יוסף לבנת נ. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה - צפון חיפה

בבית המשפט העליון עע"מ 21177-04-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר המערערים: 1. יוסף לבנת 2. מזל לבנת נגד המשיבים: 1. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה - צפון חיפה 2. מועצה אזורית מטה אשר 3. מושב לימן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' עלי), מיום 15.2.2026, ב-עת"מ 42059-08-25 בשם המערערים: בעצמם פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' עלי), מיום 15.2.2026, ב-עת"מ 42059-08-25, במסגרתו נדחתה עתירה מנהלית שהגישו המערערים כנגד תכנית מתאר חדשה שנועדה להרחיב את המושב לימן. רקע למערערים זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 34 בגוש 18210, במושב לימן, בשטח של 11,467 מ"ר (להלן: החלקה). בעבר חלה על החלקה תוכנית מתאר ג/18731. בהתאם לתוכנית זו, החלקה חולקה לשלושה מגרשים: מגרש בשטח של 2,193 מ"ר בייעוד מגורים; מגרש בשטח של 310 מ"ר בייעוד פל"ח (שטח חקלאי עם הנחיות מיוחדות); ומגרש בשטח של 8,964 מ"ר בייעוד חקלאי (להלן: התוכנית הישנה). ביום 1.7.2025 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר חדשה (שמספרה 201-0842294), שנועדה להרחיב את המושב לימן על ידי הגדלת השטח המיועד למגורים. תכנית זו חילקה את שטח החלקה לשני מגרשים: האחד בשטח של 2,495 מ"ר בייעוד מגורים, והשני בשטח של 8,972 מ"ר בייעוד חקלאי (להלן: התוכנית החדשה). המערערים סברו כי המצב שנוצר בתוכנית החדשה פוגע בזכויותיהם, ועל כן הגישו התנגדות לוועדה המחוזית. לשיטתם, שטח המגרש המאוחד בתוכנית החדשה שיועד למגורים קטן בשמונה מ"ר משטחם של המגרשים בתוכנית הישנה אשר אוחדו (המגרש בשטח של 310 מ"ר והמגרש בשטח של 2,193 מ"ר). בהחלטתה מיום 9.6.2025, קבעה הוועדה המחוזית כי השטח למגורים לא קטן בשמונה מ"ר אלא גדל מ-2,193 מ"ר בתוכנית הישנה ל-2,495 מ"ר בתוכנית החדשה. יחד עם זאת, קבעה הוועדה המחוזית כי: "ניתן להיענות לבקשת המתנגדים [המערערים – י' כ'] ולהגדיל את שטח המגורים ב-8 מ"ר על חשבון השטח החקלאי הצמוד". ביום 17.8.2025 הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (מבלי שהיו מיוצגים). בהמשך, ביום 25.9.2025, לאחר שבית המשפט הציע למערערים לפנות לקבלת ייצוג משפטי, הגישו המערערים עתירה מתוקנת. בעתירה המתוקנת טענו המערערים כי במסגרת התוכנית החדשה נגרע מהם שטח של 8 מ"ר בייעוד מגורים. כך, בעוד שבתוכנית הישנה היה שטח של 310 מ"ר בייעוד פל"ח ו-2,193 מ"ר בייעוד למגורים (יחד 2,503 מ"ר), הרי שבתוכנית החדשה השטח בייעוד למגורים הינו 2,495 מ"ר. עוד ציינו המערערים כי בעקבות פנייתם לוועדה המחוזית הוחלט להוסיף להם 8 מ"ר בייעוד למגורים. עם זאת, לטענתם, ממכתב שנשלח להם מטעם נציגת הוועדה המחוזית מיום 6.8.2025, המפרט את תאי השטח בתוכנית החדשה, עולה כי שטח החלקה עומד על 11,463.751 מ"ר, שהם 3.249 מ"ר פחות משטח החלקה ערב התוכנית החדשה. משכך, עתרו המערערים לכך שהחלטת הוועדה המחוזית מיום 9.6.2025 תיושם ויושב להם השטח החסר בסך של 8 מ"ר אשר נגרע מהם, וכי בית המשפט יורה על תיקון התוכנית החדשה כך שהמדידות בה תעלנה בקנה אחד עם זכויותיהם הקנייניות קודם אותה תוכנית. בתשובתה, טענה הוועדה המחוזית