בבית
המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 4681/97
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כב'
השופט י' גולדברג
העותר: היועץ
המשפטי לממשלה
נגד
המשיבים: 1.
ועדת השחרורים - גוש צפון
2.
מחמד טלגי סלימאן
החלטה
מחמת טעות-סופר שומע היום פסק-דין שלא בנוסחו
הנכון. פסק-הדין בנוסחו הנכון מצורף להחלטה זו.
ניתנה היום, י"ג בתשרי תשנ"ח
(14.10.97)
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט גבוה לצדק
בג"ץ
4681/97
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כב'
השופט י' גולדברג
העותר: היועץ המשפטי לממשלה
נגד
המשיבים: 1. ועדת השחרורים - גוש צפון
2.
מחמד טלגי סלימאן
בקשה
למתן על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה: י"ט
באלול תשנ"ז (21.9.97)
בשם
העותר: עו"ד
דינה זילבר
בשם
המשיב 2: עו"ד
אברהים אבו-גוש
פסק-דין
השופט מ' חשין:
הנה הוא חוק המסמיך לעשות דבר אך אין הוא
מוסיף וקובע מועד לעשייה. כיצד נדע אימתי נעשה? הורנו על-כך המחוקק: המועד יהא
"במהירות הראויה". וכלשון סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-:
"מקום שלא נקבע זמן
11. הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו -
משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל
הנדרש לפי הנסיבות."
לציווי כי נעשה "במהירות הראויה" נלווה צליל של
אזהרה מפני איחור: הישמרו לכם פן תאחרו בעשייה. ואמנם, חזון נפרץ הוא ששומעים אנו
קובלנות מפיהם של עותרים על-כי פקיד פלוני או רשות פלמונית השתהו בעשייה
יתר-על-המידה, כי לא עשו את שהיה עליהם לעשות בעת היעודה, כי לא עשו "במהירות
הראויה". הקובלנה שלפנינו היא הפוכה: כי רשות נחפזה בהחלטה, כי עשתה קודם
זמנה, כי הקדימה את המאוחר, כי לא עשתה "במהירות הראויה". מה
דינה של החלטה מעין-זו?
עיקרי העובדות שלעניין
2. המשיב מס' 2 (להלן נכנה אותו - המשיב) הורשע
בעבירות ביטחון חמורות, וביום 5 בינואר 1995 נגזר עונשו למאסר בן שש שנים וחמישה
חודשים, מתוכם 4 שנים וחמישה חודשים לריצוי בפועל (למיום מעצרו, יום ה9- ביולי
1994) והיתרה על-תנאי. לקראת חלוף שני-שלישים מתקופת המאסר - בתום כשתי שנים ותשעה
חודשים - עלה עניינו של המשיב לפני ועדת השיחרורים - גוש צפון, המשיבה מס' 1 (להלן
נכנה אותה - המשיבה או הוועדה). נושא הדיון: שיחרורו של המשיב ברשיון. היועץ
המשפטי לממשלה התנגד לשיחרורו של המשיב ממאסרו, בהסתמכו על דין-וחשבון שחיבר שירות
הביטחון הכללי, ובטוענו כי המשיב הינו חבר אירגון החמאס. לטענת היועץ המשפטי יסכן
המשיב את שלום הציבור אם יורשה להתהלך חופשי, וזאת בין השאר בשים-לב לחומרת
העבירות בהן הורשע ולחשש כי יוסיף ויפעל באירגון החמאס. המשיב מצידו הכחיש כי חבר
הוא בחמאס. יתר-על-כן: לטענתו עבר זמן רב מאז עבר את העבירות בהן הורשע, בהיותו
קטין, ועתה ברצונו לשקם את עצמו ולבנות את עתידו מחדש.
עם תום הדיון החליטה הוועדה - ביום 1 באפריל
1997 - כי יש לשחרר את המשיב שיחרור מוקדם, ברשיון, ביום 1 בינואר 1998 "אם
תהא התנהגותו בכלא עד אז בלא דופי". ובלשונה של הוועדה:
"זהו
מאסרו הראשון של האסיר, בגין עבירות שונות כלפי בטחון המדינה. האסיר היה חבר
בארגון החמא"ס, כקביעת ביה"ד הצבאי.
