בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 95 /
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט צ' א' טל
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: ציון
שרה
נגד
המשיבים: 1.
צח אברהם
2.
הסנה - חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו
של
בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום
9.7.95 בע"א 286/94
שניתן
על ידי כבוד השופטים:
צמח,
ברנר, וחבש.
בשם
המערער: עו"ד פונדמינסקי שניאור זלמן
בשם המשיבים: עו"ד לוי עוזי; עו"ד גיורא רואי
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים בשבתו בערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום.
העובדות
1. המבקשת היתה עדת ראיה למות אימה ז"ל
שקיפחה את חייה בתאונת דרכים, עת נפגעה כהולכת רגל, כשהמבקשת, בתה, פוסעת לצידה.
המבקשת לא נפגעה בתאונה ותביעתה באה בגין פגיעה נפשית שנגרמה לה עקב אובדן יקירתה
בצורה טראגית לנגד עיניה.
בית משפט השלום דחה את תביעתה מהטעם שניזקה
אינו נזק נפשי חמור המגיע כדי דרגת הנזק הנפשי הקשה המזכה בפיצויים קרוב
הנוכח בתאונה בה נפגע קרובו, כשהוא עצמו איננו נפגע ישירות.(להלן "קרוב
נוכח"). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ועל כך בקשת רשות הערעור שלפנינו.
השאלות לדיון
2. שתי שאלות מציג בא כח המבקשת לדיון ולהכרעה:
האחת, "האם הלכת אלסוחה רע"א 447/87
פ"ד מ"ד (3) 379 שינתה לרעת הנפגעים את המצב שהיה קיים עד להלכה
זו?".
השניה, "האם במקרה הנדון כאן, בהנחה
שהלכת אלסוחה שינתה את מצבה של המבקשת, אין היא נכנסת בגדר תחולת ההלכה".
בשאלה הראשונה מתבקש בית המשפט לצמצם את תחום
פריסתה של ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה ברע"א 444/87 , 452; ע"א 80/88
אלסוחה ואח' נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל ואח'; עיזבון המנוח דוד
דהאן ואח' נ' אלסוחה ואח'; ג'יזמאווי נ' ג'מאל ואח', פ"ד מד(3) 397
(להלן: הלכת אלסוחה). שאלה זו היא שאלה משפטית וניתנת בזה רשות ערעור לגביה באופן
שנדון בה כאילו הוגש הערעור.
השאלה השניה - חומרת הפגיעה הנפשית - היא שאלה
עובדתית שנבדקה בערכאה הראשונה, שקבעה את העובדות על פי חומר הראיות והסיקה מהן את
המסקנות המתבקשות. כל אלה עברו ביקורת ונבדקו מחדש בערכאת הערעור שמצאה - בפסק דין
מנומק - לדחות את הערעור. שאלה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
ההנחה תהיה - איפוא - כי הפגיעה הנפשית איננה
משמעותית, כפי שקבעו הערכאות הקודמות, והשאלה היא האם על אף זאת זכאית המבקשת
להיפצות על נזקה הנפשי שנקבע כי אינו חמור, בהיותה "קרוב נוכח", שלפי
הטענה אין הלכה אלסוחה חלה עליו.
הלכת אלסוחה
3. מהי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בפרשת
אלסוחה?
בפרשת אלסוחה קובע כב' הנשיא שמגר אמות מידה לזכאותו של
אדם לפיצוי על נזק נפשי שנגרם לו עקב פגיעת קרובו בתאונה. (להלן: נזק נפשי משני),
ואלה הן אמות המידה שנקבעו:
א. מידת הקרבה של התובע לנפגע כאשר בשלב
הנוכחי תותר תביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה תוך השארה לבחינה עתידית של בית
המשפט אם יש הצדקה במקרה יוצא דופן להוסיף קרובים שלא מהמדרגה הראשונה.
ב. התרשמות ישירה מן הארוע המזיק כאשר הדרישה
לעדות ראיה ושמיעה לארוע הטראומטי אינה שוללת אפשרות להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה
מקבלת מידע מכלי שני באשר עמידה על דרישת החויה החושית הישירה עלולה להביא לתוצאות
שאינן צודקות.
