צבחה עבודי נ. שר הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 3225/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3225/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. צבחה עבודי 2. איהאב עבודי 3. בהא אלדין עבודי 4. הבה עבודי 5. הודא עבודי 6. מונא עבודי 7. מחמד עבודי 8. נוהא עבודי נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ו באדר ב' התשע"א (21.03.2011) בשם העותרים: עו"ד וסאם בדארנה בשם המשיב: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותרת 1 (להלן: העותרת) הינה אזרחית ישראל, שנישאה לתושב האזור. על רקע נישואיה, העתיקה העותרת את מקום מושבה לאזור יהודה והשומרון (להלן: האזור), ויתרה על אזרחותה הישראלית וזו בוטלה. העותרים 7-2 הם ילדיה של העותרת שנולדו באזור. לימים ביקשה העותרת להחזיר לה את אזרחותה וכי תינתן אזרחות לילדיה. בקשתה ליתן אזרחות ישראלית לילדיה סורבה, ועל רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו. 1. העותרת, ילידת 3.2.1959, נישאה לתושב האזור ביום 21.6.1984. בהמשך לנישואיה, העתיקה העותרת את מגוריה לעיר ג'נין שבאזור. לאחר שהגישה לרשות המוסמכת בקשה לוותר על אזרחותה הישראלית, התבטלה אזרחותה ביום 17.8.86 וכן בוטלה אזרחות העותר 2, שנולד קודם לויתורה של העותרת על האזרחות. ילדיה האחרים של העותרת נולדו באזור בין השנים 1999-1987. בחלוף כחמש עשרה שנים, ביום 2.1.2001, פנתה העותרת אל המשיב בבקשה להשבת אזרחות. ביום 19.7.2001 הושבה לעותרת אזרחותה לפי המתווה שנקבע בפסק הדין בבג"ץ 2271/98 דוניה עאבד נ' משרד הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001). בהתאם לכך, אף ניתן לילדיה ביום 30.7.2001 רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למשך 6 חודשים, בגדר הנהלים שגובשו בפסק הדין האמור (להלן: נוהל דוניה עאבד). בתוך תקופה זו, היה על העותרת וילדיה להוכיח כי מרכז חייהם מצוי בישראל. בעתירה נטען, כי מרכז חייהם של העותרים הועתק ליישוב עראבה שבישראל בשנת 2001. דא עקא, שהעותרת לא הניחה תשתית מספקת לטענה בדבר מרכז חייה באותה עת, מה גם שלפי תמצית חקירה של המוסד לביטוח לאומי מיום 23.9.2001, אשר הועברה למשרד הפנים, התגוררו העותרת וילדיה באותה עת בג'נין. לפיכך, נשלחה לעותרת ביום 25.3.2002 הודעה בדבר דחיית הבקשה למתן אזרחות לילדים, בהיעדר הוכחה ממשית לקיום מרכז חיים בישראל. 2. ביום 22.1.2004 פנה העותר 2 – הוא בנה הבכור של העותרת – למשיב, בבקשה כי יינתן לו מעמד קבע בישראל. בהמשך פנו העותרים באמצעות בא-כוחם, וביקשו כי יונפקו תעודות זהות לחלק מילדי העותרת. בעת בדיקת הבקשה החדשה (בשנת 2006), נמצא כי מרכז חייה של העותרת מצוי בישראל. בצד האמור, משלא קיימו העותרים 7-2 מרכז חיים בישראל בתקופה הרלבנטית לנוהל דוניה עאבד, לא ניתן היה להקנות להם מעמד לפי נוהל זה. לפיכך, הוחלט לאפשר להם לקבל היתרי שהייה בישראל מאת המפקד הצבאי לתקופה של שנה, שלאחריה ייבחן עניינם בשנית. דא עקא, שהעותרים לא פנו לקבל את ההיתרים ואף לא הגישו מסמכים – בחלוף השנה שנקבעה – על מנת להוכיח המשך מרכז חיים בישראל. גם בשנת 2007 חזר משרד הפנים על עמדתו