מריה דריז נ. אררט חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2935/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: מריה דריז נ ג ד המשיבים: 1. אררט חברה לביטוח בע"מ 2. עופר עמרמי ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.3.98 בת.א. 794/94 שניתן על ידי כבוד השופ ע' חבש תאריך הישיבה: ט"ז באדר תשנ"ט (4.3.99) בשם המערער: עו"ד דניאל סרור ועו"ד שירה פרנק בשם המשיבים: עו"ד עירית כהן פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן 1. עניינה של הסוגיה שלפנינו הוא, נזק נפשי שנגרם למערערת בעקבות קיפוח חיי בעלה, לנגד עיניה, בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי קבע, כי המערערת עומדת בשלושה מתוך ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקה כדרושים על-מנת לזַכות אדם בפיצויים על נזק נפשי משני: השלושה הם: זהות התובע, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק; וקרבה במקום ובזמן לאירוע. אף על פי כן דחה בית המשפט את תביעתה של המערערת, בקבעו, שאין היא עומדת במבחן הרביעי שהוא - בלשון בית המשפט - "הנזק הנפשי הדרוש". על כך ערעורה של המערערת. 2. הסוגיה הנדונה איננה חדשה. היא חזרה ונדונה בפסיקתנו מעת לעת. פסק-הדין המנחה הוא רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (להלן: פס"ד אלסוחה). בפסק-דין זה, המקיף את כל השאלות הנוגעות לזכות לפיצויים של מי שסבל נזק נפשי משני, עקב מות קרובו בתאונה, קבע בית משפט זה - מפי הנשיא שמגר - את המבחנים לקביעת הזכאות, שאחד מהם הוא, מידת הפגיעה הנפשי ומהותו של הנזק הנפשי. נקבע כי הנזק הנפשי הנדרש הוא נזק נפשי קשה, תגובות נפשיות מהותיות ורציניות, גם אם אין הן עולות כדי מחלת נפש. 3. בפסק-דין מן העת האחרונה, רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח', פ"ד נא(2) 267 חזרה ונדונה סוגיה זו. באותו עניין, נעשה ניסיון להביא לצמצום פריסתה של הלכת אלסוחה במובן זה שבית המשפט נתבקש לקבוע כי כל נזק נפשי קל ככבד מזכה בפיצויים את מי שעמד ביתר המבחנים. שם, נסקרה התפתחות ההלכה לפני פסק-דין אלסוחה ואחריו, תוך נתינת הדעת לטענה כי יש לצמצם את ההלכה ככל שהיא מתייחסת לסוג הנזק הנפשי הנדרש. שם נאמר כי בהלכת אלסוחה: "עוצבו הקריטריונים שתכליתם לאזן בין כל האינטרסים הפועלים בזירה ובין הגישות השונות שבמערכות משפטיות שונות ובתוך אותן מערכות משפטיות ולהתגבר על חוסר אחידות בהצבתם של התנאים לזכות בפיצוי. כמו כן נעשה מיון וסיווג של ההגבלות שנקבעו בארצות המשפט המקובל, תוך אימוץ חלקן ונטישת חלקן ותוך התייחסות לביקורת שנמתחה על אותן מגבלות. באופן כזה, גובשה הלכה ברורה וכוללת ובה קריטריונים גמישים שאינם מהווים רשימה סגורה ושעם זאת יש בהם כדי לתחום את הגבולות הראויים בין היות אדם בר פיצוי בגין נזק משני ובין אי היותו כזה" (שם בעמ' 274). על אף הקושי הכרוך בהפרדה בין נזק נפשי בר-פיצוי לבין נזק נפשי שאינו בר-פיצוי ובהצבת גבולות למידת חומרת הנזק המזכה בפיצוי ואל מול השיקולים האחרים שפורטו שם בהרחבה ולא אחזור עליהם, נקבע שם כי "ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה שיישאר על כנו ויחול על ה"קרוב הנוכח" [כפי שבענייננו] ועל "הקרוב הנעדר", כאחד" (שם, בעמ' 278) וכי אין מקום בשלב זה לסטות מהלכת אלסוחה או לצמצמה. 4. בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה, הסתמנה גישה לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי. בית משפט קמא צטט בהרחבה את הפסיקה המרכזית מאז הלכת אלסוחה והביא מדברי בית משפט זה באותם מקרים שנדונו בפניו. אכן, העקרונות כפי שהציבן בית משפט קמא נכונים הם ועולים מן ההלכות שהוזכרו אלא שנראה כי בית המשפט לא דק פורתא ביישומם על המקרה שבפנינו. כפי שנקבע, לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15%- - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה. כפי שנקבע, משמש אותנו קריטריון חומרת הפגיעה הנפשית גם במקרה של קרוב שנוכח בזמן האירוע הטראגי כבענייננו ואין להפעיל כלפי נפגע משני כזה קריטריון המקל בדרישת חומרת הנזק הנפשי (ראו: ע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' (לא פורסם)). בכל אותם מקרים בהם לא הוכרה זכאות הנפגע לפיצויים היתה התמונה הרפואית שונה במידה ניכרת מבעניין שלפנינו והנכות היתה נמוכה יותר. במקרים הקונקרטיים שנבחנו על ידי בית משפט זה בשנים האחרונות, נדחו תביעות בהן היתה נכותו הנפשית של הנפגע המשני 5%, 10% ואף 15%, תוך קביעה שאין מדובר בפגיעה נפשית חמורה כנדרש במבחנים הנקוטים על ידינו. 5. במקרה שלפנינו קבעה פרופ' קפלן-דינור - רופאה מומחית בתחום הפסיכיאטריה שמונתה על-ידי בית המשפט - את נכותה של המערערת בשיעור של 20%. על פי סעיף 34 ג' של התוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה התשט"ז1956-), נקבעת נכות כזו כאשר יישנם סמנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. במהלך עדותה של פרופ' קפלן-דינור קבעה היא כי חלה החמרה במצב התובעת ונכותה התפקודית עולה כדי 50%. בחוות דעתה נקבע, כי המערערת סובלת מתסמונת דיכאונית אשר פוגעת קשות באיכות חייה ובתפקודה. מתוך קביעות בית המשפט עולה, כי המערערת נמצאת מאז מות בעלה בטיפול פסיכיאטרי ממושך וקבוע, מקבלת תרופות נוגדות דיכאון בשילוב תרופות נוגדות חרדה ללא שיפור משמעותי במצבה הנפשי או בתפקודה וכי נחוץ "המשך טיפול... בתדירות של פעם בשבועיים לתקופה בלתי מוגבלת וזאת כדי למנוע התדרדרות המצב". המערערת פוטרה מעבודתה. ניסיונות שיקום שלה כשלו. היא ניתקה קשרים חברתיים, קיבלה טיפול נפשי מתמשך ואינטנסיבי לרבות נטילת תרופות במינונים גבוהים. עדים שונים ממכריה העידו על השינוי הדראסטי שחל בה ובהתנהגותה. 6. בית המשפט הגיע למסקנה כי הרקע העובדתי שהיה בפני המומחית אינו זהה לזה שהיה בפניו. הוא ניתח את עדות התובעת ואת עדות העדים מטעמה והגיע למסקנה כי התמונה שהצטיירה בפניו קלה בחומרתה מזו שהיתה בפני הרופאה. אף על פי כן, אימץ הוא את קביעת המומחית לפיה נגרמה לתובעת נכות נפשית בשיעור של 20% כתוצאה ממות בעלה לנגד עיניה. אלא מאי? מאחר ולדעת השופט המלומד תפקדה המערערת באופן סביר, קבע כי יש לדחות את תביעתה העצמאית לפיצוי. בענין זה אין אני רואה עין בעין עם השופט קמא. נראה לי כי לא זו המסקנה המתבקשת מהקביעות שהשופט עצמו קבען. פגיעתה של המערערת אובחנה כפגיעה נפשית קשה. נכותה היא 20% ולדברי השופט תפקודה לאחר התאונה מצדיק נכות זאת. התמונה המתקבלת מחומר הראיות הרפואי שלא נסתר, היא, שאכן מדובר בפגיעה נפשית קשה שפגעה הן בבריאות הנפשית של המערערת בשיעור של 20%, דבר שהצריך טיפול רפואי אינטנסיבי וממושך, והן בכושר התפקוד (לפחות 20% ולדעת המומחית 50%) דבר שנתן אותותיו בחיי היומיום ובכושר העבודה. איש לא טען כי קיימת פגיעה נפשית המשתקת את המערערת מכל אפשרות לתפקד, ולא זה הוא קנה המידה לקבוע פגיעה נפשית קשה. אין מדובר בנכות של 100% וניסיונות להשתקם אינם צריכים לפעול לחובת הנפגע. על השאלה באיזו מידה השפיעה הפגיעה על כושר עבודתה וכושר תפקודה של המערערת, כאשר אין חולק כי אכן השפיעה, יצטרך בית המשפט לתת דעתו כאשר יבוא לפסוק את הפיצויים המגיעים לה. בשלב זה די בקביעות שנקבעו, כדי להעביר את המערערת את מחסום התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה כפי פרשנותו הראויה. אשר על כן, מציעה אני לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא ולקבוע כי המערערת זכאית לפיצוי על נזקה הנפשי המשני במסגרת תביעתה העצמאית. העניין יחזור לבית המשפט המחוזי לפסוק למערערת את הפיצויים המגיעים לה. המשיבים ישלמו למערערת הוצאות בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת כבוד השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת כבוד השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, י"ט באלול תשנ"ט (31.8.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98029350.J05 ע"א 2935/98 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער: מריה דריז נגד המשיבים: 1. אררט חברה לביטוח בע"מ 2. עופר עמרמי תאריך הישיבה: ' ב ה" (00.00.00) בשם המערער: עו"ד סרור דניאל בשם המשיבים: עו"ד גוט אהוד עו"ד גוט אהוד פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98029350.J08