ג. מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק כאשר
גם נזק נפשי שתוצאותיו מאוחרות הרחק מזירת האירועים וגם נזק נפשי כתוצאה של מגע
מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע יכולים לבוא בגדר נזקים בני
פיצוי.
ד. מידת הפגיעה - מהותו של הנזק הנפשי: כאן
נדרש נזק נפשי קשה, תגובות נפשיות מהותיות ורציניות, גם אם אינן עולות כדי מחלת
נפש.
אין חולק כי המבקשת ממלאת אחר שלושת
הקריטריונים הראשונים הנזכרים לעיל והשאלה היא האם על אף זאת חל עליה התנאי הרביעי
והוא דרישת הוכחת נזק נפשי חמור.
טענות הצדדים
4. טוען בא כוח המבקשת כי אמות המידה שנקבעו
בהלכת אלסוחה חלות אך ורק על המעגל הרחוק של מי שאינו נמצא בזירת האירועים המיידית
והקרובה, אינו מתרשם ישירות כעד ראיה או שמיעה מהאירוע המזיק ואינו עומד בחושיו על
תוצאותיו המיידיות.(להלן: "קרוב נעדר"). למעגל רחוק זה נקבע הסייג המגביל
שבהלכת אלסוחה, המצמצם את הנזק בר הפיצוי לנזק נפשי חמור. על פי הטענה, אין להחיל
סייג זה על "קרוב נוכח", שזכותו להפצות על כל נזק נפשי שנגרם לו,
קמה לו מימים ימימה. הלכת אלסוחה - כך נטען - לא התיימרה לשנות את ההלכה לפיה זכאי
"קרוב נוכח" להפצות על כל נזק נפשי שנגרם לו, קל כחמור, והיא לא באה
לפגוע בזכות קנויה זו, מה עוד שהמדינות המשפטית הראויה וזכות היסוד לפיה אין
פוגעים בקניינו של אדם, מורים שלא לסייג את זכותו של "קרוב נוכח" בדרישה
לפגיעה נפשית קשה וחמורה. לפיכך, מתבקשים אנו לקבוע כי הלכת אלסוחה חלה על "קרוב
נעדר" בלבד ולא על "קרוב נוכח".
בא כוח המשיבים תומך בעמדת הערכאות הקודמות וטוען להחלת
הלכת אלסוחה גם על "קרוב נוכח".
תחום פריסתה של הלכת אלסוחה
5. הטענה המועלית, על ידי בא כוח המבקשת, נכבדה
היא, מה עוד שהתשתית העובדתית של שני המקרים בפרשת אלסוחה היתה של קרובים שלא
נוכחו בזירת האירוע והיו בגדר "קרוב נעדר" ולא "קרוב נוכח".
אף אל פי כן. אין טענה זו מבטאת אל נכון את ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט בפרשת
אלסוחה. לא זו בלבד שכב' הנשיא שמגר אינו מגביל את תחולת אמות המידה שנקבעו על
ידו, ל"קרוב נעדר", לא בפירוש ולא מכללא, אלא שהגיונה הפנימי של ההלכה
והתפיסה הרעיונית משפטית המונחת בבסיס הקריטריונים שנקבעו, אינם עולים בקנה אחד עם
צמצומה והגבלתה של ההלכה לקבוצה אחת בלבד של נפגעי נזק נפשי משני. הניתוח המקיף
המעמיק והשיטתי שהביא לגיבוש הקריטריונים באותה הלכה, מלמד, כי אלה באו להסדיר
הסדר כולל מקיף, ואחיד את הסוגיה הבעייתית של נזק נפשי משני הנגרם לאדם עקב
היפגעות קרובו בתאונה. גיבוש אמות המידה נעשה לאחר סקירה השוואתית של התפתחות
ההלכה בארצות המשפט המקובל ובארצנו אנו, תוך הצבעה על הקשיים הטמונים בפתרונות
השונים שהוצעו ועל מגוון הגישות שלא תמיד עלו בקנה אחד ויצרו חוסר אחידות במקום
שהאחידות יפה לו. על מנת להבין את משמעותה ותחום פריסתה של הלכת אלסוחה ראוי להביא
בקליפת אגוז את הרקע להלכה זו.
התפתחות ההלכה
6. ההלכה בדבר הנסיבות בהן תקום לאדם עילת תביעה
בגין נזק נפשי שנגרם לו עקב פגיעה שנפגע בן משפחתו בתאונה, התפתחה באופן הדרגתי.
