דאוד ספורי נ. בית הדין הכנסייתי היווני הקתולי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5224/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. דאוד ספורי 2. וידאד ספורי 3. שירין ספורי 4. עמר ספורי 5. אמיר ספורי 6. רדואן דאוד ספורי 7. נעמה דאוד ספורי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הכנסייתי היווני הקתולי 2. בית הדין לערעורים של הכנסייה היוונית הקתולית 3. עיסא פדל תומא דביאת 4. ג'ריס פדל תומא דביאת עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד כמאל זכי פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין לערעורים של הכנסייה היוונית קתולית, שאישר פסק דין של בית הדין של הכנסייה היוונית קתולית בנוגע לצו ירושה שבמחלוקת. בקצירת האומר, העותרים הם יורשיה של המנוחה וידאד פדל תומא דביאת ספורי ז"ל (להלן: המנוחה) ומשיבים 3 ו-4 הם אחיה (להלן: המשיבים). אביהם של המנוחה והמשיבים (להלן: האב) נפטר בשנת 1965, וביום 16.5.1966 הוציא משיב 1 (להלן: בית הדין) צו ירושה על עזבונו (להלן: צו הירושה), בו לא הוכרה המנוחה כיורשת של אביה. לטענת העותרים, צו הירושה הוצא שלא בנוכחות או בידיעת המנוחה ובהתבסס על כתב ויתור לא תקף, מכוחו ויתרה לכאורה המנוחה על חלקה בעיזבון. ביום 13.11.2005 פנתה המנוחה אל בית הדין בבקשה לתיקון צו הירושה וכן בבקשה לצו מניעה לפיו ייאסר כל שימוש במקרקעין שהיו רשומים על שם האב והועברו מכוח צו הירושה למשיבים. ביום 7.12.2011 דחה בית הדין את תביעת המנוחה. בפסק דינו קבע בית הדין כי לא עלה בידי המנוחה להוכיח את טענתה כי צו הירושה התקבל בדרך של מרמה וזיוף. עוד ציין בית הדין כי המנוחה לא נתנה הסבר מספק לשיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה – למעלה מ-40 שנים לאחר מות האב ומתן צו הירושה, וכי מאז מתן צו הירושה נהגו המשיבים בכל נכסי הירושה כמנהג בעלים, ללא שום התנגדות מצד המנוחה. בנסיבות אלה נקבע כי כף המאזניים נוטה לעבר עיקרון סופיות הדיון וכי יש לתמוך בקשה לביטול פסק דין חלוט לאחר תקופה כה ארוכה בראיות כבדות משקל, וכאלה לא צורפו. ערעורה של המנוחה לבית הדין הכנסייתי לערעורים נדחה. בפסק הדין מיום 24.1.2018 נקבע כי המנוחה לא הוכיחה לפני בית הדין את זכותה לתיקון צו הירושה וכי קביעה זו נשענה על ממצאי מהימנות ועובדה, שבית הדין לערעורים אינו מתערב בהם אלא במקרים חריגים. בעתירה שלפנינו טוענים העותרים נגד פסקי הדין של בתי הדין בק"נ טעמים כשבפיהם טענות נגד חוקיותם כיד הדמיון הטובה עליהם. בעיקר טוענים העותרים כי בתי הדין שללו מהמנוחה את זכות הקניין ופגעו בזכותה לשוויון. לטענתם, בתי הדין לא דנו באופן מספק בכתב הוויתור עליו חתמה המנוחה לכאורה. עוד טענו לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המנוחה על ידי בתי הדין. דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובה. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת בתי הדין הדתיים, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית הדין הדתי (ראו, למשל: בג"ץ 8132/18 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים במושבו בבאקה אל גרביה, פסקה 4 (18.11.2018); בג"ץ 9534/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה ג (27.12.2011)). לא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו. בית הדין קבע בפסק דין מנומק כי לא עלה בידי המנוחה להוכיח טענותיה בדבר צו הירושה ואין כל עילה להתערבותנו בקביעתו זו. אוסיף ואומר כי בית הדין לערעורים נתן בפסקו מענה לכל טענות העותרים, גם לטענותיהם הדיוניות וגם לטענותיהם המהותיות לגופו של עניין. בית הדין לערעורים גם התייחס לטענות העותרים בדבר מתן צו הירושה בתרמית וקבע כי פסק דינו של בית הדין בערכאה הראשונה מבוסס כדבעי על ממצאי עובדה שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. הוא אף העביר ביקורת לא קלה על התנהלות העותרים והתייחס ביתר שאת לסוגיית השיהוי בהגשת התביעה לבית הדין בערכאה הראשונה. במידה רבה מעבר לנדרש, מכשול נוסף הניצב לפני העותרים הוא השיהוי בו הוגשה העתירה – למעלה משבעה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין לערעורים. אפשר שדי היה בשיהוי זה, כשלעצמו, כדי להוביל לדחייתה של העתירה (ראו: בג"ץ 7758/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 17 (2.10.2007)). העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' באב התשע"ט (‏8.8.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19052240_N03.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il