אשרף קילאני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6019/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6019/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: אשרף קילאני נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 23.3.09 וגזר הדין מיום 24.6.09 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 173/08 שניתנו על ידי השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: ה' בשבט התש"ע (20.1.10) בשם המערער: עו"ד יניב שגב בשם המשיבה עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט נ' הנדל: העובדות הצריכות לעניין 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' סולברג), לפיו הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן : "החוק") ובהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו – עבירה לפי סעיף 275 לחוק. נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי למשך שישה חודשים, לבל יעבור עבירת שיש בה יסוד של אלימות בתוך 3 שנים מיום שחרורו ופסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה במשך 4 שנים. הערעור מופנה נגד שני החלקים של פסק הדין. על פי כתב האישום, בו הורשע המערער נקבעו העובדות הבאות: בתאריך 14.4.08, סמוך לשעות הצהרים, הגיע המערער כשהוא נוהג במכונית מסוג "אאודי" לצומת א-טור בירושלים. במקום שהה כח משטרתי שעסק בפעילות מבצעית הקשורה להסעת שוהים בלתי חוקיים. שוטר שעמד במרכז הכביש סימן למערער לעצור. המערער הבחין בשוטר ועצר את המכונית מספר מטרים לפניו. שוטר נוסף התקרב אל המכונית וניגש לפתוח את הדלת על מנת לבצע בדיקה. טרם הספיק השוטר לפתוח את הדלת, האיץ המערער את הרכב והחל בנסיעה מהירה לעברו של השוטר הראשון, אשר נאלץ לקפוץ לצד הכביש בניסיון להימנע מפגיעת המכונית. הדופן הקדמית של המכונית פגעה ברגלו של השוטר והוא נחבל בברך ימין, נפל, ונחבל גם במרפק ימין. המערער המשיך בנסיעה מהירה ונמלט מהמקום. טענות הצדדים 2. הסנגוריה מעלה שתי הסתייגויות מהכרעת הדין. אחת עובדתית ואחת משפטית. במישור העובדתי נטען כי טעה בית משפט קמא משלא קיבל את גרסת המערער, לפיה כלל לא ידע שמדובר בשוטר שניגש לרכבו. על פי קו זה, טעה בית משפט קמא שבחר מחד גיסא להעדיף את עדותו במשטרה של עד התביעה זייתון – מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 – אך מאידך גיסא לא העניק משקל לאמרתו של אותו עד, לפיה השוטרים לא חבשו כובעי זיהוי משטרתיים. במישור המשפטי טען המערער כי לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת, הנדרש להוכחת סעיף 329 (2) לחוק העונשין. לפי טיעון זה, יש להוכיח יסוד נפשי של חפץ במטרה לגרום חבלה חמורה, מום או נכות. ברם, למערער, על פי הנטען, לא הייתה מטרה כאמור כלפי השוטר, אלא כל מטרתו הייתה להימלט מהמקום. לכן, סבור הסנגור שגם על פי העובדות שנקבעו ניתן, לכל היותר, להרשיע את מרשו בעבירה לפי סעיף 333 לחוק – חבלה חמורה – שאינה דורשת כוונה מיוחדת. הסנגור מחדד את עמדתו בטיעון כי לא ניתן לצאת ידי חובה בהוכחת יסוד הכוונה המיוחדת בסעיף 329 לחוק באמצעות הלכת הצפיות, אלא על הנאשם שעובר עבירה זו לשים לו למטרה לגרום לאדם נכות או חבלה חמורה. עוד נטען כי הואיל ויש לקבוע שהמערער לא ידע שמדובר באנשי משטרה כי אז לא ניתן להרשיעו גם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לחילופין, נטען כי יש מקום להקל בעונש ולהמירו בעבודות שירות. מנגד, סבורה המדינה כי דין