הסתדרות הרפואית בישראל נ. עיריית חיפה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 105/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ש' שוחט המערערת: ההסתדרות הרפואית בישראל נ ג ד המשיבות: 1. עיריית חיפה 2. אם. ג'י. אס. שירותי רפואה מתקדמים ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.11.2021 בת"א 1491-10-17 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' אטיאס; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המערערת: עו"ד עברי ישעיהו בשם המשיבה 1: עו"ד גיא פייביש בשם המשיבה 2: עו"ד אילן וינדר פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 9.11.2021, בת"א 1491-10-17 (השופטת ע' אטיאס), שבו התקבלה בחלקה תביעת המשיבה 1 נגד המבקשת. נקבע, כי כעיקרון על המבקשת לשלם דמי שימוש ראויים, בגין השימוש בנכס מושא המחלוקת, וכי שיעורם של דמי השימוש יקבע בהמשך, לאחר שתוגש חוות דעת שמאית מטעם מומחה בית המשפט. יתר הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה – סעד הצהרתי שלפיו חוזה החכירה שבין הצדדים בטל, וכן סילוק ידה של המבקשת והמשיבה 2 מהנכס מושא המחלוקת – נדחו. רקע עובדתי אי-אז בשנת 1963, נחתם הסכם חכירה בין המבקשת, ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: הר"י), לבין עיריית חיפה, שלפיו תחכיר העיריה להר"י את המקרקעין הידועים כגוש 10893 חלקה 1, וכן חלק מגוש 10892 חלקות 38-34, המצויים כולם ברחוב יעקב דורי 9 בחיפה, לתקופה של 49 שנים. במסגרת הסכם החכירה הוסכם, בין השאר, כי הר"י תבנה על המקרקעין את 'בית הרופא הקשיש', אשר ישמש כבית אבות; כי הר"י תשלם לעירייה דמי חכירה שנתיים בשיעור של 2% מערך המקרקעין, זאת "בהתחשב במטרה הציבורית שלמענה הוחכר השטח"; כי בכל 7 שנים רשאית העירייה לבצע הערכה מחודשת לגבי שוויים של המקרקעין; כי "החוכר מתחייב להשתמש בשטח למטרה, ולהקים עליו [את] בית הרופא הקשיש ולא למטרה אחרת", וכי "החוכר מתחייב לא להחכיר את השטח או חלק ממנו, לא למשכנו, לא לשעבדו ולא למסרו לאחר, ולא לשתף אף איש בזכויות עליו, אלא בהסכמת המחכיר מראש ובכתב". בשנת 2003, התקשרה הר"י עם המשיבה 2, חברת 'אמ. ג'י. אס שירותי רפואה מתקדמים' (להלן: החברה), בהסכם, שבמסגרתו הועבר ניהולו של בית האבות לידי החברה, והוא מכונה כיום 'מעון הרופא'. סמוך לתום תקופת החכירה, בשנת 2010, הוארכה תקופת החכירה ב-49 שנים נוספות, אולם בשלב זה התעוררה מחלוקת, לגבי שיעור דמי החכירה. זאת, לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה באשר לשוויים הנוכחי של המקרקעין, שמהם נגזרים, כאמור, דמי החכירה. חלפו עוד מספר שנים, ובשנת 2017 פנתה העירייה לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן שלושה סעדים שונים: סעד הצהרתי, שלפיו הסכם החכירה מבוטל; סעד של סילוק-ידן של הר"י ושל החברה מן המקרקעין; וסעד של תשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש של הר"י והחברה במקרקעי העירייה. בבסיס התביעה עמדה טענה, שלפיה הר"י הסתירה כביכול את דבר העברת זכויותיה במקרקעין לחברה. זאת, כך נטען, בניגוד להסכם החכירה, ותוך התעשרות שלא כדין. עיקרי פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי ביום 9.11.2021 ניתן פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי. התביעה למתן סעד הצהרתי על בטלות חוזה החכירה, וכך גם התביעה למתן סעד של סילוק-יד – נדחו. יחד עם זאת, בנוגע לתביעה הכספית, נקבע, כי כעיקרון "כל אחת מן העילות עליה התבססנו, השלמת חסר בחוזה, פיצויים בגין הפרת חוזה ודיני עשיית עושר ולא במשפט, מוליכה למסקנה כי יש לחייב בדמי שכירות ראויים בשבע השנים שקדמו לתביעה ועד היום, בניכוי הסכומים ששולמו". משנקבע כי יש לחייב את הר"י בתשלום דמי שימוש ראויים, עבר בית המשפט המחוזי לדון בשיעורם. נקבע, כי "משנותר בי ספק ביחס לשאלה שבמחלוקת, ולאחר שנתתי דעתי לעמדות הצדדים ביחס לאפשרות למינוי מומחה בשלב זה [...] בכוונתי למנות שמאי כמומחה מטעם