סאלם אלקדיפאת נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2272/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2272/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: סאלם אלקדיפאת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 10.2.10, בת.פ. 8157/08, שניתן על ידי השופטת ד"ר דפנה אבניאלי תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"א (28.04.11) בשם המערער: עו"ד משה מרוז ; עו"ד סיון חורש בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ודן אותו לשבע שנות מאסר ועשרים וארבעה חודשים מאסר על-תנאי. בכתב האישום אשר שימש בסיס להרשעה נטען, כי בתאריך 4.7.08, בשעת בוקר, איתרו שוטרים בוואדי הנמצא מערבית לכביש 90, בסמוך לקילומטר 246, חבית כחולה בה נמצאו סמים מסוכנים - 1238.98 גרם הרואין, חומר שאינו סם במשקל 1639.42 גרם, ו-79,784 טבליות של סם מסוכן מסוג אמפטאמין. בעקבות כך הוציאו השוטרים את מרבית הסמים מתוך החבית, והותירו בתוכה כ-275 גרם וחומר דמוי סם, מתוך כוונה לעצור את מי שיבואו לקחתם. בשעה 20:15 לערך נראה המערער מגיע לחבית, ולאחר שהסיט את השיחים שהסתירו אותה נעצר על ידי שוטרים שארבו לו. המערער, שמטבע הדברים לא היה יכול להכחיש את מפגשו עם השוטרים, טען כי החנה את רכבו בחניון עין גדי, ומשם החל לצעוד רגלית במטרה להגיע לנקודת תצפית כלשהי. לפתע, שמע פיצוץ (ובדיעבד התברר כי היה זה רימון הלם שהטיל אחד השוטרים), ומיד לאחר מכן קפצו עליו מספר שוטרים ועצרו אותו. המערער, שלגרסתו הוא נעצר בסמוך לשולי הכביש, טען כי כלל לא נכנס לעומק הוואדי, וממילא גם לא התקרב לחבית ולא נגע בה. 2. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי, ועל כך מלין המערער בפנינו. להשקפתו, ראיות המשיבה התגלו כמופרכות, סותרות ומשוללות כל היגיון; טביעות אצבעותיו לא אותרו על החבית, כפי שלא אותרו עליה טביעות אצבעותיהם של השוטרים שמצאו את הסם והוציאו אותו; נמצאו פגמים וכשלים בשרשרת הובלת הסם מרגע תפיסתו ועד לבדיקתו במעבדת מז"פ; טענת התצפיתן (השוטר אלי וקנין) לפיה הגיע האדם שירד לוואדי לקחת את הסם עם רכב, ולאחר שירד ממנו המשיך הרכב בנסיעה, לא נתמכה בעדויות דומות של שוטרים אחרים שהשתתפו במארב; יתרה מכך, בגרסאותיהם של שוטרים אלה נתגלו סתירות, עד שעולה ספק אם בכלל התקיים מארב. 3. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נסמכת על ממצאים שבעובדה, אותם קבע לאחר שהתרשם, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מהעדים שהופיעו בפניו. והרי ההלכה הנוהגת מימים ימימה היא, שבממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ח(5) 265, 280 (1994); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה (2) 918, 924 (2001), ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000). לא נעלמו מעינינו החריגים הלא מעטים שנקבעו במשך השנים להלכה זו, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. להלן נבהיר את דברינו: א) מעיניו של בית המשפט המחוזי לא נעלמו ההבדלים בין גרסאות השוטרים שהעידו בפניו, אולם הוא לא מצא כי אלה מהותיים. וכך התבטא בקשר עם תאור מקום מעצרו של המערער (ראו עמ' 10 להכרעת הדין): " אני סבורה, כי לא מדובר בסתירות, אלא בתיאור שנשמע מפי שלושה עדים לאירוע, הדומה במהותו אך איננו זהה, שכן כל אחד מהם מתאר את הדברים כפי שהם זכורים לו. הזיכרון האנושי אינו מאפשר צילום מצב מדויק ושימורו. יתרה מכך, לו היו השוטרים חוזרים על תאור האירוע באופן זהה, מילה במילה, היה עולה החשש כי תיאמו את גרסאותיהם". ב) מנגד ניצבת גרסתו של המערער, אותה הגדיר בית המשפט המחוזי כ"תמוהה", והגדרה זו מקובלת עלינו. על פי גרסתו הוא החנה את רכבו בחניון עין גדי, ומשם החל לצעוד רגלית לנקודת תצפית הנמצאת במרחק קילומטרים אחדים משם (הוא נעצר במרחק של כשלושה ק"מ מהחניון). ואם את הנתון הזה אולי היה ניתן ליישב בדוחק, כיצד ניתן ליישב את גרסת המערער לפיה הוא נעצר בשולי הכביש, בעוד שהחבית ובה הסמים נמצאה הרחק בתוך הוואדי. את הסתירה הזו התקשה המערער להסביר מן הטעם הפשוט שאחד השוטרים זרק, כאמור, רימון הלם, ורסיסיו של זה נמצאו במרחק עשרות מטרים משולי הכביש. העולה מכך הוא שגרסת המערער לפיה התהלך בשולי הכביש היתה כוזבת, והוא לא הציע הסבר אחר כדי ליישב את הליכתו לעומק הוואדי ולכיוון החבית. ג) גרסתם של השוטרים שתארו את שלב המעצר, נמצאה אמינה ("גירסתם... קוהרנטית, ונתמכת במארג הראיות, במיוחד בחוות דעת המומחה פלג מטעם הנאשם" הכרעת הדין עמ' 14). מנגד, היתה בפיו של המערער גרסה מיתממת לנוכחותו באותו מקום, היינו, כי נטל חופשה ממקום עבודתו והגיע לאותו איזור לבילוי. דא עקא, גרסה זו לא נתמכה אף לא בעדות של מעבידו, ומותר לתהות מדוע נמנע המערער מלקרוא לעד אשר היה עשוי לסייע לו בהגנתו (לעניין זה ראו ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85 (1982)). ד) נשוב ונדגיש את אשר פתחנו בו, היינו, הרשעת המערער מבוססת על ממצאים שבעובדה, וההכרעה בממצאים מסוג זה מסורה לערכאה הדיונית (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לא מצאנו כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנותיו, והדברים נכונים גם באשר לשרשרת הובלתו של הסם וסימונו, כפי שהדברים פורטו בעמ' 5 של הכרעת-הדין ואילך. לצורך ההכרעה בענין זה שבנו ובחנו את התיעוד שערכו השוטרים, ומסקנתנו היא כי שוב אין ספק שהסם שנתפס בזירה הוא זה שנבדק על ידי מעבדת מז"פ. ה) לבסוף, נציין כי לאחר שעיינו בתצלומי הזירה (ת/24), וצפינו בתקליטור השחזור (ת/25), שוכנענו כי לא ניתן היה להבחין מהכביש בחבית הסם, ולפיכך העובדה שהמערער הטריח את עצמו והלך עשרות מטרים בתוך הוואדי עד שהגיע לחבית, היא לבדה מלמדת שהגעתו לשם לא היתה מקרית. 4. הנה כי כן, לא גילינו פגם או שגגה בהרשעת המערער, וכך השקפתנו גם ביחס לעונש. המערער חטא בעבירות שחומרתן מופלגת ופוטנציאל הסיכון לצבור הטמון בהן הוא רב. על כך היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב ביד קשה, ואיננו סבורים כי הוא החמיר עם המערער מעבר למתחייב או תוך חריגה ממדיניות הענישה הנוהגת. אי לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ז בניסן התשע"א (01.05.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10022720_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il