פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 3662/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3662/11
לפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
מוחמד חאמד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת"פ 464/09 מיום 1.5.2011 שניתן על ידי כבוד השופט משה הכהן
תאריך הישיבה:
ח' בשבט התשע"ב
(01.02.12)
בשם המערער:
עו"ד וסים דכוור
בשם המשיבה:
עו"ד עדי שגב
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' הכהן) אשר הרשיע את המערער בעבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ובעבירת חבלה בכוונה מחמירה והטיל עליו עונש של 20 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע.
כתב האישום
1. נגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 274(1) ו-274(2) לחוק העונשין.
2. בעובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי ביום 13.11.2009 שהה המערער באזור שער המוגרבים הסמוך למתחם הר הבית בירושלים. בעת שיצאו מתפללים מהמקום, התיישב המערער על מבנה בו אמורים להימצא שוטרים ואנשי "וואקף" בלבד. השוטר ג'מאל חירבאווי (להלן: השוטר) אשר היה באותה שעה במקום יחד עם כוחות משטרה נוספים פנה למערער וביקש ממנו להציג בפניו את תעודת הזהות שלו. המערער סרב להזדהות והתמיד בסירוב גם לאחר שהתבקש בשנית לעשות כן ואף לאחר שהוסברה לו חובתו להזדהות לפני איש משטרה. בעקבות סירוב המערער להזדהות, ביקש ממנו השוטר להתלוות אליו אל מחוץ למתחם שער המוגרבים. המערער סירב, שלף מכיסו הימני סכין יפנית, אשר להבה בלט ממנה, הניף אותה לעבר צווארו של השוטר בקריאות "אללה אכבר" וניסה לפגוע בשוטר. השוטר הזיז את ראשו ובכך הצליח לחמוק מהסכין. השוטר תפס את ידו של המערער והחל לצעוק "סכין". השוטר וכוחות נוספים שהיו במקום שלפו את הסכין מידו של המערער והוציאו אותו מהמקום, בעוד המערער ממשיך לקרוא "אללה אכבר".
הכרעת הדין
3. בית המשפט המחוזי קבע כי אין חולק על כך שהמערער סרב במפגיע ובתוקף להזדהות בפני השוטר. בנוסף אין חולק כי המערער דחה גם פניה של יחיא שחאדה (בן דודתו של המבקש ששימש כשוטר מטעם ה"וואקף" בעת האירוע) (להלן: יחיא)), דבר שהוביל להתקרבות השוטר אליו. כמו כן, בית המשפט קבע כי הייתה התגוששות בין המערער לבין השוטר, שבמהלכה קרא השוטר "סכין, סכין" והמערער קרא "אללה אכבר".
4. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת השוטר, מלבד הגיונה הפנימי, נתמכת גם בעדות השוטר חיים טייב (להלן: טייב) ובעדות של יחיא, שניכר היה כי הוא מתאמץ שלא להזיק לקרוב משפחתו. נקבע כי עדותו של יחיא תומכת בעדות השוטר בנקודות הבאות: ההליך המדורג שהוביל להתקרבותו של השוטר למערער; סירובו העיקש של המערער להציג את תעודת הזהות שלו בפני השוטר וגרסת השוטר כי לא נהג כלפי המערער בצורה תוקפנית כלשהי. כמו כן נקבע כי עדותו של טייב מחזקת את עדות השוטר לגבי פרק הזמן הקצר שבין שמיעת חבטה בעקבות קריסת השולחן עליו ישב המערער (עקב ניסינו של השוטר להשתלט על המערער לאחר שליפת הסכין) והצעקות "אללה אכבר" ו-"סכין, סכין" לבין הרגע שהסכין נראתה בידו של המערער. בנוסף נקבע כי עדותו של טייב בנקודה זו מאיינת לחלוטין את גרסת המערער כאילו מצא את הסכין על הרצפה מתחת לבוטקה לאחר הנפילה, גרסה שהתמוטטה ממילא נוכח הודאת המערער, מפי בא כוחו, כי הסיפור האמור של מציאת הסכין הוא גרסת בדים. כן קבע בית המשפט המחוזי כי גרסת השוטר בעלת היגיון עובדתי ומשפטי לעומת חוסר ההיגיון שנמצא בגרסת המערער, ועל כן גרסת המערער נדחתה. השוטר פעל בנסיבות העניין כדין שעה שעיכב את המערער לצורך זיהויו ואילו המערער התנגד שלא כדין לעיכוב וניסה למנוע אותו תוך כדי איום על השוטר בסכין שנשא עימו.
5. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הספק היחיד שהתעורר הוא לגבי גרסת השוטר כי המערער הניף את הסכין כשהיא פתוחה, וזאת בשל הסתירות בעניין זה בין עדות השוטר לבין גרסת טייב ועמדת המשיבה לפיה אין ממצא חד משמעי הקושר את הלהב (שנתפס על ידי שוטר בלתי ידוע שלא ערך על כך דו"ח) לבין הסכין. נקבע כי לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי הסכין הייתה פתוחה באופן שהיה מאפשר למערער לפגוע בצווארו של השוטר. בעובדה זו, כך נקבע, יש כדי לשלול, ולו מחמת הספק, קיומה של כוונה מיוחדת מצד המערער להטיל בשוטר מום או נכות או לחבול בו חבלה חמורה באמצעות השימוש בסכין, כדרישת שתי חלופות הכוונה הראשונות בסעיף 329(א) לחוק העונשין. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיימת במעשי המערער חלופת הכוונה השלישית בסעיף שהינה "להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור". עוד נקבע כי נוכח הקביעה כי העיכוב היה כדין ונוכח דברי המערער עצמו כי כוונתו הייתה להימלט מהמקום ובכך למנוע את עיכובו, אין ספק כי השימוש בסכין, שהמערער אינו כופר בהחזקתה, משכלל את העבירה לפי החלופה השלישית הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי. בנוסף, נסיבות התקיפה שהתרחשה תוך כדי המאבק בין השוטר לבין המערער שנועד לסכל את העיכוב וכן התנהגותו האלימה של המערער במאבק מול השוטר ויתר השוטרים שבאו לסייע לו, מחזקות אף הן את גרסת השוטר לגבי המכה שקיבל מהמערער. לפיכך, נקבע כי המשיבה הוכיחה כי המערער תקף את השוטר מתוך כוונה "להכשיל שוטר בתפקידו או למנוע או להפריע לו מלמלאו" ועל כן יש להרשיעו בעבירות לפי סעיפים 329(א)(2), 274(1)ו-274(2)לחוק העונשין.
גזר הדין
6. כאמור, על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי פירט כי העבירות בהן הורשע המערער הינן חמורות ומבטאות זלזול בוטה בחוק וברשויות הפועלות לאכיפתו. המערער פעל בצורה מתגרה כלפי השוטר וגם כאשר ניתנה לו ההזדמנות להתנתק מהאירוע, הוא סירב לעשות כן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי גם השימוש בסכין (למרות שלא ניתן היה לקבוע לצורך ההרשעה כי הייתה פתוחה) מוסיף פן לחומרה ואין ספק כי האירוע שיזם המערער בצורה מכוונת יכול היה להסתיים אחרת, נוכח האווירה הנפיצה במתחם הר הבית. הודות להתערבות אנשי הוואקף נמנעה התפרעות המונית. מאידך, בית המשפט המחוזי פירט כי המערער הוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי, אשר הביע חרטה על מעשיו, אם כי לא לקח עליהם אחריות מלאה בפני שירות המבחן. כמו כן, נקבע כי נוכח היעדר האפשרות לקבוע שהסכין הונפה במצב פתוח, רמת הסיכון לחיי השוטר הייתה פחותה מהנטען בכתב האישום. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לשקול לקולא את העובדה שהמערער היה במעצר בית תקופה ממושכת. באשר להמלצה שניתנה על ידי שירות המבחן להסתפק בעונש של עבודות שירות קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו מחויב לקבלה וכי היא אינה משקפת איזון הולם בין האינטרס הציבורי לבין נסיבותיו האישיות של המערער. על כן הוטל עליו עונש מאסר של 20 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ושמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע. בקשת עיכוב ביצוע העונש שהוגשה לבית משפט זה (השופט י' דנציגר) נדחתה.
