לואי אלכבאש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2253/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2253/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: לואי אלכבאש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 28.1.09, בת.פ. 8318/07, שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשס"ט (16.09.09) בשם המערער: עו"ד ערן צלניקר בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט א' א' לוי: המערער, תושב הרשות הפלסטינית, שהה בישראל בתאריך 30.10.07 שלא כדין, ובשעות אחר הצהריים נמצא נוהג ברכב במושב חלץ אף שאין בידו רישיון נהיגה. שוטר שהבחין בו דרש ממנו לעצור, ובתגובה האיץ המערער את מהירות נסיעתו והחל נמלט. בעקבות כך החלה ניידת משטרתית דולקת אחר המערער, אליה הצטרפה בהמשך ניידת נוספת, אך כל אלה לא גרמו למערער לעצור. אדרבא, הוא נהג במהירות רבה ובפראות תוך שהוא מבצע אין ספור עבירות על פי דיני התעבורה - חצה קו הפרדה רצוף, נסע בניגוד לכיוון התנועה, נכנס לצמתים מבלי להאט ואילץ נהגים שנקלעו בדרכו לסטות לשוליים או לבלום כדי למנוע תאונה. לבסוף חמק המערער לרהט, אולם אותר על ידי מסוק משטרתי. במהלך משפטו לא הכחיש המערער כי נהג ברכב, אולם כפר בעובדות האחרות שיוחסו לו, למעט היותו שוהה בלתי חוקי, ואינו מורשה לנהיגה. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון, ושהייה בלתי חוקית בישראל. על כל אלה הוא נדון ל-48 חודשי מאסר, 20 חודשי מאסר על-תנאי, 12 חודשים מאסר על-תנאי בעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, וכן נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 4 שנים שתחילת מניינן בתום מאסרו. בערעור שבפנינו המערער שוב אינו משיג על הרשעתו, אולם מבקש כי נקל בעונשו. נטען, כי העונש נוטה לחומרה מכל אחד מהטעמים הבאים: באירוע לא נגרמו פגיעות או נזק; המערער הנו אדם צעיר, נשוי ואב לשני ילדים שעול פרנסתם מוטל עליו; לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות; ולבסוף, נטען כי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת. בכל אלה לא מצאנו עילה להתערבותנו. המערער חטא בעבירה נפוצה בה חוטאים נהגים פורקי עול המבקשים למנוע את מעצרם בידי אנשי החוק. להשגת מטרה זו לא מהססים אותם נהגים לדהור בנתיבי תחבורה המשמשים גם אחרים, ולסכן באופן מוחשי ביותר את מי שלרוע מזלם נקלעו לדרכם. אכן, המקרה הנוכחי לא הסתיים בפגיעות בנפש או ברכוש, אולם לא היה זה כתוצאה מזהירות בה נקט המערער, אלא תושייתם של נהגים אחרים שביקשו למלט את עצמם מפגע ונאלצו לסטות לשולי הדרך או לבלום. במטרה לבער נגע זה המגביר את הסיכון הנשקף ממילא לאלה הנעים בדרכים, פסקנו כי יש להגיב עליו בענישה מחמירה, ולא מצאנו כי בית המשפט המחוזי סטה לחומרה מהלכה זו. אדרבא, המערער נתנסה בעבר בהליך כמעט דומה, אולם כתב-האישום הנוכחי מלמד כי הוא לא למד את הלקח הנדרש, ועל כן כדי להרחיק את סכנתו מן הצבור, לא היה מנוס מכליאתו לתקופה ממושכת. באשר לטענה לפיה חרג בית המשפט המחוזי מהעונש המרבי אותו קצב המחוקק בעבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, גם בה לא ראינו עילה להתערב, ולענין זה ראו רע"פ 5798/00, 6115/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3)1. אי לכך הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז באלול התשס"ט (16.09.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09022530_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il