דניאל פלד נ. זנט ישומים מבוזרים בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 23300-01-26 רע"א 26495-01-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המבקש ברע"א 23300-01-26: דניאל פלד המבקשים ברע"א 26495-01-26: מיכאל עשור אוהד עשור נגד המשיבים ברע"א 23300-01-26: 1. זנט ישומים מבוזרים בע"מ 2. אמנון דפני 3. מיכאל עשור 4. אוהד עשור המשיבים ברע"א 26495-01-26: 1. זנט ישומים מבוזרים בע"מ 2. אמנון דפני 3. דניאל פלד שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 11.11.2025 בת"א 66293-11-20 בשם המבקש ברע"א 23300-01-26 ומשיב 3 ברע"א 26495-01-26: עו"ד מיכאל טסלר; עו"ד עוז עזרא בשם המבקשים ברע"א 26495-01-26 ומשיבים 4-3 ברע"א 23300-01-26: עו"ד אורן גרוס; עו"ד אלעד ירמיהו בשם משיבים 2-1 ברע"א 23300-01-26 וברע"א 26495-01-26: עו"ד שמואל גלינקא; עו"ד סירין חדאד פסק-דין השופט דוד מינץ: שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 11.11.2025 בת"א 66293-11-20 (להלן בהתאמה: הבקשות ו-פסק הדין). הרקע לבקשות בתמצית שבתמצית, ענייננו בתביעה כספית שהגיש משיב 2 נגד שלושת שותפיו, המבקשים (להלן יחד: השותפים), במיזם לשיווק ומכירת מטבעות וירטואליים (להלן: המיזם) בטענה כי הם נישלו אותו מזכויותיו בחברה, היא משיבה 1 (להלן: החברה), אשר באמצעותה פעל המיזם. עוד נטען כי השותפים השתלטו על נכסי החברה והעבירו את פעילותה למיזם חדש ומניב שהקימו (להלן: המיזם החדש). השותפים מצִדם כפרו בקיומה של שותפות עסקית במיזם וטענו כי המיזם והזכויות בו שייכים באופן בלעדי לאחד מהם ומעולם לא הועברו לידי החברה. ביום 11.11.2025 בית המשפט המחוזי קבע כי הצדדים, מלבד מבקש 1 ברע"א 26495-01-26 (להלן: הבקשה הראשונה) אשר נרשם כבעל מניות של החברה באופן פורמלי בלבד, חברו יחד להקמת המיזם באמצעות החברה, והיו בעליה במשותף. בהמשך לכך נקבע כי בפעולותיהם הפרו השותפים את חובותיהם כלפי החברה וכלפי משיב 2. באשר לסעדים שנתבקשו בתביעה שעניינם בעיקר בהשבת רווחיו של המיזם החדש ובהשבת נכסי החברה לחברה, מינה בית המשפט מומחה שיברר את פעילותו ורווחיו של המיזם החדש. צוין כי קביעת המומחה תהא סופית ובת תקיפה רק במסגרת העילות הקבועות בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), ובלשון בית המשפט "כאילו הכרעתו היא פסק בורר". הצדדים גם יהיו מנועים מהגשת שאלות למומחה ומחקירתו ורק עם סיום עבודת המומחה החברה ומשיב 2 יהיו רשאים להגיש בקשה למתן החלטה משלימה ביחס לסעדים שנתבעו ושטרם הוכרעו. מכאן בקשות רשות הערעור שלפנַי. שניים מהשותפים, הם המבקשים בבקשה הראשונה, טענו בין היתר כי שגה בית המשפט כשהורה על מינוי מומחה שהכרעתו תהא סופית כפסק בורר, שכן תנאי להעברת סכסוך לבורר הוא הסכמת הצדדים אשר לא ניתנה במקרה דנן; כשלא נתן לצדדים אפשרות לחקור את המומחה ולהפנות אליו שאלות; וכשהעניק למומחה סמכויות לביצוע איסוף מידע חשבונאי באופן גורף ופולשני. עוד שגה בית המשפט בקביעותיו העובדתיות אשר הובילו להטלת אחריות עליהם, ובכלל זאת בקבעו כי פעילות המיזם הועברה לחברה, כי בין הצדדים התקיימה שותפות עסקית וכי המבקשים הפרו את חובותיהם כלפי החברה ובעלי המניות. משיב 3 בבקשה זו, השותף השלישי, הצטרף לעמדת המבקשים. בד בבד עם הגשת הבקשה הראשונה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אשר התקבלה. השותף השלישי בעצמו, המבקש ברע"א 23300-01-26, היא הבקשה השנייה, טען בעיקרו של דבר ובדומה לבקשה הראשונה, כי בית המשפט שגה כאשר העביר את סמכות ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים למומחה. הוא גם הלין על קביעת בית המשפט לפיה הוא הפר את חובותיו כלפי החברה. עוד הוסיף כי הערעור הוא בזכות מאחר שההחלטה כונתה "פסק דין" וכי אף אם מדובר בהחלטה אחרת אזי מתקיימים התנאים המצדיקים לדון בה בנפרד מהערעור על פסק הדין הסופי. משיבים 4-3 