הערעור להדחות. באשר לממצאים העובדתיים נטען כי אלו נקבעו על בסיס קביעות מהימנות ביחס ל - 4 שוטרים שהעידו כי חבשו כובעים ושהמערער ידע שמדובר בשוטרים, בניגוד לגרסתו שכאמור נדחתה. באשר לטענות בדבר היסוד הנפשי נטען כי עמדת בית משפט קמא מתיישבת עם פסיקת בית המשפט העליון לפיה אף לאחר תיקון 39 הוראות החוק אינן מונעות את החלת הלכת הצפיות בעבירה הנדונה. דיון 3. באשר לטענה כי המערער לא ידע שהאנשים שניגשו לרכבו היו שוטרים – בית משפט קמא ניתח את עדויות ארבעת השוטרים על נסיבות האירוע, לרבות העובדה שחבשו כובע משטרתי. בית משפט קמא לא התעלם מהקושי הנעוץ בדברי עד התביעה זייתון באמרתו במשטרה, לפיהם השוטרים לא חבשו כובעים. צוין כי מדובר בעד שניסה לסייע למערער ואף לא היה מוכן להעיד עד שהובא באמצעות צו. לפיכך, בית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבל את מלוא תוכנה של אמרתו במשטרה. בהיבט המשפטי, יודגש שהכלל של 'פלגינן דיבורא' – קבלת עדות של עד באופן חלקי – חל גם על אמרה שהתקבלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. מבחינת הגיון הדברים ניתן להבין את גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה גם העובדה שהעד זייתון זיהה את המעורבים כשוטרים מחזקת את המסקנה שהמערער היה יכול לזהותם. בית המשפט המחוזי לא התרשם באופן חיובי מעדות המערער והתייחס להתנהגותו המפלילה. השוטרים אף רשמו בדו"חות הפעולה שנערכו סמוך לאירוע כי חבשו כובעי זיהוי משטרתיים. העיקר הוא שעסקינן בממצא עובדתי. הלכה מושרשת היטב בשיטתינו היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ראו למשל דברי חברתי השופטת נאור בע"פ 7374/07 רן שמאי נ' מדינת ישראל, (16.11.09)). לא מצאתי כל נימוק לסטות מהכלל במקרה זה. 4. מן היסוד העובדתי אל היסוד הנפשי. לשונו של סעיף 329(א)(2) היא כדלקמן: "חבלה בכוונה מחמירה (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים ... 2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;" יושם אל לב לשני מאפיינים של העבירה לפי סעיף 329 (א)(2). האחד, הדרישה לכוונה מיוחדת – להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. האחר, אין דרישת לתוצאה, אלא הניסיון לפגוע הוא העבירה המוגמרת. השוו עבירה זו לעבירת תקיפה – לפי סעיף 379 לחוק: "התוקף שלא כדין את חברו, דינו שנתיים". עבירת תקיפה היא עבירה הדורשת ביצוע מעשה ותוצאה ולא מופיע בה יסוד של כוונה. הנה כי כן, שונה היא בשני המאפיינים שהוזכרו מסעיף 329 (א)(2). מהי הכוונה הנדרשת כדי לעבור עבירה לפי סעיף 329 (א)(2)? המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הלכת הצפיות והאם די בה לענות על דרישת הכוונה בסעיף 329 (א)(2). הלכת הצפיות הוצגה בפסיקה באופן הבא: "היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות" (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 571-570 (2005)). יודגש כי כלל הצפיות מושרש בפסיקה וחל עובר לתיקון 39 לחוק (ראו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג(1) 421; ע"פ 268/59 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד(1) 310; ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 457). מהי עמדת הדין לאחר תיקון 39 לחוק העונשין? סעיף 20 (ב) לחוק קובע: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן." על פי סעיף זה, הלכת הצפיות טומנת בחובה את המשוכה הגבוהה של אפשרות קרובה לוודאי להתרחשות התוצאה. ברם, בל