הבעיתיות הכרוכה בסוגיה זו העסיקה לא מעט משפטנים ושופטים בארץ ובמדינות הים ומצאה
ביטוי בספרות ובפסיקה שם ואצלנו. אין לי אלא להפנות לסקירה המצויה בפסק הדין
שבפרשת אלסוחה, המקיפה את הפסיקה האנגלית, האמריקאית, האוסטרלית והישראלית, כדי
להצביע על הדרך הארוכה שעברה סוגיה זו עד לגיבושה אצלנו בפרשת אלסוחה. (ראה גם ד'
קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 3, 1993) עמ' 285 - 496).
העילה לפיצוי בגין נזק נפשי משני, נולדה
כפונקציה של חובת הצפיות בדיני הנזיקין. תחילה, רק אדם שנפגע פיזית יכול היה
להיפצות על פגיעותיו; בהמשך, הוכרו גם הפגיעות הנפשיות של מי שנפגע פיזית כחלק
מהתוצאות אותן צריך המזיק לצפות (ראה לדוגמא ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ
פ"ד י"א 1464, 1469); בהמשך, הוכר נזק שאינו פיזי כבר פיצוי והיתה בכך
פריצת דרך לקראת הכרה בזכות לפיצוי בשל נזק שאינו פיזי מבלי שנלווה אליו נזק פיזי
(ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד ל"ט
(1)113) לימים, התפתחה ההכרה בפגיעה נפשית של מי שנפגע בפגיעה משנית בהיותו נוכח
בעת אירוע תאונה לקרובו. מבחן הצפיות הולבש בשיקולי מדיניות במגמה לצמצם את
האחריות ונקבעו תנאים נוקשים לצורך העמדת הזכות. תנאים אלו היו פרי מדיניות שבקשה
למנוע תביעות שאמיתותן מוטלת בספק, למנוע הטלת נטל כבד מדי על מזיקים למיניהם, וכן
נתנו הם ביטוי לחשש להצפת בתי המשפט בתביעות של נפגעים משניים.
7. לאור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים
באופן שנכללו בו גם נפגעים שסבלו מנזק נפשי משני, נקבעו סייגים מסייגים שונים
לזכאותם לפיצויים. נדרשה קירבת זמן ומקום והתרשמות חושית ישירה מן הארוע המזיק;
(כך למשל משתמע מע"א 209/53 ויצמן נ' צוקר פ"ד ח' 1412)
נדרשה קירבה משפחתית ממדרגה ראשונה לנפגע הישיר שהנפגע המשני היה עד להיפגעותו;
נדרשה קירבת זמן בין האירוע לבין גילויי הפגיעה הנפשית (ראה ד. קציר, שם, ס'
184-186 והאסמכתאות הנזכרות שם) ונדרש נזק נפשי קשה שהתנסח באופנים שונים: כגון,
מחלת נפש מוכרת, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיזיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה.
בסקירתו מביא הנשיא שמגר את מגוון המצבים בהם
נדרש המשפט לתת תשובה בנושא הנזק הנפשי המשני ואת הפתרונות הבלתי אחידים שניתנו
בזמנים שונים ואף באותה תקופה עצמה בשיטות משפטיות שונות ואף באותה שיטה משפטית
עצמה. כן מביא הוא את השיקולים שבתשתית הפסיקה המגוונת, את האינטרסים השונים
הראויים להגנה המשמשים בזירה ובסופה של דרך, תוך הדגשת הבדלים בין שיטתנו לשיטות
אחרות ונטישת חלק מהקריטריונים הנקוטים בארצות המשפט המקובל, גובשו אמות המידה
שהובאו לעיל. באמות מידה אלה, יש משום הרחבת מעגלי הזכאים מבחינת דרגת הקרבה לנפגע
הישיר, מידת הקרבה לזירת האירוע, מידת קירבת הנזק לזמן ומקום האירוע וצמצום הדרישה
לנזק נפשי קשה לעומת מחלת נפש ממש שנדרשה ועדין נדרשת במקומות אחרים. אומר הנשיא
שמגר:
"...
נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובת נפשיות מהותיות
(במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן
בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף
משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן
עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים
לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים
שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים".
