצע מספר משמרות ברציפות אולם בהמשך סירבה לכך וכן סירבה לקבל את המערערת לשיחה בעניין זה. בהמשך לכך, לטענת המערערת, היא לקחה כדורים והסתגרה בשירותים עם סדין תוך החלטה לשים קץ לחייה. חיילים אחרים שהבחינו בכך מנעו זאת ממנה והעבירו אותה לבית החולים. השני, לאור האירוע הראשון הוצבה המערערת כגורסת מסמכים במתקן תת קרקעי בבסיס חיל הים. כאשר היתה במתקן זה לבדה היא נתקפה לטענתה בסיוטים שכן המקום הזכיר לה מקלטים בעיר מגוריה – קריית שמונה – בעת מלחמת "שלום הגליל". היא הוסיפה כי בעקבות כך מצבה הנפשי התדרדר והיא אושפזה פעם נוספת בבית החולים.
2. המשיב דחה את התביעה בקובעו כי לא הוכח קשר בין הפרעות נפשיות מהן סבלה המערערת עוד לפני שירותה ובין תנאי שירותה כפי שהוכחו. המערערת ערערה לוועדת הערעור על פי החוק (להלן: הוועדה). הוועדה דחתה את הערעור. היא אימצה את חוות דעת המומחה מטעם המשיב (ד"ר קריצמן) לפיה עוד לפני גיוסה של המערערת ניכרו בה בעיות ריגשיות קשות המאפיינות את ההפרעות האישיות מהן היא סובלת. עוד קבעה הוועדה – בהתבסס בין היתר על חוות דעת מומחה זה (וכנגד חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, ד"ר הידש), כי לא הוכחו תנאי שירות מיוחדים שהביאו למצבה הנפשי של המערערת בעת הזו. הוועדה ציינה כי "שירותה של המערערת לא ארך זמן רב ולא היה מלווה בקושי מיוחד... המערערת לא שכנעה אותנו ולא הוכיחה כי תפקיד של מוכמת שעיקר עבודתה בישיבה את מול מכ"ם כרוכה בתנאי מתח או תנאים חריגים". הוועדה לא מצאה באירוע הראשון הנטען (אי מתן החופשה) משום אירוע חריג שיכול היה להוביל להתפרצות המחלה. כן דחתה הוועדה את הטענות לעניין האירוע השני (הצבתה של המערערת כגורסת מסמכים במתקן תת קרקעי) הן לאור אי הוכחת הדברים עצמם ואין לאור עמדתה לפיה אין בכך תנאי שירות חריגים.
3. המערערת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו (מיום 19.6.2000) נדחה הערעור בדעת רוב. בית המשפט (השופט ס' ג'ובראן בהסכמת השופט י' יעקבי-שווילי) לא מצא עילה להתערבותו בקביעה הוועדה לפיה תנאי שירותה של המערערת לא היו כרוכים בתנאי מתח או תנאי שירות חריגים. המדובר, כך נקבע, בממצא עובדתי המבוסס על אימוץ חוות דעת מומחה ושמיעת ראיות ועדויות ואין מקום להתערב בו. דעת המיעוט (השופט י' גריל) סברה כי יש לקבל הערעור. כך, שכן אמת המידה שיש להפעיל היא סובייקטיבית בעיקרה ולא אובייקטיבית. נקבע, כי בחינת הנסיבות על רקע אישיותה של המערערת, ולא תנאי שירות חריגים אלו ואחרים, מראה כי אכן מחלתה הוחמרה (בשיעור 50%) עקב השירות. על כן, גם בהיעדר תנאים חריגים די בהוכחה כי השירות עצמו הביא להחמרה במחלתה של המערערת על רקע אישיותה שלה.
4. על פסק דין זה הגישה המערערת בקשת רשות ערעור. הרשות ניתנה (ביום 21.2.2001). טענתה העיקרית היתה כי הוועדה ובית המשפט המחוזי התעלמו מחומר ראיות (מסמכי אשפוז בעיקר) המצביעים אובייקטיבית על קשר בין האירועים עליהם ביססה את תביעתה ובין הנזק שנגרם לה. לטענת המערערת לא היה מקום לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב שלא היתה מבוססת כנדרש. מכל מקום, כך נטען, האירועים להם טענה המערערת מבססים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ובין הפגיעה. המשיב ביקש כי נדחה את הערעור. הוא הדגיש כי הוועדה לא נתנה אמון בחלק ניכר מגרסת המערערת באשר לאירועים עצמם ולו מטעם זה יש לדחות את טענותיה. אף לגוף הערעור טען המשיב, כי יש לדחותו. כך, שכן שומה על המערערת היה לבסס לא רק את רגישותה הסובייקטיבית אלא גם קשר סיבתי אובייקטיבי בין הפגימה לבין השירות, שעיקרו הוכחה כי תנאי השירות היו חריגים ולא טריוויאליים. כזאת לא הוכח ואף נקבע בבירור על ידי הערכאות הקודמות כי לא היה.
5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. בפתח הדברים יצויין, כי לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות ובחומר הראיות שעל יסודו נקבעו ממצאים אלה. במצב דברים זה, עומדת לחובתה של המערערת העובדה כי הוועדה לא מצאה את גירסתה – בחלקה – כמהימנה, בייחוד באשר לטענתה לעניין תנאי שירותה ושאירע בעקבותיהם (עת שימשה כגורסת מסמכים). אולם, כפי שעשו הערכאות הקודמות, נניח גם אנו כי אכן התשתית הראייתית והאירועים שלהם טענה המערערת ועליהם ביססה תביעתה, אכן אירעו. כלום בכך יש בכדי להביא לקבלת תביעתה? אכן, כפי שנקבע בדנ"א 5343/00 אביאן נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(5) 732 – להלן פרשת אביאן) יש לבחון במסגרת הקשר הסיבתי שבמסגרת החוק בנסיבות מעין אלה הן את הקשר הסיבתי העובדתי והן את זה המשפטי. אשר לקשר הסיבתי העובדתי, נראה כי הלכה למעשה, אימוץ חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב (ד"ר קירצמן) על ידי הוועדה, משמעה שלילת הקשר הסיבתי העובדתי בין האירועים הנטענים ובין הפגיעה. כך, המומחה ציין כי "אין קשר בין ההפרעה לבין השירות הצבאי" – וזאת לא בבחינה של הסיבתיות המשפטית אלא בבחינה עובדתית-רפואית, לאמור, האם תנאי השירות המתוארים אכן הביאו למצב האמור. למעשה, בכך נשמט היסוד תחת טענותיה של המערערת שעה שלא מצאנו עילה להתערב בתשתית עובדתית זו ובאימוץ חוות דעתו של המומחה כאמור.
6. אולם, גם אם ניתן להניח בנסיבות המקרה כי עובדתית הובילו תנאי השירות הנטענים למחלתה של המערערת, הרי ששומה עדיין לבסס את הקשר הסיבתי המשפטי. בעניין זה נקבע בפרשת אביאן, כי המדובר בנסיבות מעין אלה במבחן סובייקטיבי – אובייקטיבי משולב. במובן זה, אין די להראות – כטענת המערערת וכדעת המיעוט בבית המשפט קמא – כי רגישותה המיוחדת של המערערת לתנאי השירות הובילה לנזק שנגרם לה. יש להראות בנוסף, כי תנאי השירות הצבאי, בבחינה אובייקטיבית, הם שהובילו לפריצת המחלה (או החמרתה) (ראו שם, בעמ' 764-765). בבחינה מעין זו, לא שוכנענו כי נפל פגם המצדיק את התערבותנו בקביעה כי המערערת לא הוכיחה תנאי שירות מיוחדים המצדיקים הכרה בקשר סיבתי משפטי בין השירות ובין הנזק. אף על המערערת מקובל כי עצם הצבתה כמו"כמית בבסיס חיל הים לא מהווה תנאי שירות מיוחדים וייחודיים לצבא החורגים מן הטריוויאלי. אמת, יתכן ורצונה של המערערת לצאת לחופשה - ביחוד בנסיבות המתוארות – היה ממשי והיא התאכזבה ביותר מאי אישור החופשה. אולם אין בעצם אי אישור חופשה בנסיבות מעין אלו, משום אותה "ממשות" העולה מן השירות הצבאי (פרשת אביאן, שם. השוו: רע"א 7737/01 ורובל נ' משרד הביטחון (טרם פורסם)). אשר להצבת המערערת כגורסת מסמכים, הרי שגם אם נקבל את גרסתה באשר לאירוע זה – דבר המוטל בספק נוכח עמדת הוועדה ובית המשפט המחוזי – הרי שלא מצאנו בנסיבות אלה של הצבה בתפקיד זה במתקן תת קרקעי משום מאפיין חיצוני ייחודי ומיוחד לשירות הצבאי, המבסס קשר סיבתי אובייקטיבי בין השירות ותנאיו ובין הנזק (ראו והשוו: רע"א 3103/00 אקהוז נ' קצין התגמולים (טרם פורסם); רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)).
7. המסקנה היא כי לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן לא בוסס הקשר הסיבתי. כך, הן לעניין הגרימה והן לעניין ההחמרה הנטענת (לאור פסק דינו של שופט המיעוט בערכאה דלמטה). אשר על כן, דין הערעור להידחות.
ה נ ש י א
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, כ"ה בניסן התשס"ג (27.4.2003).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00053980_A09.doc/דז/
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il