בית המשפט, לשם מתן חוות דעת ביחס לדמי החכירה הראויים החל מיום 1.11.10 ועד היום, כנגזרת באחוזים מערך המקרקעין [...] בשכרו של המומחה, יישאו העירייה והר"י בחלקים שווים ביניהן". מכאן הערעור שלפנינו. כשלושה חודשים לאחר הגשת הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי. תמצית טענות המערערת נוכח התוצאה שאליה הגעתי, לא ראיתי צורך לפרט את טענותיה של הר"י בערעורה. רובן ככולן מבקשות להשיג על קביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי, שלפיה הר"י מחויבת בתשלום דמי שימוש ראויים, וכן על ההנחות העומדות בבסיס קביעה זו. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענותיה של הר"י, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להימחק על הסף. הר"י אינה רשאית להגיש את הערעור באופן שהוגש; להר"י אין ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי. סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע, כי "פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון". בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט נקבע, כי "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בית משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך". כידוע, המפתח להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, נעוץ במהות ההחלטה; לא בכותרתה. בפסיקה נהוג לעשות שימוש ב'מבחן הסעד'. מקום שבו תם הדיון בעניינו של סעד מוגדר, המכריע במחלוקת מתוחמת, העומדת בפני עצמה, הרי שלפנינו פסק דין חלקי. זאת, אף אם הדיון ביתר חלקי התביעה טרם הושלם. לעומת זאת, החלטה הקובעת חבות עקרונית, אך מהווה שלב ביניים בדרך לקביעת הסעד הסופי, תיחשב להחלטה אחרת (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4) 497, 510 (1991); ע"א 4540/04 מט"ח המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך, פסקה 12 (14.9.2006); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 107 (מהדורה שלישית, 2012)). אדגיש, כי ההכרעה בשאלת סיווג ההליך – אינה בינארית. ישנן החלטות הנושאות אופי דו-ראשי, והן 'יצור כלאיים': חלק מן ההחלטה עשוי להיות מסווג כ'פסק דין חלקי', ואילו חלקה האחר יכול שיסווג כ'החלטה אחרת'; הכל לפי מהות ההחלטה שניתנה באותו עניין (ע"א 295/82 יעקב נ' עמיתור בע"מ, פ"ד לט(2) 345, 350-348 (1985)). כזו היא אכן החלטת בית המשפט המחוזי שלפנינו; שני ראשים לה: ראשה הראשון – 'פסק דין חלקי', שבמסגרתו התביעה למתן סעד הצהרתי על בטלות חוזה החכירה, והתביעה לסילוק-יד – נדחו באופן סופי. הדיון בסעדים אלו – הסתיים, ועל כן, בכל הקשור לעניינם, מהווה ההחלטה, כאמור, פסק דין חלקי. דא עקא, המחלוקת לגבי סעדים אלו הוכרעה לטובת הר"י, כך שלא קמה לה זכות לערער על קביעות אלו (ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242 (1957); רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' שפירא, פסקה ז' (23.11.2010)). אכן, כצפוי, הר"י כלל לא מבקשת להשיג על חלק זה של ההחלטה. במקביל, ראשה השני של ההחלטה – 'החלטה אחרת', הקובעת כי כעיקרון יש לחייב את הר"י בדמי שימוש ראויים. בחלק זה של ההחלטה לא ניתן כל סעד ממשי. כל שנקבע, במישור האופרטיבי, הוא מינוי מומחה על מנת שיחווה דעתו לגבי שיעורם של דמי השימוש הראויים. ערעורה של הר"י נסוב כל כולו סביב חלק זה של ההחלטה. ברם, חלק זה של ההחלטה הוא 'החלטה אחרת', לא 'פסק דין'; ככזה, לא ניתן להגיש עליו ערעור בזכות. די בכך כדי להוביל למחיקת הערעור, כפי שנקבע בתקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). אמנם, תקנה 149(4) לתקנות, קובעת כי "הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור", אך בנסיבות העניין, לא ראיתי הצדקה להורות על כך. אף אם ערעורה של הר"י היה מוגש כבקשת רשות ערעור – היה דינו להידחות על הסף. בית המשפט המחוזי לא נתן כל סעד אופרטיבי בעניינם של דמי השימוש. כל שנקבע הוא חיוב עקרוני, ששיעורו המדויק יקָבע בהמשך. באנלוגיה