נמארנה עאהד נ. מליבו ישראל בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2656/01 ע"א 3258/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' ריבלין המערער: נמארנה עאהד נגד המשיבות: 1. מליבו ישראל בע"מ 2. מנורה חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 10017/97 שניתן ביום 4.3.01 על ידי כבוד השופט ח' פיזם בשם המערער: עו"ד יצחק שפרבר בשם המשיבים: עו"ד ישראל גולדברג פסק-דין השופט ת' אור: 1. ביום 29.11.96, בעת שעבד מר נמארה עאהד (להלן: התובע) באתר עבודה של מעבידתו, המשיבה הראשונה, מליבו ישראל בע"מ (להלן: הנתבעת), נפגע בתאונת עבודה בה נפל מגובה של 4 מ'. בית המשפט המחוזי קבע שהתאונה אירעה עקב רשלנות הנתבעת. מנורה חברה לביטוח בע"מ היתה המבטחת של הנתבעת בביטוח מעבידים (להלן: המבטחת) ואחראית עמה לתשלום נזקיו של התובע בתאונה. בית המשפט קבע, כי לא היה כל אשם תורם מצד התובע. עקב התאונה נגרם לתובע שבר מרוסק בעצם העקב של רגלו השמאלית. בגין שבר זה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור 20%, אשר הועלתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ל30%- בהסתמך על תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1956-. גם המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר רופמן, קבע נכות דומה לתובע. בעקבות שתי חוות דעת אלה הלך בית המשפט המחוזי בפסק דינו. הנכות בשיעור האמור נקבעה לצמיתות החל מיום 1.1.98. בפסק דינו חייב בית המשפט המחוזי את הנתבעת ואת המבטחת (להלן יקראו שתיהן ביחד: הנתבעות) לשלם לתובע את מלוא נזקיו בתאונה. 2. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. בע"א 2656/01 מערער התובע על סכום הפיצויים שנפסק לו. לטענתו, היה מקום לפסוק לו סכום גבוה יותר. הוא מסתמך, בעיקרם של דברים, על טעות חשבונית שנפלה בפסק הדין. כן טוען התובע נגד חיוב הנתבעות לשלם לו שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בלבד. בע"א 3258/01 מערערות הנתבעות על פסק הדין. טענתן הראשונה היא שהתובע תרם בהתנהגותו לקרות התאונה, וכי היה מקום לקבוע אשם תורם מצידו. כמו כן, הן תוקפות את סכום הפיצויים שנפסק במספר פרטי נזק. הדיון בשני הערעורים אוחד, בהיות שני הערעורים מכוונים כלפי אותו פסק דין. 3. את טענת הנתבעות כי בנסיבות המקרה היה אשם תורם מצידו של התובע - יש לדחות. על פי קביעת בית המשפט המחוזי, פעל התובע בנסיבות המקרה על פי הוראות ושיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת. התאונה ארעה לא בשל התרשלות מצד התובע, אלא בשל אי נקיטת אמצעי זהירות מצד הנתבעת. היא נמנעה מלדאוג למשטח עבודה בטוח של התובע, שעה שעבד בגובה של 4 מטר על משקולות המנוף, ולא מנעה מעבר עובדים מתחת למשקולות המנוף עליהן עבד התובע. כל "חטאו" של התובע היה, שניסה למנוע פגיעה בעובד אחר שעבר מתחת למשקולות, כפי שסביר היה שיעשה בנסיבות המקרה. דבר זה גרם למעידה ונפילה שלו בשל העדר אמצעים למניעת נפילה. כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, לא רק שהנתבעת התרשלה באי נקיטת אמצעי זהירות, אלא שהיא גם הפרה את החובות המוטלות עליה בתקנות הדין המיועדות להבטחה מפני נפילה מגובה העולה על שני מטר. אכן, בהתחשב בכלל נסיבות המקרה, אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלא היה כל אשם תורם מצידו של התובע. 4. סכום הפיצויים שנפסק לתובע, כולל פיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לו (בסך 70,000 ש"ח), פיצוי בגין ניידות ועזרת צד ג' (בסך 100,000 ש"ח) וכן פיצוי בגין הפסד שכר בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד. מבין פרטי הנזק האמורים רק הסכומים שנפסקו בגין הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד מצדיקים התערבות. אתמקד על כן בפרטי נזק אלה. 5. בית המשפט המחוזי קבע, שהתובע הפסיד את מלוא שכרו משך 44 חודשים, המסתיימים במועד פסק הדין. שכרו החודשי של התובע ערב התאונה, כשהוא משוערך ליום פסק הדין, נקבע בשיעור 13,634 ש"ח. לפיכך נפסק לו סכום של 599,896 ש"ח בגין 44 חודשי העבר. באשר לעתיד, נקבע שמשך שנתיים עדיין לא יוכל התובע להשתכר כי הוא עשוי להמצא בהליכי שיקום, ועל כן גם בתקופה זו יגרם לו הפסד השתכרות מלא. בגין תקופה זו נפסק לו סכום של 327,216 ש"ח. עבור התקופה מתום תקופת השנתיים ועד הגיעו לגיל 65 שנים, פסק לו בית המשפט סכום של 949,590 ש"ח. בפרטו איך הגיע לסכום זה, מציין בית המשפט שהוא מחשב את ההפסד בהתחשב בכך שגיל הפרישה מעבודה של התובע הוא גיל 65 שנים, וכן על יסוד ההנחה שהוא עשוי להשתכר במומו כ25%- מכושר השתכרותו לולא התאונה, לאחר שיעבור תהליך שיקום. על פי נתונים אלה, הפסדו החודשי של התובע הוא בסך 10,225 ש"ח. סכום זה יש להכפיל במקדם ההיוון לתקופה מ2003- ועד הגיע התובע לגיל 65 שנים, דהיינו משך 24 שנים. מקדם ההיוון לתקופה זו הוא 205.124. יוצא, שסכום ההפסד עבור תקופה של 24 שנים הוא 2,097,393 ש"ח, ולאחר היוון כפול, מאחר וההפסד מתחיל כשנתיים לאחר פסק הדין (הכפלה ב0.9426-), מתקבל הסכום של 1,977,002 ש"ח. סכום זה, המהווה את סכום הנזק על פי הנתונים לחישוב אותם קבע בית המשפט המחוזי, גדול בלמעלה ממיליון ש"ח מהסכום שנפסק לתובע. יוצא, שעל פי הנתונים לחישוב שנקבעו בפסק הדין, היה מקום להוסיף הפרש זה לסכום הפיצויים המגיע לתובע. אלא שנראה לי שבית המשפט הגזים לטובת התובע בנתונים שקבע כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות וכושר ההשתכרות, ובכך אדון להלן. 6. עיסוקו של התובע עד התאונה היה כמנופאי ואיש אחזקה בתחום המנופים. עבודה זו כרוכה בעליה על מנופים, ויש יסוד לטענת הנתבעת שבעבודה זו לא יכול היה התובע להתמיד עד גיל 65 שנים. המבוגר ביותר אצל הנתבעת שעבד בעבודה זו היה בגיל 45 שנים. על פי נתוניו של התובע, לו חדל לעבוד בתחום המנופים, הכנסתו הצפויה לא היתה לכאורה בסכום דומה לזה שהשתכר כמנופאי, וכנראה לא היתה בשיעור הגבוה מהשכר הממוצע במשק. גם הקביעה שעקב נכות רפואית בסך 20% ונכות פונקציונלית בשיעור 30%, ההפסד שנגרם לתובע הוא בשיעור 75% מכושר השתכרותו, נראה מוגזם. אכן, הנני סבור שקביעת הפסד חודשי בסך 10,225 ש"ח הינו גבוה בשיעור משמעותי מהראוי. קביעה זו מצדיקה התערבות. גם הקביעה כי משך 68 חודשים מאז התאונה נמנע ויימנע מהתובע לעבוד בעבודה כלשהי בגלל נכותו, וכי לא היה ואינו מסוגל להשתכר כלל בתקופה זו, אינה יכולה לעמוד. נזכיר, שכבר ב1.1.98- נקבעה נכותו הצמיתה, ובנכות בשיעור זה אין מתקבל על הדעת שמשך שנים לא ימצא התובע לעצמו עבודה כלשהי לפרנסתו. 7. כשלוקחים בחשבון את טעותו האריתמטית של בית המשפט המחוזי לרעת התובע, כמפורט בפיסקה 5 לעיל, מצד אחד, ואת הצורך להפחית מהסכומים שנפסקו לתובע כאמור בפיסקה 6 לעיל, מצד שני, הנני סבור שיהיה מוצדק אם, בדרך אומדן, יוסף לסכום פסק הדין סכום של 300,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. 8. עניין נוסף הדרוש תיקון נוגע לניכויי המוסד לביטוח לאומי. הסכום אותו הורה בית המשפט לנכות הוא בסך 848,221 ש"ח. אך סכום זה הוא נכון למועד בעבר ושערוכו ליום פסק הדין נותן את הסכום של 864,324 ש"ח. כך טען בא כוח הנתבעות בסיכומיו, ובסיכומיו של התובע לא היתה מחלוקת על כך. יש, על כן, להעתר לערעור הנתבעות בנקודה זו, ולהורות על ניכוי הסכום של 864,324 ש"ח. 9. בית המשפט חייב את הנתבעות לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ. שיעור זה, המקובל כשכר טרחת עורך דין בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, נופל משיעור שכר טרחת עורך דין אותו מקובל לפסוק בתביעות נזיקין בגין נזקי גוף המוגשות על פי פקודת הנזיקין. בית המשפט לא נימק על שום מה פסק שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% בלבד, ולכאורה גם לא היה מקום לכך. בפני בית המשפט המחוזי התנהל דיון מלא גם בשאלת החבות, כולל בשאלת קיומו או אי קיומו של אשם תורם. בנסיבות אלה, מתקבל ערעור התובע ובמקום שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ שנפסק לתובע יבוא שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. סכום שכר הטרחה יחושב מהסכום שנפסק על פי פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כפי שתוקן בפסק דין זה. 10. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל ערעור התובע כאמור בפיסקאות 7 ו9- לעיל ומתקבל ערעור הנתבעות כאמור בפיסקה 8 לעיל. בכפוף לכך, נדחים שני הערעורים. כן מחוייבות הנתבעות לשלם לתובע את הוצאות הערעור, וכן שכר טרחת עורך דין בערעור זה בסך 25,000 ש"ח ומע"מ. ניתן היום, כח' באדר התשס"ב (12.3.2002). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01026560.E06 /עכב נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il