הערעור
7. בא כוח המערער טוען כי קיימת בהכרעת הדין טעות אשר יכולה להביא לביטול הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, וממילא צריכה להביא להקלה בעונשו. המערער טען כי לפי קביעת בית המשפט המחוזי לא ניתן לקבוע בוודאות הדרושה במשפט הפלילי כי המערער הניף את הסכין כלפי השוטר כשהיא פתוחה. לטענתו, יש בעובדה זו כדי לשלול, ולו מחמת הספק, קיומה של כוונה מיוחדת מצד המערער להטיל בשוטר מום או נכות או לחבול בו חבלה חמורה באמצעות השימוש בסכין, כדרישת שתי חלופות הכוונה הראשונות בסעיף 329(א) לחוק העונשין. לטענת המערער, הקביעה לפיה הסעיף בו הוא הואשם אינו דורש כוונה מיוחדת היא קביעה שגויה אשר אין לה כל ביסוס משפטי ועצם הקביעה שלא התקיימה כוונה מיוחדת מחייבת את זיכויו מחמת הספק מסעיף האישום שיוחס לו. לעניין זה מסתמך בא כוח המערער על פסק דינו של חברי השופט הנדל ב-ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.3.2010) (להלן: עניין קילאני) בו נקבע כי די בהלכת הצפיות כדי לענות על דרישת הכוונה בסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. המערער העלה בהודעת ערעורו טענות נוספות וביקש התערבותנו בהכרעות שבעובדה, אך ביום הדיון, ונוכח הערותינו, התמקד בטענה המשפטית האמורה.
8. מנגד, טענה המשיבה כי בניגוד לנטען על ידי המערער, בית המשפט המחוזי לא קבע שסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין אינו דורש כוונה מיוחדת, אלא כל שעשה הוא לבחון את השאלה מהי הכוונה המיוחדת הנדרשת בחלופה השלישית של סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין אשר בגינה הרשיע את המערער.
דיון והכרעה
9. לא ניתן לקבל את טענת ב"כ המערער כי נפלה בהכרעת הדין טעות לעניין היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בהכרעת הדין נאמר כך:
"... לא ניתן לקבוע ברמת האמת המשפטית במובחן מן האמת העובדתית, כי הסכין אכן הייתה פתוחה באופן שהיה מאפשר לנאשם לפגוע בצווארו של השוטר. עובדה זו יש בה כדי לשלול ולו מחמת הספק קיומה של כוונה מיוחדת מצד הנאשם להטיל בשוטר מום או נכות או לחבול בו חבלה חמורה באמצעות הסכין כדרישת שתי 'חלופות הכוונה' הראשונות שבסעיף 329 (א). לעומת זאת, מתקיימת במעשי הנאשם כפי שצוין לעיל, 'חלופת הכוונה' השלישית של הסעיף שהיא 'בכוונה ... להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור'. לאור קביעתי כי העיכוב היה כדין ולאור דברי הנאשם עצמו, כי כוונתו הייתה להימלט מן המקום, ובכך למנוע את העיכוב שיחייבו להזדהות, אין ספק בעיניי כי השימוש בסכין, שהנאשם אינו כופר בשלב זה בהחזקתה, לצורך זה, משכלל את העבירה לפי חלופה זו הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי".
מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה בית המשפט המחוזי לא קבע כי לא נדרשת וכי לא מתקיימת במקרה דנן כוונה מיוחדת ביחס לחלופת הכוונה השלישית המופיעה בסעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. כל שקבע בית המשפט המחוזי הוא כי כוונה מיוחדת כזו לא מתקיימת ביחס לשתי החלופות הראשונות. מה שעולה מן הקטע שצוטט הוא שהיתה למערער כוונה למנוע את עיכובו או את מעצרו. כוונה כזו עולה בעליל ממעשיו של המערער ומשכך הוא עמד בדרישות היסוד הנפשי לפי החלופה השלישית של סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. לא מצאנו כי יש הצדקה להתערב בהרשעה.
10. אשר לעונש: התנהגותו של המערער מבטאת זלזול חמור בחוק ובמשטרה. התנהגותו היתה התנהגות מתריסה, ללא כל סיבה וללא כל הצדקה. במהלך המעצר הכה המערער בפניו של השוטר. אלמלא גילו הצעיר של המערער והמלצת שירות המבחן להסתפק בעבודות שירות, היה המעשה גורר עונש כבד יותר. אין מקום להתערב בעונש שהוטל.
11. סוף דבר: הערעור על שני חלקיו נדחה.
ניתן היום, ד' אדר, תשע"ב (27.2.2012).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11036620_C03.doc עע
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il