מדינת ישראל נ. וועדת השחרורים - גוש דרום

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3439/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר העותרת: מדינת ישראל נגד המשיבים: 1. ועדת השחרורים - גוש דרום 2. משה הדס תאריך הישיבה: י"ח בסיוון התשנ"ט (2.6.99) בשם העותרת: עו"ד חני אופק בשם המשיב 1: אין הופעה בשם המשיב 2: עו"ד חיים אוחנה עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים פסק-דין השופט מ' חשין: העתירה המונחת לפנינו היא עתירתה של המדינה, ומכוונת היא עצמה כנגד החלטתה של ועדת השיחרורים-גוש דרום שכוננה על-פי חוק העונשין, התשל"ז1977-. ועדת השיחרורים-גוש דרום (להלן נכנה אותה - ועדת השיחרורים או הוועדה) החליטה לשחרר את המשיב מס' 2, משה הדס (להלן נכנה אותו - הדס) מכילאו, ברשיון ובתנאים שהצמידה לרשיון. על החלטה זו עתירת המדינה, ובקשתה היא כי נבטל את החלטתה האמורה של הוועדה. אלה הם עיקרי העובדות שלעניין: הדס הורשע בעבירת שוד מזוין, בעבירות סמים, בתקיפת שוטר ובבריחה ממשמורת חוקית, ונגזר עליו עונש מאסר בן 12 שנים, מהן 7 שנים לריצוי בפועל. כן הופעלו נגד הדס שלושה מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו, כך שתקופת המאסר הכוללת היתה בת 9 שנים. להשלמת הרקע ייאמר כי הרשעתו האמורה של הדס היתה הרשעתו ה13-, ובעברו הורשע, בין היתר, בעבירות רכוש, בתקיפות, לרבות תקיפת שוטר, ועוד. המאסר בן 9 השנים הינו מאסרו הרביעי של הדס. על-פי הערכת המשטרה - הערכה שהדס כופר בה - נמנה הדס עם אחת מכנופיות העבריינים בנתניה, כנופיות הנאבקות ביניהן על שליטה בעיסקי ההימורים ומכונות המזל בעיר. מאבקי-כוח אלה גבו עד כה חייהן של שלוש נפשות. יתר-על-כן: גם בתקופת מאסרו הנוכחית, הוסיף והצטבר בידי המשטרה חומר מודיעין ולפיו המשיך הדס להיות מעורב במאבקי הכנופיות בנתניה. לא עוד, אלא שלפי אותו מידע העביר הדס הוראות ברורות לבעלי בריתו מחוץ לכלא בנושא המאבק בכנופיות אחרות. אכן הדס הפך, הוא עצמו, מועמד לחיסול, ולהערכת המשטרה נשקפת סכנה ממשית לחייו. במהלך השנתיים האחרונות הופיע הדס כמה וכמה פעמים לפני ועדת השיחרורים, ואולם בכל אותן פעמים נדחתה בקשתו לשיחרור מוקדם ברישיון. הטעם העיקרי לאותן החלטות סירוב היה, בלשון החלטות הוועדה, החשש בדבר מסוכנותו של הדס לציבור אם ישוחרר בשיחרור מוקדם. ייאמר ויודגש, כי החלטות סירוב אלו ניתנו הגם שלפני ועדת השיחרורים הוצגו חוות-דעת בעניינה של תוכנית טיפול בהדס, לרבות קבלת טיפול במכון לבעיות סמים ובפיקוח הרשות לשיקום האסיר. ועדת השיחרורים סברה בכל אותן פעמים, כי גורם מסוכנותו של הדס עולה על הציפייה שתוכנית הטיפול בו תעלה יפה, ומכאן החליטה את אשר החליטה. כך היה בהחלטתה של ועדת השיחרורים מיום 5.2.97 וכך היה בהחלטתה מיום 24.12.97. בהחלטתה זו האחרונה מדגישה ועדת השיחרורים במיוחד כי "הגענו לידי מסקנה, בעיקר לאור האמור בדו"חות המודיעין, כי קיימת סכנה אמיתית כי האסיר ימשיך לעסוק בפלילים אם ישוחרר ממאסרו". נוסיף ונאמר, כי סמוך לאותו מועד - בחודש נובמבר 1998 - החליטה המשטרה למנוע את יציאת הדס לחופשות, על יסוד ההערכה - על-פי מידעי-מודיעין - כי הדס מתכוון לפלס את דרכו חזרה אל צמרת הפשע בנתניה. נוסיף עם-זאת ונאמר, כי החלטה זו בוטלה בידי בית-משפט מחוזי בבאר-שבע מן הטעם שהוועדה לא נתנה דעתה על עובדות חדשות אשר היה עליה ליתן דעתה עליהן. אחר הדברים האלה התקיים - ביום 19.5.99 - דיון נוסף בעניינו של הדס, וועדת השיחרורים החליטה לשחררו ברישיון, וזאת על-אף שהיתה ערה למידעי המודיעין אודותיו. לעניין זה נזכיר את טיעון המדינה לפני ועדת השיחרורים, ולפיו (כלשון הפרוטוקול): "עמדת המשטרה והיועץ המשפטי לכל אורך המאסר היתה ונשארה שמדובר באדם מסוכן ששיחרורו בכל תנאי יהווה סכנה לציבור. עמדה זו גם כיום מגובה במידעים הרבים והרגישים שהוצגו בישיבה הקודמת, ולהדגיש שמדובר במידעים מסוף שנת 98 ואפילו תחילת שנת 99, מה שמעיד על כך שהוא עדיין מסוכן." למרות זאת החליטה ועדת השיחרורים לשחרר את הדס ברשיון, וכה אומרת היא, בין השאר, בהחלטתה: "ערים אנו למדעים הקיימים לגבי האסיר הן כאלו מהעבר הרחוק והן כאלו מזמן הקרוב, האסיר הציג בפנינו תוכנית שיקום הכוללת טיפול במרכז הירושלמי לבריאות הנפש על שם אריה ירוס וכן הציג בפנינו מסמך המעיד על מקום עבודה שמוכן לקולטו. באשר למסמך זה, הרי שהמדובר במשרד חקירות המנוהל ע"י קרוב רחוק של האסיר, ומבחינה אובייקטיבית שניתן לומר שאין זה המקום האידיאלי להעסקת אסיר. לאסיר נשארו עוד 10 חודשים לריצוי העונש. לכן לאחר ששקלנו את כל נסיבות הענין ובהתחשב בתוכנית השיקום בזמן הקצר שנשאר לאסיר לרצות אנו מחליטים על שחרורו של האסיר ברשיון ...". להשלמת התמונה נוסיף כי במעמד החלטתה של הוועדה קם נציג המדינה על רגליו וביקש לדחות את ביצוע ההחלטה. בא-כוחו של הדס התנגד לבקשה, והוועדה החליטה לעכב את ביצוע החלטתה "למשך ששה ימים או לכל תקופה קצרה יותר אם המדינה תחליט שלא לערער על עניין זה." על החלטת השיחרור העתירה שלפנינו. בפתח הדיון טען בא-כוחו של הדס שתי טענות-סף, ועד שנגיע לגוף העניין נידרש לשתי טענות אלו. הטענה האחת היא, כי ועדת השיחרורים לא היתה מוסמכת - מעיקרו של דין - לעכב את ביצוע החלטתה, ומכאן שיש לראות את הדס כמי ששוחרר ברשיון החל מיום ההחלטה, הוא יום 19.5.99. בא-כוחו המלומד של הדס, עורך-דין אוחנה, מסכים כי מעיקרו של דין מוסמכת היתה הוועדה לקבוע כי החלטתה תיכנס לתוקף לאחר מספר ימים ולא לאלתר. ואולם, כך מוסיף הוא וטוען, משהחליטה הוועדה לשחרר את הדס ברשיון פקע כוחה לעכב את ביצוע החלטתה כפי שעיכבה. טענה זו אין בה ממש. אין צורך שניתן דעתנו על השאלה אם מוסמכת היתה ועדת השיחרורים, לאחר יום או יומיים - וכל עוד לא שוחרר הדס ממאסרו הלכה-למעשה - לעכב את ביצוע החלטתה. בענייננו-שלנו, באותו מעמד עצמו ובטרם יבשה הדיו על החלטת הוועדה, ביקשה המדינה לעכב את ביצוע ההחלטה והוועדה נעתרה לה. הלכה מימים-ימימה היא, שכל עוד בית-משפט או טריבונל נותר על מושבו, מוסמך הוא לשנות מהחלטתו ואין רואים אותו כמי שסיים את מלאכתו. כך היה בענייננו, וועדת השיחרורים רשאית היתה לעכב את החלטתה על-פי בקשת המדינה, כשם שרשאית היתה לעכב את החלטתה מראש, מיוזמתה ועל-פי שיקול דעתה. טענת-סף שניה נשמעה מפי בא-כוחו של הדס, והיא זו: ועדת השיחרורים עיכבה את ביצוע החלטתה למשך ששה ימים, ואילו המדינה איחרה מן המועד שנקבע לה להגשת עתירה לבג"ץ. כיצד כך? שההחלטה ניתנה ביום 19.5.99, ואילו עתירתה של המדינה לבית-משפט לא הוגשה אלא ביום 25.5.99. טענה זו דינה דחייה. ראשית לכל, אם מניין ששה הימים יחל ברגע מתן ההחלטה, כי אז לא חלפו ששה הימים שניתנו למדינה. החלטת הוועדה ניתנה, כמשוער, ביום 19.5.99 בשעה 11:00, ואילו העתירה הוגשה לבית-משפט ביום 25.5.99 בשעה 10:00. חשבון פשוט יעלה כי לעת הגשתה של העתירה טרם חלפו ששה ימים מאז החלטת הוועדה. זאת ועוד. כהוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות התשמ"א1981-: "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים ... מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין". על-פי הוראה זו, אין ספק שהמדינה לא חרגה מהמועד שנקצב לה. גם אם אמרנו כי הוראת סעיף 10(א) הנזכרת אינה חלה במישרין על החלטתה של הוועדה, הנה על דרך ההיקש נלמד ממנה לענייננו. לא למותר להוסיף, כי ביני לביני נתן בית-משפט זה צו ביניים המעכב את ביצוע החלטתה של ועדת השיחרורים, ויש יסוד לטענה כי גם אם נפל פגם בנושא מניין הימים - ולדעתנו לא נפל פגם בנושא זה - כי אז רפא לפגם מכוח צו בית-המשפט. אשר לגופו של עניין: החלטתה של ועדת השיחרורים קשתה עלינו במאוד. הנחת היסוד לענייננו היא, כי מידע המודיעין שהוצג לפני הוועדה הצביע על סיכון ממשי לשלום הציבור הטמון בשיחרורו של הדס ממאסרו. נזכיר כי על-פי מידע המודיעין שבידי המשטרה - מידע שהוצג לפני ועדת השיחרורים - המשיך הדס להיות מעורב במאבקי הכנופיות בנתניה ואף הוכיח שליטה בהיותו בין כתלי הכלא. מידע מודיעין זה מתחזק בתיתנו דעתנו לעברו הפלילי העשיר של הדס. אכן, הוועדה היתה ערה למידע מודיעין שהוצג לפניה ולמסוכנות הנובעת משיחרורו של הדס ממאסרו, אך בהחלטתה לא נתנה משקל ראוי למסוכנות זו. בהקשר זה נוסיף ונזכיר, כי מסוכנותו של אסיר הינה שיקול ראש וראשון בהחלטתה של ועדת שיחרורים לשחרר אסיר ממאסר; והגם שיש ליתן את הדעת, כמובן, לשיקולי שיקום ולטובתו של האסיר, הנה שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי (ע"א 2/83 ועדת השיחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688; בג"ץ 4681/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השיחרורים, טרם פורסם). כנגד שיקול המסוכנות - אשר לו לא נתנה הוועדה משקל ראוי - ייחסה הוועדה משקל-יתר לתוכנית הוועדה לשיקום הדס. אכן, הא-בהא-תליא: ככל שמסוכנותו של אסיר גדלה והולכת כן הסיכוי לשקמו פוחת והולך. הסיכוי והסיכון הם כשני קצותיה של נדנדה, ובעלות קצה אחד יירד הקצה האחר. מסוכנותו של הדס היא, על-פי דו"חות המודיעין, רבה - נזכיר, במיוחד, את קשריו של הדס עם עולם הפשע מתוך בית הכלא עד לעת האחרונה - עד שמבטלת היא את סיכויי שיקומו. נזכיר בהקשר זה כי שמענו את הדס ואת טיעונו כי התרחק מעולם הפשע וכי בכוונתו לשקם את עצמו. נקווה שאכן כך יהיה, אך בה-בעת לא נוכל להתעלם מהמסוכנות כפי שעולה היא מדו"חות המודיעין שהוצגו לפני ועדת השיחרורים. דבר אחרון: הוועדה מנמקת החלטתה לשחרר את הדס בכך שיתרת תקופת מאסרו הינה קצרה יחסית (עשרה חודשים). טעם זה לא הבנו פישרו. אם אמנם מסוכן הוא הדס לציבור, כיצד זה שהוועדה מחליטה על שיחרורו המוקדם? ואם תרצה לומר: הרי ממילא ישתחרר הדס ממאסרו בעוד עשרה חודשים, ואם כך יהיה מה לי שיחרורו עתה מה לי שיחרורו בעוד עשרה חודשים - ואין כל טעם שלא נורה על שיחרורו עתה - נזכיר אנו את דבר-ההלכה ולפיו שיקול זה אינו שיקול לגיטימי. בבוא יומו של הדס להשתחרר, אכן ישתחרר ממאסרו, שזו הוראת הדין. אך אין להסיק מכאן לשיחרורו המוקדם, ביודענו את מסוכנותו לציבור. שיחרור על-פי דין בבוא הזמן אינו מלמד על שיחרור מוקדם קודם הזמן (בג"ץ 556/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השיחרורים; רע"ב 243/98 מדינת ישראל נ' פלוני). סוף דבר: אנו מחליטים לעשות את הצו מוחלט ולבטל את החלטתה של ועדת השיחרורים מיום 19.5.99, החלטה בה קבעה הוועדה כי יש לשחרר את הדס שיחרור מוקדם ממאסרו. אין בכך כדי למעט כהוא-זה מתקוותנו כי הדס - כדבריו - עלה אמנם על דרך הישר. ואם כך יהא נאמץ את ידיו ונברך אותו על-כך. היום, י"ח בסיוון התשנ"ט (2.6.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת 99034390.G05 העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99034390.G05