כי ביום 9.6.2025 ניתנה החלטתה שלפיה, לפנים משורת הדין, יוגדל השטח בייעוד למגורים ב-8 מ"ר על חשבון השטח בייעוד חקלאי, וכי החלטה זו יושמה במלואה ומסמכי התוכנית תוקנו בהתאם. עוד הוסיפה הוועדה המחוזית כי יש לדחות את טענתם של המערערים כי נגרעו מהם כ-3 מ"ר בייעוד חקלאי. זאת משום שהפרש זה נובע מהפרשי מדידה טכניים בין החישובים שערך המודד מטעם המערערים לבין החישובים שערך המודד מטעם עורך התוכנית. בהקשר זה נטען כי חישוב השטחים שנערך על ידי המערערים מבוסס על מדידה גרפית אשר אינה מדויקת, וכי הפער הנטען הינו זניח לחלוטין ונבלע לחלוטין ב"עובי הקו" של הגבולות בתשריט. על כן, לטענת הוועדה המחוזית, פער זה הינו בגדר חריגה המותרת בהתאם לתקנות המדידה (מדידות ומיפוי), התשע"ו-2016 (להלן: תקנות המדידה). עוד נטען כי אף אם תתקבל טענת המערערים כי נגרע שטח של כ-3 מ"ר מהשטח בייעוד חקלאי, הרי ששטח המגורים (ששוויו גבוה יותר) גדל משטח של 2,193 מ"ר בתוכנית הישנה לשטח של 2,508 מ"ר בתוכנית החדשה כך שהמערערים יצאו נשכרים. האגודה השיתופית המנהלת את המושב לימן (להלן: האגודה השיתופית), טענה בתשובתה כי הסכימה להתנגדות שהגישו המערערים להגדלת מגרש המגורים על חשבון המגרש החקלאי הצמוד לו. עוד הוסיפה כי ביקשה לערוך מדידה על ידי מודד מטעמה אך המערערים סירבו לאפשר גישה לחלקה ובכך סיכלו את היכולת לבצע את המדידה. פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 15.2.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (השופט מ' עלי) אשר דחה את העתירה. בפסק דינו, עמד בית המשפט על כך כי ההתנגדות שהגישו המערערים התקבלה על ידי הוועדה המחוזית, אשר החליטה להגדיל את המגרש בייעוד למגורים ב-8 מ"ר על חשבון המגרש בייעוד החקלאי. בית המשפט הוסיף והדגיש כי לא נגרע מהשטח הכולל של החלקה וכי התוכנית החדשה כלל לא התיימרה לעשות שינוי בשטח החלקה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי כך גם קבע, בחוות דעתו, המודד מטעם המערערים. על כן, קבע בית המשפט כי אין כל בסיס לטענת המערערים כי נפגעה זכות הקניין שלהם בחלקה. לצד זאת, עמד בית המשפט על כך כי שטח החלקה הכולל עומד על 11,467 מ"ר, אך סך שני השטחים שצוינו במכתב מטעם נציגת הוועדה מיום 6.8.2026 עולה לכדי 11,463.751 מ"ר, קרי – 3.249 מ"ר פחות. בית המשפט ציין כי חרף זאת המערערים ממשיכים לטעון לגריעה של 8 מ"ר. עוד ציין בית המשפט כי המכתב האמור לא נועד לגרוע מהשטח של המערערים ולפגוע בזכותם הקניינית, שכן התוכנית החדשה לא קובעת דבר בעניין זה. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי מדובר בהפרש מזערי וזניח אשר עשוי לנבוע מכך שהבדיקה התבצעה על בסיס תשריט עם קנה מידה גדול (1:2,500), כך שלא ניתן לראות בעין את ההבדל. על מנת להמחיש זאת, ציין בית המשפט המחוזי, על בסיס תשובתה של הוועדה המחוזית, כי הפרש של 3 מ"ר משמעותו הפרש של 10 מ"מ לאורך צלע החלקה. עוד קבע בית המשפט כי החריגה האמורה קטנה מהחריגה המותרת בהתאם לתקנה 56 לתקנות המדידה. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי משעה שהתוכנית לא התיימרה לגרוע משטח החלקה ולא עשתה כן בפועל, הרי שלא נפל כל פגם בהליך התכנוני המצדיק את התערבות בית המשפט. עוד הוסיף בית המשפט, מעבר לצורך, כי התנהלות המערערים, אשר מנעו מהאגודה השיתופית לבצע מדידה של השטח בעקבות טענותיהם מהווה חוסר ניקיון כפיים והינה כשלעצמה עילה לסילוק העתירה על הסף. אשר על כן דחה בית המשפט את העתירה תוך שחייב את המערערים בתשלום הוצאות לכל אחת מהמשיבות בסכום כולל של 1,500 ש"ח. הערעור דנן על פסק דינו של בית המשפט קמא, הגישו המערערים את הערעור דנן. יצוין כי את הערעור דנן הגישו המערערים מבלי שנטלו ייצוג משפטי. בעיקרו של דבר, שבים המערערים וטוענים כי התוכנית החדשה גרעה מהם 8 מ"ר ומסתמכים לעניין זה על חוות דעת המומחה מטעמם. לטענתם, שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הסטת הגבול היא "רק סימון" בין השטח שייעודו חקלאי לבין השטח שייעודו מגורים. לשיטתם, בכך אפשר בית המשפט לתוכנית החדשה לשנות את הזכויות במקרקעין ברישום המקרקעין מבלי שנעשה הליך הפקעה כדין. לטענתם של המערערים, שגה בית המשפט קמא בכך שקיבל את טענת הוועדה המחוזית שלפיה השטח שנגרע עומד על כ-3 מ"ר בלבד והינו בגדר טעות מדידה בלבד, וזאת בניגוד לעמדת המומחה מטעמם. כמו כן, הלינו המערערים על ההוצאות אשר נפסקו לחובתם. להשלמת התמונה יצוין כי המערערים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובכלל זאת לעיכוב ביצוע החיוב בהוצאות שהושת עליהם בפסק הדין. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, על נספחיו, הגענו למסקנה כי דינו להידחות, בלא צורך בתשובה מטעם המשיבים. זאת, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. אשר לטענת המערערים כי נפגעה זכות הקניין שלהם על דרך של גריעת שטח בהיקף של 8 מ"ר מחלקתם, סבורני כי בצדק קבע בית משפט קמא כי אין כל בסיס לטענה זו. יודגש כי טענת המערערים שלפיה חל שינוי בהיקף של 8 מ"ר בין התוכנית החדשה לתוכנית הישנה, כלל אינה נוגעת לשטח הכולל של החלקה אלא לחלוקה הפנימית של השטח לייעודים שונים. זאת משום שהשטח הכולל של החלקה כלל לא השתנה: בהתאם לתוכנית הישנה שטח החלקה עמד על 11,467 מ"ר (מגרש בשטח של 2,193 מ"ר בייעוד מגורים; מגרש בשטח של 310 מ"ר בייעוד פל"ח; ומגרש בשטח של 8,964 בייעוד חקלאי), וכך גם בהתאם לתוכנית החדשה (מגרש בשטח של 2,495 מ"ר בייעוד למגורים ומגרש בשטח של 8,972 מ"ר בייעוד חקלאי). בצדק הדגיש בית המשפט קמא כי התוכנית החדשה כלל לא התיימרה לשנות את גודל שטחה של החלקה אלא רק לשנות את הייעוד של חלקיה השונים. גם חוות הדעת מטעם מהנדס המדידות ג'ורג' חזן, המומחה מטעמם של המערערים, תומכת במסקנה זו, שכן נקבע בה כי בתוכנית החדשה "אין שום שינוי או חריגה ממסגרת גבולות החלקה המקורית מס' 34". בהקשר זה אציין כי המערערים ביקשו להיבנות מקביעתו של המומחה מטעמם שלפיה "ההבדל בין שתי התכניות בהתאם לגבול התב"ע הינו מתבטא בשטח של 8 מ"ר (מדוד) לרעת תכנית קמא ג/18731". אלא שקביעה זו אינה מתייחסת לשטח הכולל של החלקה אלא לשינוי שחל בשטח המיועד לחקלאות – משטח של 8,964 מ"ר בתוכנית הישנה לשטח של 8,972 מ"ר בתוכנית החדשה. כלומר, התוכנית החדשה שינתה את ייעוד הקרקע כך שהשטח לחקלאות גדל ב-8 מ"ר והשטח למגורים גדל ב-302 מ"ר, וזאת על חשבון שטח של 310 מ"ר בייעוד פל"ח. אם כן, טענת המערערים באשר לגריעה של 8 מ"ר כלל אינה נוגעת לשטח החלקה אלא לחלוקתה לייעודים שונים. יתרה מזאת, בהמשך, הוועדה המחוזית אף קיבלה את התנגדותם של המערערים והורתה על הגדלת