זו, במכתב הממונה על מחלקת האזרחות מיום 11.4.2007. בחודש מרץ 2009, פנו העותרים פעם נוספת ללשכת המשיב בבקשה לקבלת מעמד בישראל. ביום 27.7.2009 הושב להם כי בשל הוראת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003 (להלן: חוק הוראת השעה), לא ניתן להעניק להם מעמד בישראל, אולם באפשרותם לפנות לוועדה המקצועית המייעצת לפי חוק הוראת השעה (להלן: הועדה המקצועית). העותרים אכן פנו לוועדה המקצועית בבקשה כי יינתן להם מעמד בישראל, אולם בקשתם טרם נדונה לגופה. 3. מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה מבקשים העותרים כי נורה למשיב לחזור מהחלטתו "לשלול את אזרחותם ו/או התושבות של ילדי העותרת מס' 1 (העותרים 2-7)". במאמר מוסגר נזכיר, כי העותרת 8 נולדה בישראל והיא בעלת אזרחות ישראלית. המשיב טוען מצידו, כי דין העתירה להידחות על הסף, בשל השיהוי הכבד שבהגשתה, כמו גם לגופה. להשקפתו, העותרים לא עמדו בתנאי נוהל דוניה עאבד, ועל מנת לקבל מעמד בישראל, עליהם להמתין להמלצתה של הועדה המקצועית, ולהחלטתו של המשיב. 4. שקלנו את טיעוני הצדדים שלפנינו. כפי שראינו, העותרים אינם מדייקים בבקשת הסעד שלהם, שכן העותרים 7-2 מעולם לא היו אזרחים או תושבים בישראל, וממילא מעמדם זה לא נשלל. לא מצאנו תשתית מספקת להתערב בהחלטת משרד הפנים שלפיה במועדים הרלבנטיים לנוהל דוניה עאבד, לא הוכח כי מרכז חייהם של עותרים אלה היה בישראל. הגשת עתירה המתייחסת להחלטה – בהקשר זה – שניתנה בשנת 2002, בחלוף שמונה שנים, לוקה בשיהוי כבד, וגם לגופם של דברים יש בה כדי להקשות על העותרים להרים את הנטל המוטל עליהם להוכחת מרכז חיים בתקופה הרלבנטית לנוהל האמור. בצד זה, לא נסגרה הדרך בפני עותרים 7-2 לקבל מעמד בישראל, וכפי שראינו – המשיב אף ניאות בשעתו ליתן להם היתרי שהייה בישראל, על רקע הוכחת מרכז חיים בתקופה מאוחרת יותר. בשלב זה תלויה ועומדת בקשתם של העותרים לפני הועדה המקצועית, ובכל שאמור בעותרת, שהיא קטינה, אף ניתן להגיש בקשה לאיחוד משפחות עם האם לשם מניעת הפרדה ממנה, לפי סעיף 3א לחוק הוראת השעה. מבלי לנקוט עמדה לגופה של הבקשה התלויה ועומדת לפני הועדה המקצועית, הנחתנו כי בשקילת הבקשה תיתן הועדה המקצועית משקל מתאים להסכמת משרד הפנים ליתן לעותרים היתרי שהייה עוד בשנת 2006, בתקופת חלותו של חוק הוראת השעה, כמו גם לכלל נסיבות העניין. 5. המשיב ער לכך שהבקשה האמורה תלויה ועומדת פרק זמן ממושך (החורג בצורה בולטת מזה שנקבע בחוק הוראת השעה), ובאת-כוחו הצהירה כי המלצת הועדה תינתן לאחר חג הפסח הקרוב (קרי בעוד כחודש מהיום). רשמנו לפנינו את הצהרתו זו של המשיב, כמו גם את הסכמת באת-כוחו, כי העותרים 7-2 לא יורחקו מישראל עד לחלוף 30 יום ממועד המצאת החלטת שר הפנים, שתינתן בעקבות המלצת הועדה המקצועית. למותר לציין, כי טענותיהם של העותרים בהתייחס להחלטתו החדשה של שר הפנים שמורות להם. בשלב הנוכחי, בהיעדר עילה להתערבותנו, העתירה נמחקת ללא צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז באדר ב התשע"א (‏22.3.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10032250_M10.doc יל מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il