נשכח כי המערער הורשע בעבירה התנהגותית ולא בתוצאתית. סעיף 90 מוסיף הגדרה לכוונה ביחס לעבירות שנחקקו לפני התיקון באופן הבא: "(2) "בכוונה" - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר". כאן, עסקינן בעבירה שאינה דורשת תוצאה והסוגיה היא האם תחול הלכת הצפיות על עבירה מעין זו. האם סעיף 90 מהווה הסדר שלילי, לפיו הלכת הצפיות אינה חלה על עבירה התנהגותית, בשונה מעבירה תוצאתית לפי סעיף 20? האם הלכת הצפיות חלה על עבירה התנהגותית כפי שהיא חלה על עבירה תוצאתית? כפי שנראה, הפסיקה דגלה בדרך ביניים. טרם תוצג הפסיקה אציג לצורך המחשה את המחלוקת באמצעות דוגמא. ראובן רוגז על שמעון ועל כן הוא רוצה לדרוס אותו ברכבו. לאחר ביצוע המעשה הוא בורח מהמקום. השוטר לוי מקים מחסום. ראובן מאיץ את מהירותו ועובר בסמוך מאוד ללוי באופן שצפוי עד מאוד שיפגע בו. יובחן ההבדל בכוונה במעשה ראובן כלפי שמעון, לעומת לוי ללא קשר לשאלה במי בהם פגע. ראובן חפץ לפגוע בשמעון. באשר ללוי, ניתן להניח כי מבחינתו של ראובן היה מעדיף שלא לפגוע בלוי אך הדבר צפוי מבחינתו בנסיבות הדוגמא. ראובן שם לו למטרה לפגוע בשמעון. בעניינו של לוי ניתן מבחינת ההגדרה להגיע לשתי תוצאות. זאת מבלי להכריע בשלב זה. אפשרות אחת היא שאין לראובן כוונה מיוחדת לפגוע בלוי כיוון שאין זו מטרתו. אפשרות אחרת היא שאמנם מטרתו העיקרית הינה לפגוע בשמעון ולברוח מהמקום מבלי שייתפס. אולם, משהחליט להמשיך בבריחתו על אף הצפייה שיפגע בלוי, הוא מתכוון למעשה זה לא פחות משהתכוון לפגוע בשמעון. ראובן גיבש החלטה לפגוע בלוי. הוא מודע לכך ועל כן אחראי למעשיו. זהו המצב אף אם מטרתו היא להשיג אך אמצעי על מנת להגיע למטרה החשובה יותר מבחינתו והיא בריחה מהמקום. המחלוקת בין שתי האפשרויות הינה עניין שתלוי במדיניות משפטית. אפשר גם להגיע לתוצאות שונות באותה שיטה לגבי עבירות שונות. כפי שהוסבר לגבי עבירה תוצאתית, הלכת הצפיות כמוה ככוונה. השאלה הנותרת היא מהו הדין במקרה בו נדרשת כוונה מיוחדת בעבירה התנהגותית? 5. בעניין אלקורען נדרש השופט ברק לעניין (ע"פ 217/04 חאפז אלקורען נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 29.6.06) וכך כתב: "בפרשת אלבה עמדתי על כך ש"מכיוון ש'מטרה' כמחשבה פלילית בעבירה התנהגותית אינה קשורה כלל ל'כוונה' כמחשבה הפלילית הדרושה בעבירה תוצאתית, ממילא מתבקשת המסקנה כי 'כלל הצפיות', הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, אינו חל על 'מטרה' זו (שאינה חלק מה'כוונה')" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 301; להלן – פרשת אלבה). גישה זו נתקבלה על דעת הרוב בפרשת ביטון. נמצא, כי העיקרון שחל בעבר על עבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי מיוחד של "כוונה", עומד לו כוחו גם בעבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של "מטרה", כפי שעוגן בסעיף 90א(2) לחוק העונשין. על כן, כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) אינו חל באופן ישיר על עבירות התנהגות בעלות יסוד נפשי של מטרה (ראו לעניין זה גם רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, 108-109; להלן – פרשת פולק). נמצא, כי בעבירות מטרה עליהן חל סעיף 90א(2), כלל הצפיות אינו מחיל עצמו באופן אוטומטי וגורף. תחולת כלל הצפיות (ההלכתי) מותנית בבדיקה אינדיבידואלית בהתאם לפרשנות הראויה של העבירה. החלת כלל הצפיות בעבירות מטרה נעשית, אפוא, על בסיס סוג העבירה, מטרתה והיקפה הראוי (ראו גם ע"פ 6269/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 507 (להלן – פרשת פלוני); פרשת אלבה, בעמ' 302; ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168; רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729; ג' עשת "הלכת הצפיות: יסודות של ודאות מול שיקול-דעת שיפוטי על רקע תיקון 39 לחוק העונשין" עלי משפט ג 617 (2003))" בהקשר זה, ראוי להידרש אף לדברי הנשיאה, אשר סיכמה את ההלכה הרלוונטית לענייננו (בהתייחס לעניין ביטון - רע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' מנחם גלילי, פ"ד נט (ו) 554- בו נערך דיון מקיף בהרכב של 7 שופטים ביחס להחלת הלכת הצפיות). כלשונה: "באשר לשאלה הכללית דומה כי אין מחלוקת בין חבריי הנשיא והשופט מ' חשין, ואף אני סבורה כמוהם כי בעבירות "מחשבה פלילית מיוחדת" תיבחן שאלת תחולתה של הילכת הצפיות באופן פרטני על-פי פרשנותה של העבירה העומדת לדיון, בהתאם לתכלית חקיקתה ומטרותיה (רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (5) 729). הפסיקה בחרה בדרך הביניים. בעוד הלכת הצפיות חלה על עבירות תוצאותיות, אין תשובה אחת לגבי כל העבירות ההתנהגותיות. הלכת הצפיות בעבירות האחרונות מהווה שאלה פרשנית שתוכרע בהתאם לאופייה ולתכליתה של העבירה המסוימת. הרחיב על כך השופט ח' מלצר בעניין לוינשטיין (ע"פ 1599/08 לוינשטיין נ' מדינת ישראל (19.2.09)): "כלל הצפיות הוחל בחוק באופן מפורש וישיר על עבירות תוצאה (להבדיל מעבירות מטרה) הדורשות יסוד נפשי של כוונה (סעיף 20(ב) לחוק, שתוקן בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, ס"ח התשנ"ד 1481). בהתאם לפסיקה, חל כלל הצפיות האמור, גם לאחר תיקון 39 האמור לחוק, אף על עבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של "מטרה", כפי שעוגן כיום הביטוי בסעיף 90א(2) לחוק (פרשת ביטון הנ"ל, בעמ' 574). עם זאת נקבע כי אין להחיל את כלל הצפיות באופן אוטומטי על כל עבירות המטרה (דוגמת העבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה), אלא בהתאם לאופיה ותכליתה של העבירה המסוימת (ראו: פרשת ביטון, בעמ' 579-575 ופרשת בורוכוב, בעמ' 216-215, שם לא הוחל הכלל על עבירה של הוצאת לשון הרע; והשוו: ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 377, 390 (1969), שם לא הוחל כלל הצפיות על עבירת רצח). עוד נקבע כי "בהעדר ערך גובר המקים פירוש סביר אחר לפיו אין להחיל את כלל הצפיות, יש להחיל את כלל הצפיות" (ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 לפסק הדין (לא פורסם, [פורסם בנבו], 29.6.05. להלן: פרשת אלקורעאן) לסקירה מקיפה של התפתחות כלל הצפיות במשפט הישראלי ראו: י' קוגלר כוונה והלכת הצפיות בדיני עונשין (1997), פרקים א' ו-ב' (להלן: קוגלר))". ... " באשר לטענה כי אין להחיל את כלל הצפיות בעבירות ניסיון: היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ניסיון הוא היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה המוגמרת, בצירוף יסוד נפשי של מטרה לבצע אותה עבירה. אף אם הנטל המוטל על המדינה להוכיח אותה "מטרה כפולה" הוא כבד יותר, אין בכך לסברתי כלל ועיקר כדי לגרוע מן ההצדקה העניינית לעשות שימוש בהלכת הצפיות". אם זה הוא המצב המשפטי השורר, יש להתמקד בסעיף הנדון במקרה זה – הוא 329(א)(2) לחוק. בעניין אלקורען בחן הנשיא א' ברק את תחולת הלכת הצפיות ביחס לסעיף 332(2) לחוק – סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. יואר כי סעיף זה דומה לסעיף בענייננו, במובן זה שהוא כולל התייחסות לכוונה מיוחדת – "בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו". והשוו התיבה האמורה למופיע בסעיף 329 – בכוונה להטיל באדם נכות או מום. דמיון נוסף הוא ששתי העבירות מופיעות בסימן ד' לפרק י' לחוק העונשין – סיכון החיים והבריאות. הנשיא א' ברק הכריע בשאלה הפרשנית באופן הבא: "מתקיימת שקילות מוסרית בין מי שביקש להשיג את היעד המוגדר בעבירה... לבין מי שראה מראש את השגתו של יעד זה כאפשרות קרובה לודאי. מסקנה זו נובעת מהתכלית שביסוד האיסור בסעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינו בהגנה ושמירה על חייהם של המשתמשים בדרך". לשיטתו, התכלית האמורה מתקיימת גם כאשר הנאשם: "צפה כאפשרות קרובה לודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה". (שם, פסקה 11 הלכה זו אף נשנתה בע"פ 9406/08 שמרי פאיז נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 3.12.09)). כוחם של הנימוקים שם יפה גם באשר לסעיף 329(א)(2). התכלית היא להלחם נגד פגיעות בגוף (כותרתו של פרק י') בדמות סיכון חיים. מטרת החוק הינה להרשיע ולהעניש את העושה מעשה שיש בו לסכן חיים. על אף שאדם צפה באפשרות קרובה לוודאי את התוצאה של סיכון חיי אדם ובכל זאת פעל כפי שפעל – אין סיבה להכריז עליו כנעדר כוונה, כפי שזו מוגדרת בסעיף. הנכונות לבצע מעשה חרף הצפייה הקרובה לוודאי שתבוצע עבירה, שיש בה לסכן חיים, כמוה ככוונה פלילית. לא הוצג בפנינו נימוק, המושתת על פרשנות תכליתית, המבקש לבאר מדוע אין לצעוד בדרך זו. זאת ועוד, בעניין אבולקיעאן (ע"פ 4882/06 פליקס טרטורה נ' מדינת ישראל (24.05.07)) נפסק על ידי בית משפט זה כי "היסוד הנפשי של ה"כוונה" הנדרש להתקיימותן של העבירות לפי סעיפים 332(ב) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, הינו בצפיות ולא נדרשות לעניין זה הרציה או החפץ בתוצאה". 6. הבדיקה הפרטנית באשר לתחולת הלכת הצפיות על עבירת התנהגות דורשת שני שלבים: השלב הראשון הוא סעיף העבירה והשלב השני הוא נסיבות המקרה הנדון. באשר לאחרון, די לומר כי על פי העובדות שנקבעו עוד טרם הספיק השוטר לפתוח את הדלת הוא נאלץ לקפוץ לצד הכביש בניסיון להימנע מפגיעת המכונית שהאיצה לעברו. כתוצאה מכך, פגעה הדופן הקדמית של כלי הרכב ברגלו. כמעט מיותר לציין בהקשר זה כי כלי רכב כוחו רב עד ליכולת לקטול את הזולת וכמובן להטיל בו נכות, מום או לגרום לו חבלה חמורה. כבר נפסק שרכב יכול לשמש כנשק מסוכן (ע"פ 1184/00 מחמד ג'מאל נ' מ"י, פ"ד נד (3) 168). עולה מכל האמור כי הרשעת המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו – בדין יסודה. העונש שנגזר על המערער אינו חמור. יצוין כי המערער הורשע בעבר בעבירות של הפרת הוראה חוקית, פריצה לרכב, גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כמו כן, צבר למעלה משלושים הרשעות. בראייה של שיקולי הרתעה הכללית והפרטנית נדמה שהעונש אשר נגזר על המערער נוטה לקולא. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. אם דעתי זו תתקבל - על המערער להתייצב בתאריך 7.4.2010 עד השעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בירושלים. תנאי השחרור שנקבעו ימשיכו להיות בתוקף עד להתייצבות המערער. ש ו פ ט השופטת' מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ג' בניסן התש"ע (18.3.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09060190_Z05.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il