בבקשה זו, השותפים האחרים, הצטרפו לעמדת המבקש. משיבים 2-1 בשתי הבקשות השיבו כי דינן להידחות על הסף שכן הן מכוונת כלפי פסק דין חלקי שבו נקבע מתווה דיוני להמשך בירור ההליך, קרי מדובר בהחלטת ביניים שאין להתערב בה. הבקשות גם מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהם. כמו כן, ההליך טרם מוצה וממילא חלק מהטענות שהועלו בבקשות תיאורטיות. לגופו של עניין סמכו המשיבים את ידיהם על פסק הדין והוסיפו כי אין מניעה למנות מומחה מטעם בית המשפט לשם בירור עובדתי-מקצועי של היקף הנזק שנגרם לחברה ולמשיב 2; וכי הנושאים שנמסרו לחוות דעתו הם בליבת התביעה, כך שפסק הדין אינו יוצר סעד חדש אלא מגדיר את מסגרת הבירור הנדרשת לצורך הכרעה בסעדים שנתבקשו. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין, בבקשות ובתשובות להן, החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים לפי הרשות שניתנה. זאת, רק באשר לרכיב אחד מתוך פסק הדין שעניינו מינוי המומחה כבורר, כפי שיפורט להלן. מעתה אפוא המבקשים יקראו: המערערים. טענות המערערים בערעורים שלפנינו מופנות כלפי שני רכיבים מתוך פסק הדין – האחד, רכיב הטלת האחריות על המערערים והשאלות הנלוות לו; והשני, הרכיב שעניינו מינוי מומחה שהכרעתו תהווה פסק בורר. טענות הצדדים באשר לרכיב האחריות אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, משאין הן עומדות באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת". כידוע, מקום בו מפוצל הדיון לשני רבדים – רובד האחריות ורובד הסעד – הקביעה בשאלת האחריות איננה מהווה פסק דין או פסק דין חלקי אלא "החלטה אחרת" המסיימת את שלב הדיון הראשון בלבד (וראו מיני רבים: ע"א 105/22 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' עיריית חיפה, פסקה 7 ‏(8.5.2022‏); ע"א 2209/18 אורלן הנדסת בנין ופיתוח בע"מ נ' הנאמנות לתכנון ופתוח שירותים למען הזקן באזור אשקלון, פסקה 3 (‏15.7.2019‏); רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (17.4.2007)). ערעור על החלטה מסוג זה הוא אפוא ערעור ברשות ולא בזכות, ורשות הערעור במצבים כגון דא תינתן רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים (וראו לדוגמה: רע"א 3067/09 שפירא נ' ליבנה (16.8.2009); רע"א 5712/08 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (7.9.2008‏); רע"א 7040/00 משרד הבריאות נ' אדנה (15.10.2000)). על כן, על פי רוב יש להמתין במקרים אלה עד למתן פסק הדין הסופי, שלאחריו מתבהרת התוצאה האופרטיבית. או אז ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה הדיונית, לרבות ההכרעה בשאלת האחריות (וראו: רע"א 4817/13 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בר-און, פסקה 6 (17.10.2013); רע"א 7280/14 לבנברג נ' רם פל סלולר סטוקמרקט בע"מ, פסקה 4 (19.11.2014); רע"א 9385/12 הנאמנות לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן באזור אשקלון נ' אורלן הנדסת בנין ופיתוח בע"מ, פסקאות 6-5 (2.5.2013)). בענייננו, משלא מתקיימים טעמים מיוחדים למתן רשות ערעור בשלב זה על טענות הצדדים באשר לרכיב האחריות, השגה עליהן מקומה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, שאז תעמוד להם זכות ערעור. לעומת זאת, סבורני כי יש ממש בטענות המערערים לפיהן בית המשפט לא היה מוסמך למנות מומחה שהכרעתו תהווה פסק בורר שלא בהסכמתם, ומשכך מצאתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור בעניין זה. אמנם לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות למינוי מומחה, למעט במקרים חריגים בהם ההחלטה נוגדת את הדין, גורמת לעיוות דין או שיש בה משום חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (וראו לדוגמה: רע"א 5037/23 מזרחי נ' מועלם, פסקה 15 (4.9.2023); רע"א 7459/22 שירותי בריאות כללית נ' פלוני, פסקה 4 (5.12.2022); רע"א 2425/22 