עם
זאת, בדו"ח השב"כ מצויין כי האסיר עדיין חבר בארגון החמא"ס אך אין
מידע ספציפי המאשש קביעה זו.
חומרת
עבירותיו אינה מהווה שיקול בלעדי, אם יש לה משקל כלשהו, ודעתנו היא שיש מקום,
בנסיבות, לשחרורו המוקדם ברשיון בתנאי שישוב לביתו ותיאסר כניסתו לישראל. השחרור
יהא ב1.01.98-, אם תהא התנהגותו בכלא עד אז בלא דופי".
פירוש: המשיב ישוחרר ברשיון בשישית האחרונה של תקופת מאסרו,
לאחר ריצוי מאסר בן כארבעים וארבעה חודשים. חשבון פשוט יעלה כי ההחלטה על שיחרורו
המוקדם של המשיב נעשתה כתשעה ירחים קודם מועד השיחרור המיועד.
3. על החלטה זו קובל היועץ המשפטי לממשלה לפנינו,
ועתירתו היא כי נורה על ביטולה. שמענו את טיעוני באי-כוח בעלי-הדין, ובהסכמתם
החלטנו לראות את העתירה כעתירה שהוצא בה צו על-תנאי.
המסגרת הנורמטיבית והשאלה השנויה במחלוקת
4. ועדת השיחרורים - המשיבה שלפנינו - כוננה מכוח
סעיף 50 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ולעניין שיחרור אסירים ברשיון נקבעה
סמכותה בסעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971- (להלן נכנה אותה -
הפקודה). וזה דבר המחוקק בסעיף 28 האמור:
מתן רשיון חופש
28. אסיר שנידון למאסר לתקופה העולה על ששה
חודשים, למעט מאסר עולם שהוטל כעונש חובה כל עוד לא נקצבה לו תקופה, והשלים
בהתנהגות טובה שני שלישים מהמאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים שהוקמה לפי חוק
העונשין, התשל"ז1977-, ליתן לו רשיון להתהלך חפשי, וכל עוד הרשיון בתקפו לא
ייאסר מכוח אותו גזר דין.
היש בו בסעיף 28 לפקודה מאחז להחלטתה של הוועדה כאשר
החליטה? המוסמכת היתה הוועדה להחליט את שהחליטה? היועץ המשפטי לממשלה משיב על
שאלות אלו בלאו בעוד אשר בא כוח המשיב משיב עליהן בהן.
5. טוענת באת-כוחו של היועץ המשפטי: החלטתה של
הוועדה נתקבלה קודם זמנה; כעשרים חודשים קודם תום תקופת המאסר המלאה וכתשעה חודשים
טרם שיחרורו המיועד של המשיב. ומשנתקבלה ההחלטה קודם זמנה, ממילא פסולה היא. טעם
הפסלות הוא, שלעת ההחלטה לא יכולה היתה הוועדה להעריך כראוי את מסוכנותו של המשיב
לשלום הציבור לעת שיחרורו, הואיל וחסרה לה תשתית עובדות מלאה, תשתית החיונית לכל
החלטה שהיא. המשתנים הרלוונטיים להחלטה כְּזו שלפנינו, כך טוענת באת-כוח היועץ
המשפטי, הינם משתנים התלויים בנסיבות הזמן והמקום, וממילא לא תהיה החלטה ראויה אלא
אם תיעשה בסמוך למועד ביצועה. כך, למשל, שאלת השתייכותו של המשיב לאירגון זה או
אחר, לרבות דרכי פעילותו של אותו אירגון, הינם משתנים שאין לדעת עליהם תשעה חודשים
מראש. יתר-על-כן: יש גורמים חיצוניים העשויים להיות מהותיים לעניינו של השיחרור,
כגון אם שיחרורו של המשיב יהיה לעת רגיעה או בתנאי מתח ביטחוני. נתונים אלה עשויים
להשפיע על הסיכון שיילווה לשיחרורו של המשיב, וממילא חייבת החלטת השיחרור להיעשות
בסמוך למועד השיחרור.