מדיני הנזיקין, ניתן לומר כי החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לתביעה הכספית, כמוה כהחלטה לגבי האחריות, אשר קובעת כי הסעד האופרטיבי ינתן בהמשך. בכגון דא, נקבע לא פעם בפסיקתנו, כי "מקום בו מפוצל הדיון ומוגשת בקשת רשות ערעור לאחר מתן ההחלטה בעניין האחריות, נמנע ברגיל בית המשפט מלהתיר ערעור כזה. הטעם העיקרי לכך הוא, שרק לאחר מתן פסק-הדין הסופי מתבהרת התוצאה האופרטיבית, וכל ענייני הביניים, חשובים ככל שיהיו, 'נבלעים' באותו פסק-דין סופי [...] או אז גם ניתן לדעת אם אמנם דרוש בירור בערכאת הערעור, או שמא זה התייתר לנוכח התוצאה של פסק-הדין" (רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (17.4.2007). ראו גם, מיני רבים: רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל (20.2.1997); רע"א 7280/14 לבנברג נ' רם פל סלולר סטוקמרקט בע"מ, פסקה 4 (19.11.2014)). משבאנו לכלל מסקנה, כי דינה של בקשת רשות ערעור להידחות אף היא, ולהר"י לא תצמח כל תועלת מדיון בערעורה כבקשת רשות ערעור, הרי שאין מקום לסרבל את הדיון ולעשות כן; התוצאה – אחת היא. למותר לציין, כי טענותיה של הר"י לגבי קביעתו העקרונית של בית המשפט המחוזי, שבה חיובה בתשלום דמי שימוש ראויים – שמורות לה לעתיד לבוא, לכשיינתן פסק הדין הסופי. בשולי הדברים, בעניינה של הבקשה לעיכוב ביצוע: משנמחק הערעור, מתייתר הצורך לדון בבקשה זו, אך פטור בלא כלום אי-אפשר. ראשית, עיון בטענותיה של הר"י במסגרת הבקשה, מלמד כי רובן המכריע של טענותיה לגבי מאזן הנוחות, אינן עניין למאזן הנוחות, ואין בהן כדי להצביע על נזק כלשהו שייגרם לה, ככל שלא יעוכב ביצוע ההחלטה. הטענה היחידה המרמזת על נזק אשר עלול כביכול להיגרם להר"י, היא זו כי שינוי בהוראות ההסכם יוביל את החברה לבקש לסיים את הסכם הניהול. ברם, ניכר כי גם טענה זו נטענה מן השפה ולחוץ. לא הוברר כיצד חוות הדעת השמאית, כשלעצמה, עשויה להביא לשינוי בהוראות ההסכם שבין החברה להר"י. שנית, במהלך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, ניתנה להר"י הזדמנות, פעם ופעמיים, להגיש את עמדתה לגבי מינוי שמאי מומחה לצורך קביעת דמי השימוש הראויים. אולם, משיקוליה-שלה, בחרה שלא לעשות כן; לא ברור, אם כן, מדוע נזעקה רק עתה, בשלב הערעור. שלישית, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי כבד – למעלה מ-5 חודשים לאחר מתן ההחלטה על מינוי השמאי. כל אלו, שֶׁחֻבְּרוּ להם יחדיו, מעלים את החשש, כי לא דאגה כנה של הר"י מפני נזק בלתי-הפיך היא שעמדה בבסיסה של הבקשה לעיכוב ביצוע, כי אם רצון לשבש, ולמצער לעכב את קידומו של ההליך בבית המשפט המחוזי. העניין שלפנינו נמנה אפוא על אותם "מקרים בעלי חומרה יתרה, שבהם עצם קיומו של ההליך המשפטי כולו – או של בקשה מסוימת המוגשת בגדרו – לא נועדו להגשמת המטרה הלגיטימית שעליה מצהיר בעל הדין, ומשמשים אך כ'חרב', שנועדה לקדם אינטרסים אחרים של אותו בעל דין או צדדים קשורים לו. למקרים מעין אלו, התייחס מחוקק-המשנה בחומרה יתרה, משום שהם חותרים תחת תכליתו הבסיסית של ההליך השיפוטי" (רע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' אורן, פסקה 29 (13.05.2021) (להלן: עניין SKS)). התנהלות מעין זו עולה כדי 'שימוש לרעה בהליכי משפט' (ראו: תקנות 4, 5, 42 ו-151(ג) לתקנות; עניין SKS, פסקאות 30-27, 35-33; רע"א 5565/21 בשותי זאהר בע"מ נ' חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, פסקאות 28-26 (26.8.2021)). אשר על כן, אציע לחברַי כי נמחק את הערעור בזאת. ממילא תימחק גם הבקשה לעיכוב ביצוע. עוד זאת אציע, כי משהוגשה תשובה לערעור, תישא הר"י בהוצאות העירייה בסך של 5,000 ₪. בנוסף, משעשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, תישא הר"י בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ז' באייר התשפ"ב (‏8.5.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22001050_O05.docx עג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il