פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4639/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4639/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלי ביטון פסק-דין השופט י' עמית: העותר מלין בפנינו על החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 8.3.2018 ועל דחיית הבקשה לעיון חוזר, בהחלטה מיום 12.4.2018. רקע 1. בין העותר לבין המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מתנהלים הליכים משפטיים ממושכים בסוגיית הגירושין וחלוקת הממון, וכאן יוזכרו רק ההחלטות הרלוונטיות לעתירה דנא. ביום 10.12.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט י' שקד) המורה למשיבה לשלם לעותר סכום מסוים, בגין חלקו בדירה, באמצעות שיק בנקאי. נקבע כי התשלום ייעשה "במעמד סידור הגט", ואם הגט יתעכב שלא בעטיו של העותר – עד ליום 10.2.2014 (להלן: פסק הדין הראשון). העותר סירב ליתן גט, ולטענתו העיכוב נבע מחשש לגיטימי פן תיפגענה זכויותיו הממוניות. בנסיבות אלה, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגיע לפני רשמת ההוצל"פ, אשר הורתה בהחלטתה מיום 28.3.2016, כי עוד לפני סידור הגט, האשה חייבת להפקיד את השיק הבנקאי בבית הדין הרבני. 2. על החלטה זו הגישה האישה ערעור לבית המשפט לענייני משפחה. הערעור הובא לפתחו של השופט שקד, ובפסק דין מיום 25.7.2017 הוחלט לקבל את הערעור (להלן: פסק הדין השני). בית המשפט לענייני משפחה הבהיר את פסק דינו הראשון, וכך נאמר: "מהרגע שהאיש הביע דעתו כי הוא מסרב ליתן את הגט [...] הוא איבד את זכותו כי האשה תבטיח את מתן הגט באמצעות שיק בנקאי [...] עמידה על הזכות כי האשה תפקיד את השיק בנסיבות שתוארו, היא [...] בבחינת עמידה על זכות בחוסר תום לב [...] התוצאה היא – כי ככל שהאיש יתן גט ולאחר מתן הגט יתרת הסכומים תהיה בת אכיפה. למען הסר ספק, אין בתוצאת פסק דין זה כדי לפגוע בתוצאות עתידיות של הליכים אחרים אשר מתקיימים ו/או יתקיימו ביניהם בכל ערכאה אחרת". 3. ביום 2.8.2017 ניתן גט, אך הסכסוך הכספי לא הסתיים. בהחלטה מיום 8.3.2018, בית הדין הרבני הגדול מנה את המחלוקות בין הצדדים והורה "לעכב את התיק של הוצאה לפועל עד שבית הדין האזורי בתל אביב יתן את החלטתו הסופית בכל המחלוקות וכתובה ופיצויים בין בני הזוג". כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו. [במאמר מוסגר ולשלמות התמונה, יצויין כי העותר הגדיל לעשות והגיש בקשה לביטול הגט "מחמת גט מוטעה", ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 31.5.2018]. העתירה 4. בפיו של העותר שתי טענות עיקריות: האחת, כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ניתן בחוסר סמכות, תוך התערבות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בניגוד לחובת כיבוד הערכאות. השניה, כי הדיינים מצויים בקשר חברי עם בא-כוחה של המשיבה. טענות נוספות שנכללו בעתירה הן כנגד העברת מקום הדיון מפתח תקווה לתל אביב; אין תיקים פתוחים בין הצדדים בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה; וטענה להסתמכות או "הבטחה מינהלית" בהחלטה קודמת של בית הדין הרבני הגדול. הכרעה 5. דין העתירה להידחות על הסף, ואף לא נדרשת תגובה מטעם המשיבים. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, ואינו נוהג להתערב בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים (בג"ץ 409/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (25.3.2018); בג"ץ 2947/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (4.4.2017); בג"ץ 557/17 פלוני נ' פלונית (23.1.2017)). גם העתירה דנא אינה מגלה עילה להתערבותנו, באשר חרף טענותיו של העותר לא נגלתה לעיניי חריגה מסמכות או נסיבות חריגות אחרות. למעשה, הסוגיה העיקרית שמתעוררת בעתירה היא שאלת היחס בין פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבין החלטתו של בית הדין הרבני הגדול. העותר הציג סתירה לכאורית בין פסק הדין הראשון, שקבע מועד מוגדר לתשלום, לבין החלטתו של בית הדין להשהות את התשלום עד לבירור המחלוקות הכספיות. אילו זו היתה המציאות, עשויה היתה להתעורר שאלה, ואולם טענתו של העותר לוקה בחוסר התייחסות לפסק הדין השני (שהוצנע ותואר באופן סלקטיבי בפסקה 14 לעתירה). בפסק הדין השני הובהר כי נוכח התנהלותו של העותר – "לאחר מתן הגט יתרת הסכומים תהיה בת אכיפה", וזאת חלף המועד הנקוב בפסק הדין הראשון. בנסיבות אלה, איני סבור כי החלטתו של בית הדין הרבני הגדול עומדת בניגוד לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. החיוב הכספי שנקבע בפסק הדין הראשון עומד בעינו, אך המועד לקיומו נדחה עד לבירור התמונה הכוללת, וניתן להבין את ההיגיון בכך. 6. אשר לטענתו של העותר בדבר קשרי חברות בין הדיינים לבין בא-כוח המשיבה, הרי שהדרך להעלות טענות מסוג זה היא בהליכים לפי סעיף 19א לחוק הדיינים, התשט"ו-1955. מתוך העתירה נראה כי העותר לא הגיש בקשת פסלות, וממילא גם הליך ערעורי לא התקיים. מובן אפוא כי ההליך הנוכחי איננו המקום המתאים להידרש לראשונה לטענות אלה. גם יתר הטענות שנכללו בעתירה אינן מגלות עילה להתערבותנו, ואף איני רואה חובה לפרטן. 7. נוכח האמור, לא נמצאה לנו עילה להתערב בהחלטתו של בית הדין בגדול, ולפיכך העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות בסך 4,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשע"ח (‏17.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18046390_E01.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il