מיכל שהם נ. מתקינט בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 3515-01-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערערים: 1. מיכל שהם 2. אשר שהם נגד המשיבה: מתקינט בע"מ ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בהמנ"א 35231-12-25 מיום 22.12.2025 בשם המערערים: עו"ד אייל כהן פסק-דין ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין בהמנ"א 35231-12-25 מיום 22.12.2025, בה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ) ברע"א 9884-10-24 מיום 1.1.2025. בתמצית שבתמצית, ראשיתה של השתלשלות ההליכים המשפטיים בין הצדדים בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים ונגד חברה בבעלות מערערת 1 (להלן: החברה), אשר התבררה בבית משפט השלום בחדרה. תביעה זו נסתיימה בהסכם פשרה שהושג בין הצדדים, לו ניתן ביום 26.5.2021 תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה). מספר חודשים לאחר מכן פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל נגד המערערים והחברה לצורך ביצוע הסכם הפשרה, ובגדרם התעוררה מחלוקת פרשנית בנוגע להוראותיו. רשמת ההוצאה לפועל (להלן: הרשמת) קבעה ביום 29.6.2023 כי סעיפי הסכם הפשרה יוצרים סתירה פנימית אשר מקומה להתברר בערכאה המוסמכת לכך. על רקע זה הגישו המערערים תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו שעניינה בפרשנות ההסכם. המשיבה הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף בטענה כי המסלול הדיוני הנכון להכרעה במחלוקת הוא פנייה של הרשמת לבית משפט השלום בחדרה שיבהיר את פסק דינו, וזאת בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק). בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה ביום 22.9.2024 את בקשת המשיבה וקבע כי המסלול הדיוני המתאים הוא הגשת תביעה עצמאית, כפי שעשו המערערים. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וביום 1.1.2025 בקשתה התקבלה. נקבע כי המסלול הדיוני הנכון לבירור המחלוקת הוא אכן פנייה לבית משפט השלום בחדרה, בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק (להלן גם: פסק הדין). בהתאם לכך נמחקה תביעת המערערים, והרשמת פנתה לבית המשפט השלום בחדרה בבקשת הבהרה כאמור. ביום 31.3.2025 בית המשפט הכריע במחלוקת תוך שקבע כי הסכם הפשרה ברור והוראותיו תואמות את פרשנות המערערים (להלן: החלטת ההבהרה). ברם, המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, וערעורה התקבל. נקבע כי בית משפט השלום שגה כשאישר מלכתחילה את הסכם הפשרה הכולל הוראות סותרות, וכי הפרשנות שניתנה להסכם על ידו שגויה ואינה מתיישבת עם כוונת הצדדים בזמן אמת. כן נקבע כי הדרך הנכונה לבירור טענות הצדדים אכן הייתה באמצעות תביעה לבית משפט השלום, כפי שנעשה על ידי המערערים, אולם את הנעשה אין להשיב. המערערים לא השלימו עם קביעות אלה והגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שנדחתה הן לגופה של המחלוקת הפרשנית והן לעניין המסלול הדיוני המתאים לבירורה. כשבועיים לאחר מכן פנו המערערים לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין – הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר קבע כאמור כי המסלול הדיוני הנכון לבירור המחלוקת בין הצדדים הוא פנייה בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק. טענתם המרכזית הייתה כי האיחור בהגשת ההליך הערעורי נכפה עליהם שעה שאחזו בהחלטת ההבהרה שניתנה לאחר פניית הרשמת לפי סעיף 12 לחוק, ובה אומצה פרשנותם להסכם הפשרה. ביום 22.12.2025 הרשם דחה את הבקשה. נקבע כי המערערים, שהיו מיוצגים לאורך כל ההליכים, בחרו שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין במועד הקבוע בדין, ובחירתם זו עולה כדי סיכון דיוני מחושב שנטלו על עצמם. לאחר שסיכון זה התממש, אין מקום להשיב את הגלגל לאחור ולפתוח את ההתדיינות מחדש. העובדה שטענותיהם התקבלו על ידי בית משפט השלום בחדרה בהחלטת ההבהרה, אינה מגבשת טעם מיוחד המצדיק הארכה. זאת שעה שפסק הדין שעליו ברצונם לערער ניתן עוד קודם לכן. מכאן הערעור שלפנַי, בו בעיקר, טוענים המערערים כי הוטעו על ידי מותב שיפוטי באשר למסלול הדיוני המתאים להעלאת טענותיהם, וכי בנסיבות אלה אין מקום לחסום בפניהם את שערי בית המשפט. לגישתם, ההטעיה מגבשת כשלעצמה טעם מיוחד להארכת המועד. כן נטען כי שגה הרשם בקבעו כי בחירת המערערים שלא להשיג בזמן על פסק הדין מושא הבקשה עולה כדי סיכון דיוני מחושב שנטלו על עצמם. המערערים לא בחרו מרצונם במסלול הדיוני של סעיף 12 לחוק אלא נדרשו לפעול על פיו במסגרת החלטה שיפוטית. דין הערעור להידחות. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בשיקול הדעת הנתון לרשם בית המשפט בעניינים מעין אלו (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"ר 27834-10-25 שטגמן נ' פרקליט המדינה, פסקה 3 (4.11.2025‏); ע"ר 49278-10-25 אלנמר נ' פלוני ‏(‏2.11.2025‏); ע"ר 59841-08-25 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 6 (4.9.2025)). כפי שקבע הרשם, לא עלה בידי המערערים להציג טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. בהליך לפני הרשם נאחזו המערערים בהחלטת ההבהרה בה נקבע כי יש לפרש את הסכם הפשרה באופן התואם את עמדתם. ברם החלטת ההבהרה ניתנה כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין, ובמהלך תקופת הביניים דבר לא מנע מהם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הימנעותם מלעשות כן לא רק מאיינת את טענתם כי האיחור נכפה עליהם, אלא היא אף מבטאת השלמה מצדם עם הכרעת בית המשפט בפסק הדין, שאינה מאפשרת את הארכת המועד בדיעבד. מעבר לכך, וכאן לטעמי העיקר: אין כל ספק כי היעד שאליו מכוונים המערערים הוא החייאת התביעה שהתבררה לפני בית משפט השלום בתל אביב-יפו – תביעה בה הם חפצים להשמיע את אותן הטענות שהעלו כבר בערוץ הדיוני שהתנהל לפי סעיף 12 לחוק, ואשר נדחו לגופן הן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה והן על ידי בית משפט זה. במילים אחרות, הארכת המועד דכאן מבוקשת על מנת להביא לעקיפה של הכרעות חלוטות שאינן לרוחם של המערערים. כפי שכבר הזדמן לי לומר, "הליכי בית המשפט אינם בבחינת 'נסה ושגה' ואם שגית נסה בשנית" (ער"א 7764/22 עבד אלחי נ' מנסור, פסקה 4 (20.11.2022)). לא לכך נועדה הארכת מועד. על כן אף אם הייתי מקבל את טענת המערערים לפיה "הוטעו" במסגרת פסק הדין, במצב הדברים הקיים לא היה בכך כדי להצדיק את הארכת המועד. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ח' ניסן תשפ"ו (26 מרץ 2026). דוד מינץ שופט