השטח בייעוד למגורים ב-8 מ"ר על חשבון השטח בייעוד חקלאי. על כן, במישור זה קיבלו המערערים את מבוקשם. לא יהיה זה מיותר לשוב ולהדגיש, כפי שעשה גם בית משפט קמא, כי לא רק שלא נגרע מהחלקה שטח כלשהו, אלא שהשטח מתוך החלקה שיועד למגורים גדל בצורה משמעותית, באופן המשביח את החלקה. לצד האמור לעיל, טענו המערערים כי נפגעה זכות הקניין שלהם בכך שנגרע מהחלקה שטח של כ-3 מ"ר, כפי שעולה לטענתם מהמכתב שנשלח להם מטעם נציגת הוועדה המחוזית מיום 6.8.2026. אף שטענה זו (בניגוד לטענה דלעיל באשר לשטח של 8 מ"ר) אכן נוגעת לשטח שנגרע כביכול מהחלקה, ולא רק לייעוד של שטח בתוך החלקה, להשקפתי בדין דחה בית המשפט טענה זו, וזאת מכמה טעמים. ראשית, כפי קבע בית משפט קמא, התוכנית החדשה והמכתב האמור מטעם נציגת הוועדה המחוזית כלל לא התיימרו לשנות מהזכויות הקנייניות של המערערים עובר לתוכנית החדשה. יתרה מזאת, אף אין בכוחן של התוכנית והמכתב האמור כדי לעשות כן. כך, בפסיקה הודגש כי: "הזכויות במקרקעין הנכללים בתוכנית נותרות בידי מי שהן היו בידיו גם לפני שהתוכנית אושרה ונכנסה לתוקף, וכך גם מגרשים חדשים שתוכנית מורה על יצירתם נותרים בידי מי שהיה בעל הקרקע טרם חלוקתה למגרשים", וזאת למעט כאשר מדובר בתוכניות לאיחוד וחלוקה (ע"א 4059/21 גדליה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (29.8.2023)). משכך, ברי כי אין כל יסוד לטענת המערערים בדבר פגיעה בזכות הקניין שלהם. שנית, המערערים התנגדו לכך שהאגודה השיתופית תבצע מדידות בחלקה ואף מנעו ממודד לבצע בדיקה וסימון בשטח. כפי שציין בית משפט קמא, די בהתנהלות חסרת ניקיון כפיים זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענתם של המערערים בדבר הפרש השטחים. אכן, אין מקום ליתן סעד לצד אשר טוען כי נגרע שטח מחלקתו תוך שהוא עצמו מונע את האפשרות לבצע מדידה של השטח האמור, שנועדה לברר האם יש בסיס לטענותיו. שלישית, ההפרש שביסוד טענת המערערים (כ-3 מ"ר) הינו הפרש זניח אשר נובע, ככל הנראה, מהפרשי מדידה בשל קנה המידה שבו נערך התשריט, ודומה כי הינו נבלע ב"עובי הקו" של הגבולות בתשריט. כפי שציינה הוועדה המחוזית בטענותיה בפני בית משפט קמא, הפרש זניח זה הינו קטן מהחריגה המותרת בהתאם לתקנה 56 לתקנות המדידה. על כן, להשקפתי, בצדק דחה בית המשפט קמא את עתירתם של המערערים, תוך שקבע כי לא נפגעה זכות הקניין של המערערים. אשר לטענות המערערים לעניין ההוצאות שנפסקו כנגדם על ידי בית משפט קמא, סבורני כי טענות אלו הן חסרות כל בסיס ועל פניו חסד רב עשה בית משפט קמא עם המערערים בפוסקו הוצאות בסכום נמוך במיוחד. זאת, מעבר לכך שפסיקת הוצאות הינה סוגיה דיונית מובהקת שבה מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ועל כן אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה אלא במקרים חריגים ביותר (ראו מיני רבים: ע"א 3454/21 יינות ביתן בע"מ נ' פקיד שומה אשקלון, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת ע' ברון ‏(12.7.2023‏)‏‏; רע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקה 8 ‏(‏28.12.2020‏)‏). סוף דבר: הערעור נדחה, ועימו ממילא נדחית בקשת המערערים לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ט סיוון תשפ"ו (04 יוני 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט