פנחס פרץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2359/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2359/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: פנחס פרץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 1.2.06, בתיק 4093/05, שניתן על ידי כבוד השופט מנחם פינקלשטיין תאריך הישיבה: כ"ט באדר התשס"ז (19.03.07) בשם המערער: עו"ד ליאור בר-זהר בשם המשיבה: עו"ד הרנשמן-אקסן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, פנחס פרץ, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, גניבה ואיומים - עבירות לפי סעיפים 402(ב), 384 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער לחמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה שעמד נגד המערער, כך שהתוצאה הסופית היתה שהוא נכלא לחמישים חודשים. סיפור המעשה העומד בבסיס הרשעת המערער, בתמצית, הוא זה: ביום 3.5.05, בין השעות 9:00 ל-9:15, ירדה קשישה בת 92 וחולת אלצהיימר (להלן: "הקשישה"), במדרגות שפינוזה בחיפה, כשברשותה תיק ובו כמה עשרות שקלים. המערער, אשר הגיח מאחור, משך את תיקהּ ונמלט. עקב ניסיונה להיאבק בשודד, נפלה הקשישה ונחבלה. יומיים לאחר מכן, נתפס המערער כשהוא גונב מחנות בגדים, ואף איים על השוטר שעצר אותו. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער בעבירת השוד, ולחלופין כנגד חומרת העונש שנגזר לו. 2. העד המרכזי שעל בסיס גרסתו הורשע המערער בביצוע השוד, היה אחד – אלמקיד אלרחמן (להלן: "אלמקיד"), אשר הכיר את המערער, עובר לאירוע, משהייתם המשותפת בבית המעצר "קישון". אלמקיד העיד כי ראה את המערער זמן קצר בלבד לפני אירוע השוד, בתחתית מדרגות שפינוזה, וזמן קצר לאחר מכן כאשר הוא רץ במורד המדרגות ובידו תיק. עוד ציין אלמקיד, כי המערער לבש באותו יום מעיל ארוך שחור, אף שהיה זה יום חם. אלמקיד דיווח על המקרה לרכז המודיעין של ימ"ר חוף, השוטר ישראל לביא (להלן: "לביא"), ומסר לו כי המערער הוא זה ששדד את הקשישה. עדותו של אלמקיד נתמכה על-ידי עדותה של עדת ראייה לשוד, אסתר לוי (להלן: "אסתר"), אשר העידה אף היא כי השודד לבש מעיל שחור. להגנתו טען המערער, כי לא היה יכול להיות בזירת השוד (שהתרחש, כאמור, בשעה 09:00 לערך), מאחר ובשעה 10:30 הוא ביקר במרפאה הנמצאת בקרית מוצקין. העובדה כי המערער אכן ביקר במרפאה לא היתה שנויה במחלוקת, ועל פלט המחשב שהדפיס הרופא באותו ביקור, נרשמה השעה 10:37. עם זאת, נקבע כי הואיל והשוד התרחש כשעה ועשרים דקות קודם לכן, והואיל וזמן הנסיעה מזירת השוד למרפאה הוא כ-21 דקות בלבד, הרי שלמערער היה זמן די והותר כדי להיות בשני המקומות. לעניין זה נוסיף, כי נוכח טענת המערער בדבר הביקור במרפאה, חקרה המשטרה את הרופא שבדק אותו – ד"ר תאמר שאהין – וזה מסר כי המערער הגיע אליו כשהוא לובש "מעיל ארוך כנראה צבע חום" (ראו ת/38). ברם, בעת שהעיד בבית המשפט שינה הרופא מגרסה זו, ומסר כי הוא לבש ווסט. בית-משפט קמא העדיף את גרסתו הראשונה של הרופא, וקבע כי תיאור זה מחזק את עדותם של אלמקיד ואסתר שזיהו את השודד כמי שלבש מעיל. הטענות בערעור 3. בפי המערער מספר השגות כנגד הרשעתו. ראשית, טוען הוא כי לא היה מקום לבסס את הכרעת הדין על עדותו של אלמקיד, הואיל וזה האחרון ציפה לקבל טובת הנאה ממשטרת ישראל, ולמצער, טעונה עדותו חיזוק, וכזה אין בנמצא. טובת ההנאה אליה מכוון המערער קשורה לעובדה כי אלמקיד – שנישא לאזרחית ישראלית – שוהה כיום בישראל שלא כדין, והגיש למשרד הפנים בקשה להסדיר את מעמדו כאן. עוד נטען, כי עדת הראיה לשוד עצמו, אסתר, נתנה תיאור שאינו הולם את המערער. באשר לקורבן העבירה, זו טענה כי פניו של השודד היו רגילים ולא היה בהם סימן ייחודי כלשהו, אף שעל פניו של