המצב ההלכתי קודם להלכת אלסוחה
8. טוען בא כח המבקשת כי על פי ההלכה שהיתה קיימת
עד לפסק הדין בפרשת אלסוחה נפסקו פיצויים בגין נזק נפשי משני "לקרוב
נוכח" עקב כל פגיעה שהיא, קלה כחמורה וכי החלת הלכת אלסוחה גם על
"קרוב נוכח" משנה את ההלכה הקיימת ומצמצמת את הזכות שהיתה בידי
"קרוב נוכח" קודם לכן. לפיכך יש - לטענתו - להחיל את ההלכה רק על
"קרוב נעדר" שאותה הלכה הכניסה אותו למעגל הזכאים.
האומנם קודם להלכת אלסוחה היה "קרוב
נוכח" זכאי לפיצוי מלא על כל נזק נפשי משני?
הפסיקה הקודמת לפרשת אלסוחה מאופיינת באי
אחידות ובאי בהירות ביחס לקווים המנחים ולקריטריונים הנקוטים לקביעת זכאות בפיצוי בגין
נזק נפשי משני. המבוכה ואי בהירות בנושא זה באו מן המשפט המקובל, ממנו ינקנו את
תפיסתנו בתחום דיני הנזיקין.
סקירת הפסיקה המקומית מלמדת, כי בעבר נדחו
תביעות רבות של נפגעים משניים בגין נזק נפשי שסבלו עקב היפגעות יקיריהם, אם משום
שקירבת המשפחה לא היתה מספקת, אם משום שהקרבה למקום ולזמן האירוע לא היתה מיידית
אם משום שהנזק היה נפשי בלבד ולא נמצא ראוי לפיצוי, אם משום שלא היה חמור דיו כדי
להעניק זכות לפיצוי; אם משום שלא נמצאה הצפיות הדרושה מצד המזיק לנזק המשני או שלא
נמצא קשר סיבתי בין העוולה והנזק הנפשי המשני, או שנזק זה נמצא "רחוק
מדי". (ע"א 294/54 צבי ואח' נ' שמיר ואח' פ"ד
י"ב 421; ת"א (י-ם) 583/66 קרדי ואח' נ' פלצגיין ואח' פ"מ
סא 161, המ' (ב"ש) 109/78 א' פרץ ואח' נ' כרמי ואח' פ"מ
תשל"ח (1)506; ת"א (חי') 910/69 עזבון המנוחה
יהודית חלב ואח' נ' חוף הכרמל בע"מ ואח' פ"מ עב
161),
9. בא כוח המבקשת הפנה אותנו לערעור אזרחי 813/81
ציון חברת לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח'
וערעור שכנגד, פ"ד לח(4) 785, בו מוצא הוא תמיכה לעמדתו. אלא שפסק דין זה
אינו מורה את אשר מבקש הוא ללמוד ממנו. בית המשפט לא דן שם בנושא חומרת הפגיעה
הנפשית והמשנית בת הפיצוי. מה שנקבע הוא - ועל כך אין חולק - כי "נזק
גוף" בחוק הפיצויים, כולל נזק נפשי. שם נפגעה התובעת בעצמה וסבלה נזק נפשי
מפגיעת בעלה באותה תאונה. בית המשפט קבע כי "יהיה זה מלאכותי לפצל בין סבלה
הנובע מהלם מחמת האירוע גופו לבין סבלה מחמת מות בעלה בשעת האירוע". סוגיית
חומרת הנזק לא עמדה על הפרק. בא כוח המבקשת הפנה לפסקי דין מחוזיים שבאחד מהם נפסק
פיצוי בגין 5% נכות ובשני, בגין 10% עקב נזק נפשי משני. אכן כך נפסק בהם. אולם
נושא חומרת הנזק לא נידון שם ואין באותם פסקי דין כדי לקבוע הלכה.
10. על רקע זה באה הלכת אלסוחה בה עוצבו
הקריטריונים שתכליתם לאזן בין כל האינטרסים הפועלים בזירה, ובין הגישות השונות
שבמערכות משפטיות שונות ובתוך אותן מערכות משפטיות ולהתגבר על חוסר אחידות בהצבתם
של התנאים לזכאות בפיצוי. כמו כן נעשה מיון וסיווג של ההגבלות שנקבעו בארצות המשפט
המקובל תוך אימוץ חלקן ונטישת חלקן ותוך התייחסות לביקורת שנמתחה על אותן מגבלות.