בהקשר זה מוסיף היועץ המשפטי וטוען, כי הוועדה
שלפנינו עשתה לה למינהג להחליט על שיחרורם של אסירים זמן ניכר קודם המועד המיועד
לשיחרור, ובקשתו היא שנפסוק הלכה כי מינהג זה פסול הוא, בענייננו כבעניינים אחרים.
עוד טוען היועץ המשפטי, כי החלטתה של הוועדה
היתה שגויה אף לגופה. לדבריו, לא ראוי היה להורות על שיחרורו המוקדם של המשיב
הואיל ואם יתהלך חופשי יסכן את שלום הציבור.
6. בא-כוח המשיב מגן על החלטת הוועדה. לטענתו
רשאית היתה הוועדה להחליט כפי שהחליטה, והחלטתה אף לא נוגעה בנגע של חוסר סבירות.
אשר לשלום הציבור, כך מוסיף הוא וטוען, אין לחוש לו שהרי הוועדה רשאית לבטל את
החלטתה בכל עת. יתר-על-כן: התניית שיחרורו של המשיב בהתנהגותו הטובה עד ליום
שיחרורו, יש בה אף כדי להמריץ אותו להתנהג כראוי בשארית תקופת המאסר.
7. שתי שאלות הן העומדות לפנינו לדיון ולהכרעה:
האחת עניינה בעיתוי החלטתה של הוועדה והשנית עניינה בהחלטה לגופה. ואולם למותר
לומר כי אם נכריע בשאלה הראשונה כגירסת היועץ המשפטי - לאמור: כי החלטת הוועדה
פגומה אך באשר ניתנה קודם זמנה - תתייתר מאליה הכרעה בשאלה השניה. זו תיאלץ להמתין
לזמנה, ועל-פי אותו הגיון שהכריע בשאלה הראשונה. נפתח איפוא בשאלת המועד הראוי
להחלטת הוועדה.
לסמכותה של ועדת השיחרורים
8. ענייננו הוא בשאלת המועד בו אמורה ועדת
שיחרורים להחליט על שיחרורו של אסיר ברשיון. ואולם שאלת המועד לא לבדד תשכון.
קשורה היא בטבורה לשיקוליה של הוועדה לגופם-של-דברים, ותולה היא עצמה על אותם
שיקולים. אכן, ככל שהשיקולים-שלעניין שיקולים תלויי-זמן הם - בין על-פי עצם טיבם,
בין בנסיבותיו של עניין פלוני - כן תגבר ותלך חשיבותו של מועד ההחלטה. ולהיפך: ככל
שהשיקולים-שלעניין קבועים הם ועומדים, כן תמעט ותפחת חשיבותו של מועד ההחלטה. שומה
עלינו איפוא להידרש לנושא שיקוליה של הוועדה לגופם-של-דברים, ובנושא זה אמנם נפתח.
מה הם איפוא השיקולים האמורים להנחות את ועדת השיחרורים בהחלטתה?
9. החוק לא הורנו כיצד תנחה ועדת השיחרורים עצמה
בהחלטתה אם תשחרר אסיר פלוני ברשיון, אם לאו. ואת אשר החסיר המחוקק השלימה ההלכה.
מקובלנו מזה שנים רבות, כי על שניים אלה תיתן ועדת השיחרורים את דעתה: על תקנת
הכלל ועל תקנת הפרט. על הסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר האסיר מכילאו, מזה, ועל
סיכויי שיקומו של האסיר, מזה. שניים אלה חד הם, ואותם נתונים ושיקולים יזינו אותם:
עברו הפלילי של האסיר (ככל שאוצל הוא על התנהגותו לעתיד-לבוא); טיב ההרשעות בגינן
נדון למאסר (שוב: ככל שיש בהן להצביע על שעתיד-לבוא); התנהגותו בכלא; התוכניות
לשיקומו; רצונו ויכולתו של האסיר לשקם עצמו, ועוד כיוצא באלה שיקולים העשויים
להצביע על הסיכוי כי האסיר יהפוך לאזרח-מן-היישוב או על הסיכון כי ימשיך ויפרע
פרעות בדרכו הרעה. ראו, למשל: בג"ץ 287/82 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת
השחרורים, פ"ד לז(3) 264, 268; בג"ץ 2/83 ועדת השחרורים נ' יהודה
בן יעקב אסיאס, פ"ד לז(2) 688, 693.
