פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 2990/04
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2990/04
ע"א 3102/04
ע"א 3194/04
ע"א 10097/04
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט י' אלון
המערערים בע"א 2990/04:
1. שאול זמר
2. דבורה זמר
3. חנה הריס
המערערים בע"א 3102/04:
1. גני דולינגר חברה לבנין והשקעות (1986) בע"מ
2. אבירם דולינגר
המערערת בע"א 3194/04:
הועדה המקומית לתכנון ובניה-עיריית גבעתיים
המערער בע"א 10097/04:
מינהל מקרקעי ישראל
נ ג ד
המשיבות בכל הערעורים:
1. חנה שולמן
2. נירית ענני
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1727/01 שניתן ביום 11/02/2004 על ידי כבוד השופט נ' ישעיה
תאריך הישיבה:
כ"ב בטבת התשס"ח (31.12.2007)
בשם המערערים בע"א 2990/04:
עו"ד ד' קוגן
בשם המערערים בע"א 3102/04:
עו"ד ש' ורשה, עו"ד א' גרוסבוים
בשם המערערת בע"א 3194/04:
עו"ד ש' זילברמן
בשם המערער בע"א 10097/04:
עו"ד ת' ברנדס
בשם המשיבות בכל הערעורים:
עו"ד ר' כהן
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. ארבעת הערעורים שבפנינו מופנים נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט נ' ישעיה), בו נקבע כי על המערערים לפצות את המשיבות חנה שולמן ונירית ענני (להלן - המשיבות) בסך מיליון ש"ח. פסק הדין הוסיף וקבע את חלוקת האחריות בין המערערים, כדלהלן: המערערים בע"א 3102/04 (להלן - דולינגר) 50%; המערערים בע"א 2990/04 (להלן - המוכרים) - 30%; המערערת בע"א 3194/04 (להלן - הוועדה המקומית) והמערער בע"א 10097/04 (להלן - המינהל) - 10% כל אחד.
2. לא מצאנו ממש בטענות נגד עצם חובת המערערים לפצות את המשיבות. היתר הבנייה שניתן על ידי הוועדה המקומית ביום 18.10.1990 מיצה את זכויות הבנייה על החלקה שבמוקד המחלוקת, בוודאי משעה שהבניין עצמו הוקם. אין חולק, כי זכויות החכירה של מורישתן של המשיבות, הגב' אהובה ענני ז"ל (להלן - ענני), נוצלו על ידי דולינגר והמוכרים וכי הוועדה המקומית לא הייתה מודעת לזכויות אלו. ההיתר ניתן על פי בקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי דולינגר והמוכרים. בבקשה לא צוין כי לענני זכויות בחלקה ונוצר הרושם כי המוכרים הם בעלי הזכויות היחידים. גם בחוזה הפיתוח שחתמו דולינגר והמוכרים עם המינהל, אשר היה מונח בפני הוועדה המקומית ותרם לטעותה, לא הוזכרו זכויותיה של ענני. בדין קבע בית משפט קמא, כי המערערים כולם עוולו כלפי ענני, מי מחמת רשלנות ומי ביודעין ומתוך כוונה להשיא מכך ריווח. באשר לטענת ההתיישנות, סבורים אנו כי נזקה של ענני לא התגלה עם מתן היתר הבנייה ואף לא עם תחילת ביצוע ההריסה, אלא בשלבים מאוחרים יותר. מעבר לכך נציין, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת ההתיישנות לא היה הדבר פוגע בזכויותיהן הקנייניות של המשיבות ואפשר שמכוח זכויות אלו לכשלעצמן קמה להן זכות תביעה בעילות שונות (ראו והשוו, סעיפים 26-21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שלא הוזכרו כלל על ידי בעלי הדין).
3. יש לדחות גם את יתר הטענות כלפי הטלת החובה לפצות. אין לקבל את טענת המוכרים כי הם פטורים מאחריות בשל הוראות סעיף 128-126 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה). טענות המוכרים בערעור מתמצות בטענה כי המשיבות לא הוכיחו שהעיזבון חולק ולא הוכיחו מה היה חלקו של כל יורש. המוכרים אינם מכחישים, אף לא בגדר העלאת טענה, כי התנאים להטלת חובות העיזבון על יורש לפי חוק הירושה התקיימו. בהתחשב בעובדות המקרה, ובעיקר בגודל הירושה בה מדובר, דומה כי אין מקום לספק שתנאים אלו התקיימו. עוד נוסיף כי לא מצאנו פגם בקביעתו של בית משפט קמא כי אבירם דולינגר, בעל השליטה בדולינגר, חב באופן אישי לצד החברה ועל כן איננו רואים מקום להתערב בנקודה זו.
4. עם זאת, בנקודה מסוימת טעון פסק דינו של בית משפט קמא תיקון. בית המשפט פסק את הפיצוי על סך מיליון ש"ח, בלא להורות כי תמורת סכום זה יתבטלו זכויות החכירה של המשיבות. אנו סבורים כי לא ניתן להשלים עם תוצאה לפיה יפוצו המשיבות עבור ריקון זכויות החכירה שלהן מתוכן אולם יוסיפו ויחזיקו בזכויות אלו. איננו סבורים כטענת בא כוחן של המשיבות, כי יש להבחין במקרה דנא בין זכויות חכירה מסוימות לזכויות חכירה לא מסוימות. יש לתקן אפוא את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע, כי משנתאיינו זכויות החכירה של המשיבות יש למוחקן ממרשם המקרקעין ומהמרשם אצל המינהל, ככל שהן רשומות שם. בא כוח המשיבות טען, כי אם ייקבע שזכויות החכירה של מרשותיו מתאיינות יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון מחדש בגובה הפיצוי. איננו מוצאים לנכון לעשות כך. מחוות דעת השמאית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בהסכמה וכן מיתר נתוני הפרשה, עולה שהסכום של מיליון ש"ח מבטא פחות או יותר את שווי זכויות החכירה והזכויות הנובעות מהן אותן הפסידו המשיבות. בהקשר זה יש לציין כי בכל מקרה, בהתאם לתב"ע החלה על האזור, לא היו המשיבות יכולות להמשיך ולהפעיל את החנות. זכויות החכירה של המשיבות היו אמורות, מן הסתם, למצוא ביטוי בזכויות הבנייה למגורים בחלקה ואף בהתאם לכך יש לגזור את זכותן לפיצויים.
5. כל המערערים טוענים כי החלק מתוך סכום הפיצוי בו עליהם לשאת צריך להיות נמוך ממה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בחלוקת האחריות שנקבעה על ידי בית משפט קמא. עם זאת נעיר, כי אין בכך לחרוץ את דינן של הטענות במישור היחסים הפנימיים בין דולינגר למוכרים. אם סבורים המוכרים כי לפי חוזה הקומבינציה על דולינגר לשאת במלוא הפיצוי לענני, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט הליך לשם גביית המגיע להם לשיטתם מדולינגר ובעניין זה איננו מביעים דעה.
6. המוכרים מערערים גם על דחיית תביעתם למנות כונס נכסים לשם ביצוע התחייבויות שונות שלטענתם נטלה על עצמה דולינגר בחוזה הקומבינציה. איננו סבורים שיש מקום ליתן את הסעד המבוקש בשלב זה. דומה כי חלק מהמכשולים בפני ביצוע חוזה הקומבינציה מקורם בתמונת הזכויות המורכבת של החלקה. אפשר שבעקבות פסק דיננו הנוכחי תיפתרנה הבעיות או חלקן. אם לא כך יקרה, יהיו המוכרים רשאים לפנות לבית המשפט בהליך נפרד בבקשה למינוי כונס נכסים.
7. תוצאת פסק דיננו הינה אפוא כדלקמן: סכום הפיצוי שפסק בית המשפט בסך מיליון ש"ח יעמוד על כנו וכך גם חלוקת האחריות בין המערערים השונים. זכויות החכירה של המשיבות בחלקה תימחקנה ממרשם המקרקעין וממרשם הזכויות של מינהל מקרקעי ישראל, ככל שהן רשומות שם. אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב' בשבט התשס"ח (9.1.08)
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04029900_S21.doc אא
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il