באופן כזה גובשה הלכה ברורה וכוללת ובה קריטריונים גמישים שאינם מהווים רשימה
סגורה ושעם זאת יש בהם כדי לתחום את הגבולות הראויים בין היות אדם בר פיצוי בגין
נזק משני ובין אי היותו כזה.
11. שאלה נכבדה היא, אם יש בכלל מקום לדרישת קיומו
של נזק נפשי משני חמור של "קרוב נעדר" ושל "קרוב נוכח"
כאחד. במילים אחרות, האם יש הצדקה רעיונית לכך שמי שנתקיימו בו שלושת התנאים
הראשונים של הלכת אלסוחה, והוא נמנה על מעגלי הקרבה הדרושים, חייב לעמוד גם בדרישה
להוכחת נזק חמור כדי לזכות בפיצויים?
אין ספק כי הגבלת מידת הפגיעה הנפשית בגינה
זכאים לפיצוי נפגעי פגיעה נפשית משנית, בעייתית היא מכמה היבטים: היא נותנת עדיפות
לנפגעים ישירים הזכאים להפצות בגין כל נזק נפשי קל כחמור על פני נפגעי נזק
נפשי משני. היא מציבה קושי לוגי בהצדקת האבחנה האמורה משום שלכאורה מי שנחשב
"נפגע" לפי חוק הפיצויים או פקודת הנזיקין זכאי לפיצוי על כל נזק
נפשי שנגרם לו, קל כחמור; היא מעמידה קושי משפטי ומעשי של תחימת הגבול בין נזק
נפשי קל לנזק נפשי חמור והיא יוצרת שתי קבוצות נפגעים על ידי אבחנות שניתן לטעון
כי אינן רלבנטיות. אלא שנראה לי כי הבחנה זו ראויה היא. זו דינה של הרחבת מעגל
"הנפגעים" שהגבלה בצידה. הגבלה זו, שהיא פרי מדיניות שמצאה ביטויה
בפסיקה, היא ככל הנראה "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים
לפיצוי כזה, שמלכתחילה לא באו באופן טבעי בגידרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין
ובגידרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה1976-. (כאן יצוין, כי סוגיית הפיצוי בגין נזק נפשי משני, משותפת
ל"נפגע" לפי דיני הנזיקין ול"נפגע" כמשמעותו בחוק הפיצויים.
כך נקבע בפרשת "אלסוחה" שהסירה כל ספק בענין זה).
לא נתבקשנו לדון בביטול הדרישה לנזק נפשי משני
חמור מכל וכל. כל שנתבקשנו הוא לצמצם את הלכת אלסוחה ולהחילה על "קרוב
נעדר" בלבד ולא על "קרוב נוכח". כענין של מדיניות משפטית, אין אני
סבורה שיש מקום לצמצום כזה ומדוע?
"קרוב נוכח וקרוב נעדר"
12. במסגרת אמות המידה שהתוו, אין אני מוצאת הצדקה
רעיונית, עניינית, או אחרת, להבחין בין "קרוב נוכח" שיהיה פטור מלהוכיח
נזק נפשי קשה לבין "קרוב נעדר" שיהיה חייב להוכיח נזק כזה. מרגע ששני
אלה נכנסים למעגל הזכאים לפיצוי, עליהם להיות שווי מעמד מבחינת חומרת הפגיעה
הנדרשת כדי לזכותם בפיצוי. לא יעלה על הדעת שבגין אותה חומרת פגיעה יקבל אחד מהם
פיצוי והשני יצא וידיו על ראשו. אין הצדקה לפצות באופן שונה שני הורים שנפגעו
פגיעה נפשית דומה, כשהאחד ראה את בנו נפגע לנגד עיניו והשני שמע על הפגיעה ומצא את
הבן פגוע בבית החולים. בשני המקרים זכאים הנכנסים לגדר קרובים מהמדרגה הראשונה
לפיצוי בגין נזק נפשי משני ועל שניהם לחול אותו הכלל לעניין חומרת הנזק המזכה אותם
בפיצוי. לפיכך אין מקום לצמצם את תחולת הלכת אלסוחה ולהחילה על קרוב נעדר בלבד. קל
יותר להבין עמדה הגורסת כי יש לבטל את ההגבלה בדבר חומרת הנזק מכל וכל ביחס לכל
סוגי הנפגעים המשניים העונים על שלושת הקריטריונים הראשונים שנקבעו בהלכת אלסוחה,
כך שכולם יזכו בפיצוי על נזק קל כחמור, מאשר לקבל עמדה הגורסת אבחנה בין
"קרוב נוכח" ל"קרוב נעדר" לעניין זה.
