פלוני נ. בית הדין השרעי לערעורים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9534/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9534/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בשנת 2006 חייב בית הדין השרעי האזורי את העותר לשלם מזונות לאשתו (המשיבה 2 ולהלן המשיבה), ולאורך תקופה מסוימת היא קיבלה מזונות לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב - 1972 (להלן פסק הדין הראשון). ביום 3.6.10 קיבל בית הדין האזורי בקשה מוסכמת של הצדדים, וביטל את פסק הדין משנת 2006 (להלן פסק הדין השני). בשנת 2011 הגישה המשיבה ערעור לבית הדין השרעי לערעורים (המשיב 1), וככל הנראה ביקשה לבטל את פסק הדין השני. ביום 19.10.11 קיבל בית הדין לערעורים את הערעור, ונקבע כי הסכמת הצדדים היתה להפסקה של חיוב המזונות ולא לביטול למפרע של פסק הדין. הכרעה זו התבססה, בין היתר, על העובדה שהבקשה ציינה שהצדדים שבו לחיות יחד, ושהעותר שב לפרנס את המשפחה - ומכאן כי אין עוד צורך לתשלום מזונות להבא (אך לא לבטל את פסק הדין למפרע); וכן על ההנחה, לפיה לא סביר שהמשיבה הסכימה לבקשה שמשמעה חיובה בהשבת 150,000 ₪ למוסד לביטוח לאומי, לאחר שכסף זה כבר שימש לצרכי ילדיה. כיון שהצדדים נכחו בדיון בבית הדין האזורי, דחה בית המשפט את טענות המשיבה, לפיהן הבקשה הוגשה שלא בהסכמתה; ומנגד, נדחתה טענת העותר כי הערעור הוגש באיחור - כיון שלא הוכח מתי הומצא פסק הדין למשיבה. ב. בעתירה שלפנינו נטען, בעיקר, כי שני הצדדים נכחו בדיון ביום 3.6.10 וקיבלו את פסק הדין על אתר - ומסיבה זו שגה בית הדין לערעורים כשלא דחה את הערעור עקב האיחור בהגשתו. עוד נטען, כי דרך הפרשנות שנקט בית הדין לערעורים "אינה תואמת את כללי הפרשנות המשפטית" המקובלים בדין השרעי - תוך הפנייה להוראות המג'לה הרלבנטיות; כי שתיקת המשיבה מספר חודשים בטרם הגשת הערעור שקולה להודאה בנכונותו; וכן, כי מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי שניתן בהסכמה. ג. ואולם, לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. "כידוע בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים והתערבותו באלו מצומצמת למקרים חריגים בלבד" (בג"ץ 2907/11 פלוני נ' בית הדין הדתי הדרוזי (לא פורסם)). עיקרון זה נכון לגבי בתי הדין הרבניים, ובאותה מידה גם לגבי בתי הדין של העדות הדתיות האחרות: "בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו 'מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר' (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) - השופטת פרוקצ'יה). כך לגבי בתי הדין הרבניים, וכך לגבי בתי הדין של העדות הדתיות האחרות" (בג"ץ 3816/08 אבו אחמד נ' בית הדין השרעי לערעורים (לא פורסם); בג"ץ 4449/08 גבן נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (לא פורסם)). ד. המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. ראשית, בית הדין לערעורים קבע, כי העותר "לא המציא כל הוכחה המוכיחה כי המערערת קיבלה את פסק הדין שעליו הוגש הערעור"; ואף אם היה ממש בטענות העותר, כי פסק הדין הומצא למשיבה במועד נתינתו - אין מדובר בסוג העניינים בהם נוטה להתערב ערכאת ערעור, "כך באותה מערכת עצמה, קל וחומר שכך הוא כאשר מבקשים התערבות בית משפט זה" (בג"ץ 8164/01 הובר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם)). זאת, מעבר לעובדה שסמכותו של בית הדין הדין לערעורים להארכת המועד להגשת ערעור הוכרה הן בפסיקת בית משפט זה (ראו בג"צ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (לא פורסם) פסקה 15), והן בפסיקת בית הדין לערעורים (ראו א' חזבון, "הארכת מועד להגשת ערעורים על החלטות של בית דין שרעי בראי זכות הגישה לערכאות", עת סיוע 1 (תשע"א) 1), ואין מדובר איפוא בפעולה שאין לבית הדין סמכות לעשותה, או בפגם אחר העשוי להצדיק התערבות של בית משפט זה. ה. הוא הדין לגבי הטענות לגופה של החלטת בית הדין לערעורים, שאף הן אינן באות בגדרי אותם מקרים "קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק" (כמובא מעלה). יתר על כן, הטענות המבוססות על לשון פסק הדין הראשון ("אני מחליט להיענות לבקשה, ולבטל פסק-דין מזונות שניתן..."), ועל עקרונות הפרשנות החלים (כנטען) בבתי הדין השרעיים - ובין היתר "חזקה על דבר שפשוטו כמשמעו: אין ערך לרמז לעומת המפורש: אין לפלפל בדבר המפורש" (סעיפים 14-12 למג'לה בתרגומו של פרומקין משנת תרפ"ח) - אינן חזות הכל. לא למותר להזכיר כי פסק הדין הראשון קובע "להיענות לבקשה ולבטל... כאשר אינו מחייב המבקש... במזונות יותר בתיק הנ"ל" (ההדגשה הוספה - א"ר). וחשוב מכך, הבקשה המוסכמת ציינה במפורש, "האשה חזרה לביתה עם ילדיה והמבקש מפרנס את אשתו וילדיו כנדרש, ואין עוד צורך לשום פסק דין מזונות" (ההדגשה הוספה - א"ר) - כך שגם לשונה, וגם תכליתה, מתייחסים להפסקת חיוב המזונות בעתיד. בית הדין השרעי הסביר מדוע נקט בפרשנות שנקט, ואף אם ניתן היה לנקוט בפרשנות אחרת - ואינני קובע מסמרות בעניין; ואפילו הייתי מניח - וגם בעניין זה איני מביע עמדה - כי מדובר בהבנה מאוחרת מצד המשיבה של משמעות ביטול פסק הדין (השבה) לעומת הפסקת החיוב על פיו, ואף העברת כתוֹבֶת ההשבה אל העותר, אין הדבר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. ניתן היום א' בטבת תשע"ב (27.12.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11095340_T02.doc עש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il