חלאילה נאסר נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 3107/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3107/06 ערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער (המשיב שכנגד): חלאילה נאסר נ ג ד המשיבה המערערת שכנגד): הפניקס חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.2.06 בת.א. 596/01 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: ז' באדר א התשס"ח (13.2.08) בשם המערער (המשיב שכנגד): עו"ד עבד בדארנה בשם המשיבה (המערערת שכנגד): עו"ד מרים כפרי-קהן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר). המערער (והמשיב שכנגד), יליד שנת 1972, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.8.1998 (להלן: התאונה השניה). המשיבה (והמערערת שכנגד) היא המבטחת שממנה תבע המערער פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה זו, בתביעה שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בתיק נוגעת לגובה הפיצוי שמגיע למערער, בין היתר, בשים לב לפגיעה קודמת בידו של המערער שאירעה ביום 28.11.1996, שעה שביצע עבודות בניה (להלן: התאונה הראשונה). 2. לצורך קביעת הנכות הרפואית שהוסבה למערער בתאונה השניה, מינה בית-המשפט המחוזי מומחים מטעמו. לאחר שעיין בחוות-הדעת ובראיות השונות, ושמע את העדויות בעניין, החליט בית-המשפט קמא לאמץ בחלקן את חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו. קביעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי כי המשיב סובל מנכות בשיעור 5% בתחום זה אומצה במלואה. בתחום הפסיכיאטרי, ציין המומחה בחוות-דעתו כי על אף שעלה בו חשש כי המערער מתחזה, הוא קובע כי המערער סובל מנכות בשיעור 10%. עם-זאת, בראשית עדותו בבית-המשפט חזר בו המומחה ביוזמתו מחוות-הדעת שהגיש, וקבע תחת זאת כי המערער מתחזה וכי הוא אינו סובל מנכות בתחום הנפשי. לאחר שנתן דעתו לראיות השונות שבאו לפניו, אימץ בית-המשפט את הקביעה המאוחרת של המומחה. בתחום האורטופדי נדרש בית-המשפט להבחנה בין שיעור הנכות שמקורו בתאונה הראשונה לבין שיעור הנכות שיש לייחס לתאונה השניה. לא הייתה מחלוקת כי המערער סובל מנכות בשיעור 5% בגין פגיעה בעצם הבריח שהוסבה בתאונה השניה. לעומת זאת, נתגלעה מחלוקת בשאלת שיעור הנכות שיש לייחס לתאונה השניה בשל הפגיעות – בשיעור כולל של 20% – שאובחנו בידו הימנית של המערער (שברים בעצם הסירה ובעצם הרדיוס). דעתו של המומחה הייתה כי הפגיעה שהוסבה בתאונה היא בשיעור של 10%. על נכות זו הוסיף בית-המשפט נכות נוספת בשיעור 5% בשל הערכתו "כי אלמלא התאונה השניה, היה התובע [המערער – א' ר'] נותר עם נכות מסוימת, שניתן להעריכה בשיעור של 5 אחוזים, בגין התאונה הראשונה". לאור כל האמור, הועמדה נכותו הרפואית המשוקללת של המערער בגין התאונה השניה על שיעור של 22.75%. לצורך קביעת נכותו התפקודית של המערער, נדרש בית-המשפט לכך שעובר לתאונה עסק המערער בשני עיסוקים עיקריים: עבודה כקבלן – שאיננה מושפעת מהפגיעות שהסבה לו התאונה, ועבודה כבנאי באבן – שבה אין הוא יכול להמשיך לעסוק לאור הפגיעה בידו הימנית הדומיננטית. על בסיס דו"חות מס הכנסה והסכמים שנכרתו בין המערער לשלטונות המס, העמיד בית-המשפט את בסיס השכר של המערער על סך של 8,500 ש"ח ברוטו לחודש (שהם 7,400 ש"ח נטו). על יסוד כל אלה קבע בית-המשפט כי המערער זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות מלא למשך שנה אחת (88,800 ש"ח), וכי ביתרת התקופה בעבר ולעתיד עד לגיל 65, הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בשיעור של 25% (144,300 ש"ח לעבר, ו-449,143 ש"ח לעתיד). על סכומים אלה נוסף פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 48,813 ש"ח. סך-הכל נקבע כי המערער זכאי לפיצוי בסכום של 731,056 ש"ח, כשלסכומי העבר יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, ומן הסכום הכולל יש לנכות את התשלומים התכופים. 3. בערעור שהגיש, משיג המערער על מקצת מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי. ראשית, מבקש המערער להעמיד את שיעור הנכות האורטופדית על 37.7%, בשל תוספת לה הוא זכאי – לשיטתו – בגין פגיעות בעצם האולנה ובברך, וכן מהטעם שלא היה מקום לייחס לתאונה הראשונה חלק מן הנכות בכף היד. שנית, הוא טוען כי חזרתו של המומחה הפסיכיאטרי משיעור הנכות שקבע בחוות-הדעת, תוך הצהרה שהמערער מתחזה, באה מבלי שהמומחה ראה חומר נוסף ומבלי שהלה עומת עם מידע חדש בחקירתו. לטענת המערער, מסקנתו של בית-המשפט בעניין מנוגדת לראיות בדבר שני אשפוזים קודמים של המערער בבית-חולים לבריאות הנפש, שבמסגרתם לא הועלתה סברה מצד הצוות המטפל כי הוא מתחזה. טענה שלישית נוגעת לכושר השתכרותו של המערער. לשיטתו, יש לחלק את הכנסותיו המדווחת למס הכנסה בשמונה חודשי עבודה, כך שבסיס השכר הוא גבוה יותר. בנוסף, מבקש המערער לקבוע כי לאור הפגיעה המלאה בעבודתו כבנאי, תועמד נכותו התפקודית על שיעור גבוה מזה שקבע בית-המשפט קמא. לבסוף, עותר המערער לפסיקת פיצוי בראשי הנזק של עזרת הזולת, הוצאות ניידות והוצאות רפואיות. 4. בערעור נגדי שהגישה המשיבה, היא טוענת כי המערער מתחזה ומשקר ביחס לנזקים מהם הוא סובל. לטענתה, יש להפחית את שיעור הנכות האורטופדית ל-10% בגין הפגיעה ביד ול-5% בגין הפגיעה בעצם הבריח, ובגין אלה להקנות למערער נכות תפקודית בשיעור של 5%. לשיטתה, עיקר נכותו התפקודית של המערער מקורה בתאונה הראשונה, ואין יסוד לטענות שמעלה המערער בדבר איחוי הפגיעות ביד קודם לתאונה השניה. לעניין הפסדי ההשתכרות טוענת המשיבה כי בשל עיסוקו הענף כקבלן (להבדיל מבנאי) לא נפגעה יכולת השתכרותו של המערער פגיעה של ממש, וכן כי יש להקטין את בסיס השכר. עוד מבקשת המשיבה לזקוף לחובתו של המערער את העובדה שלא הגיש דוחות לשלטונות מס הכנסה בתקופה שלאחר התאונה, כך שנמנע מבית-המשפט לבחון את הפגיעה הריאלית בכושר השתכרותו. לבסוף, גורסת המשיבה כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי הנזק של עזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות ניידות. 5. עיינו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ובחנו בתשומת לב את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, ומצאנו כי אין מקום לקבל את הערעורים. בית-המשפט העליון שב והדגיש בפסיקתו כי "אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984); וראו גם ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (טרם פורסם, ניתן ביום 4.8.2005) ופסקי-הדין המובאים שם, בפסקה 7). במקרה זה נמצא לנו כי סכום הפיצויים שפסק בית-המשפט המחוזי משקף באופן סביר את הנזקים שנגרמו למערער בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. לא נמצאה לנו כל עילה להתערב בקביעות העובדתיות בדבר בסיס השכר – לכאן או לכאן – וגם לא בשיעורי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו. הערכאה המבררת אכן בחנה את מכלול הסוגיות והקושיות שעוררו הצדדים, ולאחר ששמעה את כל העדויות ושקלה את מכלול הראיות, בין היתר בשים לב להתרשמותה ממהימנותו של המערער, קבעה את שקבעה לעניין נכויותיו ולעניין הסכום שראוי כי ישולם לו בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. סכום הפיצוי שפסק בית-המשפט קמא למערער הוא סביר בנסיבות המקרה הזה. הצדדים לא העלו בערעורם טעם להתערבותנו בקביעות פסק-הדין או בסכומים שנפסקו. מלכתחילה לא היה מקום להגיש את הערעורים, בוודאי כך לגבי הערעור שכנגד, שלא מצביע אף על קצה קצהו של טעם להתערבות שנתבקשה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המערער אכן חזר בו מן הערעור, לא כך נהגה המשיבה. כללו של דבר, הערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות העניין, תישא המשיבה בשכר-טרחת עורך-הדין של המערער בסכום של 20,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ב באדר א' התשס"ח (28.2.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06031070_P10.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il