פסיקה מאוחרת לפסיקה בפרשת "אלסוחה"
13. לאחר הלכת אלסוחה ניכרה אי אחידות בפסיקת בתי
המשפט המחוזיים לעניין יישומה על "קרוב נוכח". יש פסקי דין מהם עולה ספק
אם ההלכה יישימה על "קרוב נוכח" ויש פסקי דין שיישמוה על "קרוב
נוכח" ועל "קרוב נעדר" כאחד. (למשל, בבר"ע 7/95 לנדמן
יהודה נ' עזבון המנוח עמית עידו ז"ל (לא פורסם) אמר השופט עדיאל
כי הוא נוטה לדעה שההלכה לא פגעה ולא צמצמה את זכויותיו של ה"קרוב
הנוכח" אולם השאיר את השאלה בצריך עיון. דעה שונה הביע הנשיא ו. זיילר בתיק
אזרחי (י-ם) 5331/91 (לא פורסם), ביישמו את הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה גם
על ה"קרוב הנוכח" הבדלי גישות אלה מחייבים הלכה ברורה ומנחה).
14. הלכת אלסוחה עומדת על כנה לא רק מכוחה היא
אלא מכוח פסיקה מאוחרת של בית משפט זה. היא אושרה על-ידי בית משפט זה בע"א
642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל ואח' נ' עיריית חיפה ואח'
פ"ד מו(1) 470, מבלי להגבילה ל"קרוב נעדר":
היא חזרה ואושרה במקרים נוספים שדנו בפגיעתו
של "קרוב נוכח" בע"א 446/90 אליהו חברה לביטוח נ' יעל ברנע (דינים
עליון כרך לח' 967 פסק דין מיום 8.3.95) שם נידון מקרה בו ארעה תאונת דרכים כשאם
ובתה נמצאו בתוך מכונית. הבת נפלה אל בין המושבים ומוט ההילוכים חדר לתוך עינה,
דבר שגרם כעבור זמן לעוורונה. בית משפט זה, כבוד השופט אור, התייחס להלכת אלסוחה,
ניתח את הקווים המנחים שהותוו בה ואת אמות המידה שנקבעו בה ויישמם על המקרה,
בקובעו כי על אף שהמקרה עומד בשלושת הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה, אין הוא
עומד במבחן הנזק הנפשי החמור.
בע"א 5256/92 מרים בן מאיר נ' יוסף
סלוניקיוס (פסק דין מיום 30.5.95 דינים עליון כרך לט' 711) נידון מקרה בו
זיהתה המערערת את בעלה שנפגע בתאונה לאחר ששמעה על קרות התאונה וליוותה אותו
באמבולנס לבית החולים שם נפטר למחרת היום. גם כאן נקבע כי יש ליישם את הלכת אלסוחה
ונדרשה פגיעה נפשית חמורה.
בע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית
לביטוח נ' קאסם חטיב (דינים עליון כרך מב' 703 פסק דין מיום 11.4.96), ארעה
תאונת דרכים בה אישה מצאה את מותה. בעלה ובנותיה היו נוכחים בעת האירוע והגישו
תביעה בגין נזק נפשי משני. גם כאן נתקיימו התנאים הדרושים מבחינת קרבת המשפחה
וקרבת הזמן והמקום ובית המשפט התייחס להלכת אלסוחה לעניין דרישת היות הנזק הנפשי
חמור וקבע כי יש ליישר את ההלכה וליישמה על "קרוב נוכח" ועל "קרוב
נעדר" כאחד, בקובעו:
"הלכה
זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו והן
במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראיה או שמיעה לה. גם מי
שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הלכת אלסוחה כדי
שתעמוד לה עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים נכלל התנאי שהנזק הנפשי
שנגרם לתובע יהיה מהותי דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק
הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה נוירוזיס גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש..."