המערער מתנוססת צלקת וקעקוע מעטר את צווארו. עוד טען המערער, כי לא היה מקום להעדיף את הגרסה שמסר ד"ר שאהין במשטרה על פני עדותו בבית-המשפט, ולבסוף, שב הוא וטוען שלא יתכן כי ביצע את השוד, מאותו טעם שזמן לא רב לאחר מכן הוא כבר היה באותה מרפאה שבקרית מוצקין. המערער הפנה את טענותיו גם כנגד חומרת העונש. להשקפתו, מקור הרע להתנהגותו הוא בשימוש שהוא עושה בסמים מסוכנים, מהם הוא מבקש להיגמל במסגרת קהילה טיפולית. עוד נטען, כי הקלה בעונש מתחייבת גם נוכח העובדה כי הפגיעה בקשישה היתה קלה ושלל השוד היה זעום. 4. המשיבה סבורה כי דין הערעור להדחות. לדידה, עדותו של אלמקיד הינה אמינה, ואף הסתירות עליהן הצביע המערער עוסקות בעניינים שוליים ביותר, שאין בהם די בכדי לפגוע במהימנותה הכללית של העדות. המשיבה טוענת עוד, כי תיאורן של אסתר ושל הקשישה את השודד, אף ששונה הוא במידה מסוימת ממראהו של המערער, אינו יוצר ספק סביר באשמתו. דיון 5. דין הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המערער מכוונות לקעקע ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. והרי ההלכה הנוהגת היא כי ביקורתה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצמת היא, במיוחד מקום שאותם ממצאים התבססו על התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הראשונה מהעדים אשר הופיעו בפניה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, לדוגמה, כאשר מתברר כי הערכאה הדיונית התעלמה מראיה חשובה שהונחה בפניה, ברם המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם חריגים. אפשר גם אפשר שאלמקיד פנה ללביא שלא לשם שמיים, אלא מתוך כוונה להפיק מכך בעתיד טובת הנאה. אולם, מכאן אין להסיק כי עדותו טעונה סיוע או חיזוק. די לנו שבית-המשפט דלמטה היה ער לבעייתיות זו והזהיר את עצמו מפניה, ובלשונו: "אכן, בקובעי את אמינותו הכללית של אלמקיד, שיוויתי לנגד עיניי את רצונו של אלמקיד לעזור למשטרה לשם קידום ענייניו. הדבר חייב אותי להעריך בזהירות את עדותו. זאת עשיתי, ואף הטעמתי, מדוע רואה אני לנכון לקבוע ממצאים בהסתמך על אמינותו של אלמקיד" (עמוד 30 להכרעת הדין). יצוין, כי דרישת החיזוק או הסיוע לעדותו של שותף לעבירה (ואלמקיד אינו כזה!), ממנה מבקש המערער להקיש, מצויה בסעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על דרך הכלל בית-המשפט מוסמך לקבוע את משקלן של ראיות לפי "התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות), ואילו הדרישה הפורמאלית לקיומו של חיזוק (או סיוע, או דבר מה נוסף) הינה חריג לכלל זה. אינני רואה צורך להרחיב חריג זה מקום בו הדבר אינו נדרש מלשון החוק. ויודגש, אף אם מנקודת ראותו הסובייקטיבית סבר אלמקיד כי שיתוף הפעולה עם המשטרה יועיל לו ויקדם את ענייניו האישיים, אין בכך כדי להפוך אותו ל"עד מדינה", שהרי הסכם כזה לא גובש בין הצדדים, והמשיבה לא הבטיחה לו גמול ישיר או עקיף על המידע שמסר והביא ללכידת המערער. המערער סבור עוד, כי עדותו של אלמקיד רצופה שקרים וסתירות. כך לדוגמה, בדיווחו ללביא, סיפר אלמקיד כי ראה את המערער שודד את הקשישה, בעוד שלמעשה הוא לכל היותר ראה את המערער עולה במדרגות, שמע צעקות, ואחר כך שב וראה את המערער נמלט כשהוא אוחז תיק בידו. בית-משפט קמא סבר כי אין להפריז בהסקת מסקנות שליליות מאי-דיוק זה, ובדין נהג כך, הואיל ומדובר בדיווח שנעשה בזמן-אמת, כאשר אלמקיד היה מצוי בסערת רגשות. מכל מקום, מיד עם הגיעו לתחנת המשטרה, מסר אלמקיד את גרסתו המלאה והמדויקת – בה הוא אישר כי לא ראה את השוד עצמו – גרסה בה דבק לאורך המשפט. דוגמה נוספת אליה הפנה המערער כדי לקעקע את אמינותו של אלמקיד, היתה העובדה שהשודד ביצע את השוד כאשר הוא יורד במדרגות, בעוד שהקשישה ועדת