ארד נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3285/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: שושנה ארד נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד שי פויירינג פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 54627-09-19 שדחה ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע במסגרת ב"ל 45700-03-18, אשר דחה את תביעת העותרת נגד המוסד לביטוח לאומי (המשיב 1. להלן: "המל"ל") לתשלום גמלת תלויים. אישהּ של העותרת (להלן: "המנוח") עבד בתפקיד בכיר בחברת "טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ" (להלן: "החברה"), במסגרתו נהג לטוס באופן תדיר לחו"ל. בחודש פברואר 2012, חזר הלה מארה"ב, כאשר הוא אינו חש בטוב וגילה סימני שפעת, אך הוא לא פנה לרופא בעניין. מספר ימים לאחר מכן, טס להונגריה, וביום 1.3.2012 טס בחזרה לישראל. במהלך הטיסה האחרונה חש המנוח ברע, ועל כן פונה לאחר הנחיתה לבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם נפטר ביום 2.3.2012 כתוצאה מאוטם בשריר הלב. על רקע האירועים הללו, הגישה העותרת בשנת 2017 תביעה לתשלום גמלת תלויים בטענה כי האוטם הלבבי בו לקה המנוח עולה לכדי "תאונת עבודה", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). ביום 1.3.2018 דחה המל"ל את התביעה. בעקבות זאת, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (להלן: "בית הדין האזורי") במסגרתה ערערה על החלטת המל"ל, וטענה כי יש להכיר בכך שמות המנוח נגרם כתוצאה מ"תאונת עבודה". לטענת העותרת, המשך עבודתו האינטנסיבית של המנוח, הכוללת טיסות תכופות, בעת שסבל הוא מסימני שפעת – זירזו את התפתחות האוטם בשריר הלב אשר הביא למותו. לצורך ביסוס תביעתה, צירפה העותרת חוות דעת רפואית מטעמה שנערכה על ידי פרופ' אלכסנדר בטלר ביום 20.4.2017 (להלן: "חוות הדעת הרפואית"). ביום 2.9.2019 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי אשר דחה את תביעת העותרת מן הטעם שלא הוכח קיומו של "אירוע חריג", שגרם להתפרצות האוטם בשריר הלב, ואשר מהווה תנאי להכרה בהתפרצות האוטם כ"תאונת עבודה". נקבע כי בנסיבות העניין, ולאור השיהוי הרב בהגשת התביעה (בחלוף 5 שנים מקרות האירועים), אין די ראיות לקבוע מה היה מצבו הרפואי של המנוח בשעתו, ואף העותרת העידה כי המנוח לא ציין בפניה דבר מה מיוחד או חריג שהתרחש במהלך הטיסות והשהייה בחו"ל. כן נקבע כי לא ניתן לאתר "אירוע חריג" בזמן או במקום עובר לפטירת המונח, וזאת בשים לב לכך שתסמיני השפעת החלו עוד בטיסה לארה"ב, כשבוע לפני פטירתו. בין השאר, צוין כי מפאת השיהוי לא הוברר מה קרה בטיסה להונגריה או בזמן שהיית המנוח שם, וכי יש בכך כדי להביא לניתוק בין הימים בהם נטען שהמנוח חש לא בטוב לבין אירוע הפטירה. אף צוין לחובת העותרת כי עובדים נוספים של החברה, אשר שהו בחברתו של המנוח ויכלו לשפוך אור על האירועים, לא הובאו על ידה למתן עדות. בנוסף, נקבע כי לא הוכח שטיסות העבודה היו לחוצות וחריגות, ואף לא ניתן לראות בטיסה של חולה שפעת כנסיבה חריגה. למעלה מן הצורך, קבע בית הדין האזורי, כי למנוח היו גורמי סיכון רבים ומוכחים להתרחשות האוטם בשריר הלב, אך משלא הוכח קיומו של "אירוע חריג", לא היה צורך להידרש אליהם בנסיבות העניין. העותרת ערערה על פסק הדין של בית הדין האזורי וביום 23.1.2020 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: "בית הדין הארצי") אשר דחה את הערעור. נפסק כי קביעת בית הדין האזורי לפיה לא הוכח כי המנוח חלה בשפעת עובר לטיסה היא קביעה עובדתית, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה. יתרה מכך, נקבע כי אפילו אם יתערב בית הדין הארצי בקביעה זו, לא יהא בכך כדי להביא לקבלת הערעור. זאת משום שגם לפי גרסת העותרת עצמה לא הוכח קיומו של "אירוע חריג". ודוק, העובדה שהמנוח היה חולה אומנם יכולה להביא למסקנה כי אירוע שבמצב בריאותי תקין אינו חריג – יהפוך לחריג, ואולם עדיין נדרש להוכיח קיומו של "אירוע חריג", דבר שלא הוכח בנסיבות העניין. מכאן העתירה שלפנינו. העותרת סבורה כי השאלה שעומדת להכרעה בתביעתה לגמלת תלויים – האם מצבו הבריאותי הנחות של המנוח בעת עבודתו בתנאים רגילים עולה לכדי "אירוע חריג" – היא שאלה שברפואה, ועל כן מתחייבת הגשתה של חוות דעת רפואית. לשיטתה, בית הדין הארצי הכריע בשאלה זו, בהתעלם מחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה (אשר קובעת את מצבו הנחות של המנוח וכן את הקשר הסיבתי בין מצב זה לבין אירוע הלב בו לקה), ומשכך לא ניתן לה יומה בבית המשפט. נוכח זאת, מתבקש בעתירה זו כי נורה לבית הדין להתייחס לחוות הדעת הרפואית מטעם העותרת ולנמק מדוע לא יקבע על סמך חוות דעת זו כי התקיים "אירוע חריג" אשר הוביל למותו של המנוח. לחילופין, מתבקש להורות לבית הדין לנמק מדוע אין להתייחס לחוות דעת זו כראשית ראיה וכפועל יוצא למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובות. כלל מושרש וידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי. משכך, התערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי תעשה במשורה, במקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-685 (1986); בג"ץ 8578/19 דז'אלובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (12.1.2020)). ענייננו אינו מקיים עילה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. הזכאות לגמלת תלויים עקב פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי מתגבשת בהתקיים שלושה יסודות מצטברים: למבוטח אירעה "פגיעה בעבודה", ובכלל זאת "תאונת עבודה"; המבוטח נפטר; קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין מות המבוטח (בג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) 734, 751 (1993)). בית משפט זה, וכן בתי הדין לעבודה, הכירו בכך שאוטם בשריר הלב הנגרם עקב מחלה יכול למלא את יסוד "תאונה בעבודה", ובלבד שהוכח קיומו של "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" אשר הביא להתפרצות המאורע מוקדם מן הצפוי (בג"ץ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(4) 267 (1991); בג"ץ 1619/91 פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(3) 386 (1992); בג"ץ 6984/93 ווליניץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4) 285 (1994)). בעתירה, טוענת העותרת כי השאלה האם עניינו של המנוח עולה בגדר "תאונה בעבודה" היא שאלה שברפואה וכי בית הדין הארצי התעלם מחוות הדעת הרפואית שהגישה מטעמה בהכריעו שאלה זו. טענות אלה אין בידינו לקבל. ראשית, השאלה מהי "תאונת עבודה" היא שאלה מעורבת של עובדה במשפט, המוכרעת על ידי בית הדין לפי התרשמותו ממסכת הראיות שהונחה לפניו ומיטב שיקול דעתו המקצועי. ודוק, במקרים מתאימים רשאי בית הדין להיעזר לצורך הכרעה בשאלה מהי "תאונת עבודה" בחוות דעת רפואיות – אך אין בכך כדי ללמד כי מדובר בשאלה רפואית גרידא; שנית, חוות הדעת הרפואית עמדה הן לפני בית הדין האזורי והן לפני בית הדין הארצי בטרם ניתנו הכרעותיהם והייתה חלק מכלל החומר בתיק. העובדה כי בתי הדין לא התייחסו בנימוקיהם לחוות הדעת בצורה מובחנת ונפרדת, אין משמעה כי הם התעלמו מקיומה כחלק מהראיות בתיק; שלישית, בית הדין האזורי, ובעקבותיו בית הדין הארצי, קבעו כי העותרת לא הוכיחה כלל קיומו של "אירוע חריג" שעלול היה לגרום להתפרצות אוטם שריר הלב. במצב דברים זה, היה ניתן לדחות את תביעת העותרת אף מבלי להיזקק לחוות דעת רפואית (השוו בג"ץ 3523/04 למברגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(5) 104, 106 (2004)). הנה כי כן, טענותיה של העותרת הן 'ערעוריות' במהותן וקשורות הן לעניינה הפרטני (ראו, למשל: בג"ץ 2449/11 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 6 (23.5.2011); בג"ץ 6283/19 צדקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 12 (17.5.2020)). ודוק, אין הן מגלות כל טעות משפטית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי, לא כל שכן טעות מהותית. נוכח האמור, העתירה נדחית. בשים לב לכך שלא התבקשה תגובה, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב בסיון התש"ף (‏4.6.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20032850_Y02.docx למ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il