15. בא כוח המבקשת טוען כי בע"א 4446/90
הנ"ל נפלה טעות במובן זה שבית המשפט לא הופנה לשאלת קיום פגיעה שלא לפי הלכת
אלסוחה ובית המשפט לא קבע כי הוא משנה את ההלכה ששררה קודם לכן ולכן אין להתייחס
להלכה זו כתשובה לטענתו. ובאשר לע"א 5256/92 הנ"ל טוען הוא כי הצדדים לא
חלקו על כך שחלה הלכת אלסוחה והעמידו לדיון את השאלה אם הוכח נזק נפשי במידת חומרה
כמותווה בה. אינני סבורה כי כך יש לקרוא את פסקי הדין שבאו בעקבות הלכת אלסוחה.
פסקי הדין הנ"ל דנו בשאלה העומדת לדיון בפנינו כאן ובית משפט זה הביע את
עמדתו המפורשת שההלכה אכן חלה גם על "קרוב נוכח".
16. טוען בא כוח המבקשות כי יש ביישום הלכת אלסוחה
על "קרוב נוכח" משום פגיעה בזכות קניינית, שכן, קודם להלכה זו היה קרוב
כזה זכאי לפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו ואילו מעתה ואילך זכאי הוא לפיצוי רק בגין
נזק החל מדרגת חומרה מסוימת. אינני סבורה כן. לא מצאתי כי הפסיקה הכירה בזכות
קנויה בידי "קרוב נוכח" להיפצות על כל נזק נפשי שנגרם לו. רוב פסקי הדין
שדנו בנושאים אלה לא התעכבו על שאלה זו בין משום שלא נדרשו לה ובין משום שהנזק
שנדון שבפניהם היה נזק משמעותי שאז לא עמדה השאלה על הפרק. התפתחות הפסיקה בארץ
ובעולם מצביעה על כך שהסוגיה לקתה באי בהירות, באי אחידות, ובקריטריונים מחמירים.
כל אלה נבעו מכך שהנפגעים המשניים לא באו מלכתחילה אל בין הזכאים להיפצות בגין נזק
נפשי משני וזכותם נולדה על ידי התפתחות הלכתית. ככל הרחבה, נדרשו לה סייגים ונקבעו
כאלה, לא בצורה אחידה, לא בצורה עקבית ולא בצורה המשקפת תפישה נורמטיבית קוהרנטית
ראויה, שמצאה ביטוי בהלכת אלסוחה.
17. בשקלול ובאיזון כל השיקולים הגורמים והאינטרסים
המשמשים בזירה, התגבשה התיזה המוצאת את ביטוייה בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה
בפסק דינו של הנשיא שמגר בפרשת אלסוחה, שהיא ההלכה המנחה כיום. אינני מוצאת כי יש
עילה לצמצמה לשנותה או לבטלה. מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב
ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב.
זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין
לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי
בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לו לסייג בדבר חומרת
הפגיעה, שישאר על כנו, ויחול על ה"קרוב הנוכח" ועל ה"קרוב
הנעדר", כאחד.
אשר על כן אני מציעה לדחות את הערעור,
ובנסיבות העניין, לא לתת צו להוצאות.
ש ו פ
ט ת
השופט צ' א' טל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
הלכה משפטית איננה אמת מוחלטת, איננה יפה לכל
זמן, איננה מתוה דרך לכל התועים, ואיננה מיישבת את כל הקושיות והבעיות. אם זכו
נותניה - ומקבליה - היא מבטאת, על רקע עובדתי ומשפטי נתון, איזון נכון וראוי, ככל
האפשר, של אינטרסים מתנגשים ושל שאיפות, שאי אפשר תמיד לממשן. גם הלכת "אל
סוחה", למרות חשיבותה, היא כזאת. לא זה הזמן ולא זה המקום לתקנה או לסייגה.
מטעם זה החלטתי לצרף את דעתי לדעתה של חברתי
השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ש
ו פ ט
אשר על כן הוחלט כבפסק דינה של השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן
היום, ט' באדר ב' תשנ"ז (18.3.97).
ש ו
פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
חז580395/
95058030.J03