הראיה לא טענו כי ראו את המערער (או איש אחר לבוש במעיל שחור) עולה במדרגות עובר לשוד. גם בעניין זה, נחה דעתי כי אין מדובר במסקנה בלתי מתקבלת על הדעת המקימה עילה להתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית. נהפוך הוא, סביר בעיני כי בעת שחלף המערער על פני הקשישה והעדה הן לא נתנו עליו את דעתן, ורק כאשר חטף את התיק התרכזה בו ובלבושו יוצא הדופן תשומת לבן. דוגמה נוספת, אחרונה שאביא מתוך טענותיו של המערער לעניין זה, היא שאלמקיד העיד כי הוא מכיר את המערער משהותם המשותפת בתא בבית המעצר "קישון", בעוד שהראיה היחידה שהובאה בעניין זה – פלטי מחשב שהוצגו מטעם שרות בתי הסוהר – מלמדת כי אף שהם שהו באותו אגף, הם לא הוחזקו באותו תא. בית-משפט קמא קבע כי הוא מאמין לגרסתו של אלמקיד, וכי אין ללמוד מאותו פלט מחשב על המצב בכל תקופת שהייתם של המערער ואלמקיד באותו מתקן. כך או כך, מדובר בעניין שולי ודי לנו בעובדה, שלא הוכחשה על-ידי המערער, כי אלמקיד מכיר אותו משהותם המשותפת באגף, ועל-כן היה יכול לזהותו ללא קושי. גם את הטענות בדבר קיומו של ספק סביר נוכח תאור השודד כפי שנמסר על-ידי אסתר והקשישה, אין בידי לקבל. לעובדה כי הקשישה ואסתר לא הבחינו בצלקת ובקעקוע שעל פניו ניתן הסבר בהכרעת-הדין: המדובר הוא באירוע שהתרחש בחטף, ולשתיים לא היה זמן רב להתרשם באופן מדויק ממראהו של השודד. המערער היה לבוש מעיל בעל צווארון, אשר ככל הנראה הסתיר את הקעקוע שעל צווארו ואת הצלקת שעל פניו. בסברה זו תומכת גם העובדה כי המערער עצמו הצהיר, שהוא נוהג ללכת בקיץ עם שרוולים ארוכים כדי להסתיר את הקעקועים שעל ידיו (עמ' 120 לפרוטוקול). לא מצאתי פגם גם בהחלטתו של בית-משפט קמא להעדיף את הגרסה הראשונה שנתן ד"ר שאהין ביחס ללבוש המערער על פני הגרסה שנתן בבית-המשפט, באשר היא מעוגנת בהתרשמותו הישירה מהעד. בית-המשפט קבע – ובכך לא מצאתי פסול – כי נכון לתת אמון ברישום שנעשה יומיים לאחר מועד ביקורו של המערער במרפאה על פני עדות שמסר הרופא מספר חודשים מאוחר יותר. טענתה של המשיבה בהקשר זה מקובלת עלי – פריט לבוש של חולה, אחד מיני רבים שרואה רופא מדי יום, אינו נושא בעל חשיבות, ועל כן ספק אם ייחרט בזיכרונו של עד לאורך זמן. כך או כך, להשקפתי הרשעת המערער היתה נותרת על כנה גם לולא קביעה זו של בית-המשפט. טענתו האחרונה של המערער לעניין הכרעת הדין היא מעין טענת אליבי. לגרסתו, לא יתכן כלל שהיה במקום השוד במועד שבו התרחש, מאחר וכעבור שעה ועשרים דקות היה כבר אצל הרופא. המערער הוסיף, כי הוא נסע במונית שירות שאינה עוצרת ליד קופת החולים, ולכן היה עליו לצעוד רגלית מהתחנה ועד למרפאה. ועוד טען, כי משהגיע לקופת החולים הוא נאלץ להמתין לתורו עד לכניסתו אל הרופא, וכל אלה יחד אינם מתיישבים עם פרק הזמן שחלף מאז השוד ועד למפגשו עם ד"ר שאהין. טענות אלו נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולהשקפתי לא היה מנוס מלעשות זאת, הואיל וגם אם תניח לטובת המערער כי הוא ביצע את כל אותן פעולות קודם למפגשו עם הרופא, עדיין תהיה המסקנה כי נותר בידו זמן די והותר להיות גם בזירת השוד. 6. גם לעניין העונש דין הערעור להידחות. המערער הורשע בשלוש עבירות שונות, כאשר שתיים מהן חמורות במיוחד: שוד של קשישה ואיום על שוטרים. הוא ביצע עבירות אלו כאשר מאסר על-תנאי רובץ לפתחו, ללמדך עד כמה מתקשה הוא לנתק את עצמו מחיי פשע. בנסיבות אלו אין בעונש חומרה כלשהי, ועל כן דעתי היא כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ד' ברלינר אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ח בסיוון התשס"ז (14.06.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06023590_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il