תקנת הפרט ותקנת הכלל תלויות זו בזו. סיכויי
שיקומו של האסיר והסיכונים לציבור ולביטחונו כרוכים אלה באלה, ובדיקתם חייבת
שתיעשה תוך בירור המשתנים שלעניין. למשל: אפשרויות התעסוקה מחוץ לכלא, מצבו
המשפחתי של האסיר, רצונו הכן לחזור אל הדרך הטובה, ועוד כיוצא באלה שיקולים
שעניינם התנהגותו המשוערת של האסיר אל-מחוץ לכותלי הכלא. כך הוא באשר לאסיר,
בינו-לבין-עצמו, וכך הוא באשר לגורמים חוצה-לו, גורמים העשויים להשפיע על סיכויי
שיקומו ועל החשש פן יבולע לציבור משיחרורו. על מעמדם המיוחד של אסירים ביטחוניים
בהקשר זה עמדנו כבר למעלה.
10. על רקע כל אלה נשאל את עצמנו: האם פעלה הוועדה
כראוי בהחליטה לשחרר את המשיב מכילאו תשעה ירחים קודם השיחרור המיועד? תשובתנו
לשאלה היא בשלילה נחרצת.
כך על-פי הגיון הדברים, כך על-פי הלכה.
11. על-פי הגיון-הדברים - כיצד? מנינו למעלה את
השיקולים האמורים להכריע בדעתה של ועדת השיחרורים, אם תורה ואם תמאן להורות על
שיחרורו של אסיר ברשיון. בדיקתם של שיקולים אלה תלמדנו כי שיקולים תלויי-זמן
ותלויי-מקום הם. הנה הוא המשיב, שנדון לתקופת מאסר ארוכה בגין פעילות הפוגעת
בבטחון המדינה. ההכרעה בשאלת שיחרורו המוקדם תושפע, על-פי טבע הדברים, מן השאלה אם
מדובר בזמן רגיעה או בזמן של מתיחות בטחונית. שהרי במקרה זה האחרון גדול יהא החשש
כי האסיר ישוב לדרכו הרעה. כך הוא באשר לגורמים חיצוניים לאסיר, ובוודאי כך הוא
באשר לגורמים התלויים באסיר גופו: בהתנהגותו עובר לשיחרורו, בזמן שעבר מאז עבר את
העבירות בגינן מרצה הוא את עונש המאסר, בסיכונים ובסיכויים הכרוכים בשיחרורו,
בכוונותיו ותוכניותיו לעתיד-לבוא וכו'.
כל אלה, שיקולים שלעת השיחרור הם, שרק
באותו מועד תדע הוועדה - במידת הסתברות מיטבית - מה סיכויים ומה סיכונים כרוכים
בשיחרורו של האסיר מכילאו. כולנו - ובינינו חברי הוועדה אף-הם - לא נביאים אנו ולא
בני-נביאים. ממילא שומה עלינו לצמצם ככל שנוכל את תחום החיזוי והנבואה. החלטה על
שיחרור תשעה ירחים קודם השיחרור המיועד אינה מקיימת דרישות מסתברות אלו. החלטת הוועדה בענייננו היתה החלטת-בוסר, החלטה קודם זמנה,
החלטה הלוקה בחוסר סבירות עמוק.
12. ועל-פי הלכה - כיצד? ידענו זה מכבר: אסורה היא
רשות-שלטון להחליט ולהכריע במעמדו ובזכויותיו של הפרט אלא אם מייסדת היא את החלטתה
על תשתית עובדות ראויה. אלה דברים אמורים ברשות מימשל ומינהל, אלה דברים אמורים
ברשות-משפט, ואלה דברים אמורים ברשויות שביניהן - כרשויות מעין-שיפוטיות - ובכל
רשות שילטון. והמיבחן לבנייתה ולתקפותה של אותה תשתית תולה עצמו, בין השאר, בטיבה
של הרשות. ראו והשוו לאחרונה: בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992)
בע"מ ואח' נ' שרת התקשורת ואח', פ"ד מח(5) 412, 423,
וההפניות שם. החלטה שנתקבלה קודם זמנה הינה החלטה שלא ייסדה עצמה על תשתית עובדות
ראויה ודינה פסילה. כן היא החלטתה של הוועדה בעניינו של המשיב. למותר לומר כי שני
הטעמים שהבאנו - זה שעניינו בהגיון-הדברים וזה שעניינו בהלכה - שני פנים הם של
אותו גוף: הלכה מייסדת עצמה על הגיון-דברים והגיון-דברים מוליד הלכה.
13. בהחליטה ביום 1.4.1997 כי המשיב ישוחרר מכילאו
ביום 1.1.1998, עשתה הוועדה שתי החלטות: אחת, כי אין זה ראוי לשחרר את המשיב
מכילאו לעת ההחלטה או בסמוך לה. ושתיים, כי ראוי ונכון הוא לשחרר את המשיב מכילאו
ביום 1.1.1998. ואולם, אם יודעת הוועדה כי אין זה ראוי לשחרר את המשיב לעת ההחלטה
או בסמוך לה, כיצד יודעת היא כי ראוי לשחררו ביום 1.1.1998? אם תשתית העובדות
אינה מצדיקה שיחרורו לאלתר, על איזו תשתית עובדתית בונה היא את החלטתה לשחררו
בעתיד? תשתית עובדתית זו לא תימצא לנו, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי דין החלטתה של
הוועדה ביטול.
14. מסקנתנו הינה איפוא זו, שהוועדה המשיבה נתפשה
לטעות אך באשר החליטה במועד שהחליטה על שיחרורו של המשיב במועד לעתיד-לבוא. והנדרש
מכאן הוא כי דין החלטתה ביטול. משהיגענו למסקנה שהיגענו, שוב אין צורך כי נידרש
לטענתו השניה של היועץ המשפטי - טענה התוקפת את החלטתה של הוועדה לגופה - הגם
שמצאנו בדבריו טעם רב.
כללם של דברים
15. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים"; כך
לימדנו החכם באדם בערוב ימיו (קוהלת ג' א'). ו"את הכל עשה יפה בעיתו",
כך המשיך ואמר (שם, שם, יא). וגם בחצי ימיו כך הורנו: "ודבר בעיתו מה
טוב" (משלי טו כג). בעיתו - במועד שיועד לו - מה יפה ומה טוב; לא יאוחר מן
המועד המיועד ולא מוקדם מן המועד המיועד. "ונתתי גשמיכם בעיתם" (ויקרא
כו ד). גשמים בעיתם - ברכה, גשמים שלא-בעיתם - קללה. "ואץ ברגליים חוטא"
(משלי יט ב).
אלפי שנים עברו והאמת היא אותה אמת.
הסמכה לעשות דבר, כך הורנו המחוקק בסעיף 11
לחוק הפרשנות, משמעה סמכות לעשות אותו דבר "במהירות הראויה". במהירות הראויה
לנושא בו מדובר: לא מאוחר מן הראוי ולא מוקדם מן הראוי. הוועדה המשיבה
החליטה מוקדם מן הראוי ועל-כן דין החלטתה ביטול.
אציע איפוא לחבריי כי נעשה את הצו על-תנאי
מוחלט ונבטל את החלטתה של ועדת השיחרורים - גוש צפון מיום 1 באפריל 1997 בעניינו
של המשיב מס' 2.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ'
חשין.
ניתן היום, י"ג בתשרי תשנ"ח
(14.10.97)
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97046810.G04