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 8 (28.4.2022)). ברם מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. בית המשפט מוסמך למנות בכל עת מומחה מטעמו אשר ייתן חוות דעת בעניין שבמומחיותו (תקנה 88(א) לתקנות). במסגרת זו, לבעלי הדין עומדות הזכויות לבקש מבית המשפט רשות לשלוח למומחה שאלות הבהרה בנוגע לחוות דעתו ולחקור אותו (תקנות 91(ג) ו-(ד) לתקנות). ואולם, במקרה שלפנינו בית המשפט קבע מראש, בעת שהורה על מינוי המומחה, כי הצדדים יהיו מנועים מלעשות כן. אמנם הזכויות לשלוח למומחה שאלות הבהרה ולחקרו אינן קנויות והן נתונות לשיקול דעתו של בית המשפט. עם זאת, החלטת בית המשפט במקרה דנן שוללת מהצדדים את עצם האפשרות לבקש רשות לממש זכויות אלה, ובכך פוגעת בזכויותיהם הדיוניות. למעלה מכך יוער כי על דרך הכלל בית המשפט יטה לאפשר את חקירת המומחה, למעט בנסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מכלל זה (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 637 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020) (להלן: גורן); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 301 (מהדורה רביעית, 2026)), וכן להתיר הגשת שאלות הבהרה למומחה ביד רחבה (קרן מילר מומחים במשפט האזרחי 164 (2025)). גם בשל כך, החלטה כבענייננו, השוללת את עצם הזכות לבקש רשות מבית המשפט להגיש שאלות הבהרה למומחה ולחקרו מבעוד מועד, שנתקבלה שלא בהסכמת הצדדים, מוקשית. בית המשפט המחוזי גם מסר למומחה סמכויות הכרעה. כידוע, מינוי מומחה אינו פוטר את בית המשפט מחובתו להכריע בסכסוך שלפניו. חוות דעתו של המומחה נועדה אך לסייע לבית המשפט במלאכתו, והיא אינה מאפשרת לו להימנע מחובתו זו (וראו מיני רבים: רע"א 6585/19 נ.ש.ד.ד 2000 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל, פסקה 8 (25.11.2019); ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי אבו חמוד, פ"ד מד‏(‏2‏)‏ 771, 778 (‏1990‏); גורן, עמ' 636-635, 648). בענייננו אמנם בית המשפט לא העביר את סמכות ההכרעה הסופית בנוגע לסעדים שנתבקשו בתביעה למומחה, אך הוא העביר לו סמכות בלעדית להכריע בשאלות שיש לדון בהן לצורך ההחלטה הסופית, מבלי שהוא יידרש אליהן בהמשך. הלכה למעשה, אימץ בית המשפט מראש את קביעותיו של המומחה. בכך, לעניות דעתי שגג. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הכרעת המומחה תהווה פסק בורר ותהא בת תקיפה במסגרת העילות המנויות בחוק הבוררות בלבד. בכך העניק בית המשפט לקביעותיו של המומחה מעמד של פסק בורר, מבלי שניתנה הסכמת הצדדים לכך. ברם, מושכל יסוד הוא כי מוסד הבוררות מושתת כולו על יסוד ההסכמה והוא היסוד המכונן שממנו יונק הליך הבוררות את סמכותו וכוחו (רע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן, פסקה 10 (2.7.2025); רע"א 8164/18 אדלקום בע"מ נ' חברת שירותי תשתיות אילת אשקלון בע"מ, פסקה 23 (12.2.2019)). פועל יוצא מכך הוא כי ללא הסכמת הצדדים למסירת ההכרעה במחלוקת שבעניינם לבוררות, פסק הבורר אינו תקף. על כן, במקרה דנן, מקום בו הצדדים לא התכוונו או הסכימו למנות בורר, להקנות לו סמכות ולהחיל את הוראות חוק הבוררות על עניינם, הוענק למומחה מעמד נעדר תוקף. במצב דברים זה, דומה כי לא ניתן להותיר את ההחלטה כפי שהיא על כנה. בשים לב לאמור, אציע לחבריי שההחלטה באשר למינוי מומחה אשר הכרעתו תהווה פסק בורר תבוטל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי שיכריע בשאלות שנמסרו להכרעת המומחה וביתר הסעדים שנתבקשו ושטרם הוכרעו. למען הסר ספק מובהר כי אין מניעה שבית המשפט ימנה במסגרת זו מומחה לשם קבלת חוות דעת מקצועית שתסייע לו בהכרעה, אך זאת במסגרת המותווית בתקנות כאמור לעיל. נוכח התוצאה האמורה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ו (31 מאי 2026). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת