פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 20965-03-26 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3 עו"ד דיינה הר-אבן עו"ד רפי רכס עו"ד אברהם הופרט פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: בעתירה שלפנינו מבוקש כי נורה על ביטול פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, מיום 12.1.2026, ופסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (ולא כפי שצוין בכותרת העתירה) מיום 17.4.2024, שניתנו בעניינם של העותרת והמשיב 3 (להלן, בהתאמה: בית הדין הגדול ו-בית הדין האזורי). בתמצית, העותרת והמשיב 3 נישאו בשנת 2001, ולהם ארבעה ילדים. הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הגירושין), כלל, לצד חיובים הדדיים, סעיף ויתור על תביעות ביחס לכל עניין "הנוגע במישרין ו/או בעקיפין בחייהם המשותפים ובפירוד ביניהם וכל הנובע ממנו הן לגבי העבר והן לגבי העתיד". בהמשך לכך, ביום 31.8.2021 חתמו הצדדים על הסכם נוסף שבמסגרתו ויתרה העותרת על כתובתה (להלן: הסכם הוויתור). לימים, הגישה העותרת לבית הדין האזורי תביעה לחיוב המשיב 3 בכתובתה. ככל שניתן להבין, טענות העותרת בתביעה התפתחו והשתנו. בגרסתן הסופית טענה העותרת לביטול הסכם הוויתור מחמת עושק וכפייה כלכלית, שכן לשיטתה, המשיב 3 התנה את העברת הכספים המגיעים לה מכוח הסכם הגירושין בוויתור על הכתובה. לדבריה, מצבה הכספי הדחוק והתחייבויותיה החוזיות, אותן נטלה על עצמה בהסתמך על קבלת הכספים, הם שהביאוה להסכים לתנאי זה. תביעה זו נדחתה בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 17.4.2024, בו נדחו טענות העותרת לעושק וכפייה, ונקבע כי היא חתמה על הסכם הוויתור מרצונה החופשי. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הגדול, נדחה אף הוא, תוך אימוץ קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. בית הדין הגדול קבע, כטעם עצמאי לדחייה, כי סעיף ויתור התביעות הכללי בהסכם הגירושין חל גם על כתובתה; ומכל מקום, צוין כי העותרת לא עמדה בנטל הכבד להוכיח את טענות הכפייה והעושק משלא הביאה "בדל של הוכחה" לתמיכה בהן. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה מעלה העותרת שתי טענות עיקריות. הראשונה, כי שגו הערכאות הדתיות בקבען שלא הוכחו פגמים בכריתת הסכם הוויתור, לרבות עילות הכפייה והעושק. השנייה, שהועלתה לראשונה במסגרת העתירה דנן, היא כי פסקי הדין בטלים מעיקרם מחמת היעדר סמכות. לטענת העותרת, הדין מחייב כי תביעתה לכתובה תתברר לפני מותב תלתא (סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים); תקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג). מכאן, שניהול ההליך והכרעה בו לפני דיין יחיד בבית הדין האזורי נעשו בחוסר סמכות – פגם היורד לשורש ההליך. על כן, ביקשה העותרת כי נבטל את הכרעותיהן של הערכאות הדתיות ונורה "כי תביעתה לכתובתה דינה לשוב ולהתברר לגופה, בפני הרכב של שלושה דיינים אחרים מאלה המעורבים בקבלת ההחלטות השגויות שניתנו". לטענת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, דין העתירה דחייה על הסף מפאת הימנעות העותרת מהעלאת טענת הסמכות בפני הערכאות הרבניות, והעלאתה לראשונה בפני בית משפט זה. יתרה מכך, לאחר שניתן פסק הדין על-ידי בית הדין האזורי הגיש המשיב 3 בקשה לעיון מחדש בחיובו במזונות העותרת, לה התנגדה העותרת. לגופו של עניין, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת הסכמתה, מכללא או בשתיקה, כי בתביעתה ידון דיין יחיד. גם לעמדת המשיב 3, דינה של העתירה דחייה על הסף, מחמת שיהוי שנפל בהגשתה – ולחלופין לגופה. לטענתו העתירה איננה נכנסת בגדרם של המקרים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה בפסק דין של בית הדין הגדול; ומכל מקום, העותרת נתנה הסכמתה להסכם הוויתור מרצון וללא כל כפייה, כמו גם לשמיעת העתירה בפניי דיין יחיד. לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים, נחה דעתי כי דינה להידחות על הסף. כידוע, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והוא לא יתערב בהן אלא במקרים חריגים, של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (וראו, מיני רבים: בג"ץ 73527-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (10.12.2024); בג"ץ 39203-10-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (23.11.2025)). טענתה הראשונה של העותרת היא טענה ערעורית מובהקת הנסבה על ממצאים עובדתיים, ואין היא באה בקהלם של מקרים חריגים אלה. יתרה מזו, אף אם הייתי מניחה לטובת העותרת כי קיים קושי בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואיני קובעת כך, פסק דינו של בית הדין הגדול נשען כאמור גם על אדן עצמאי ונפרד – תחולת סעיף הוויתור הכללי שבהסכם הגירושין על כתובתה. חיציה של העותרת בעתירתה לא כוונו נגד קביעה זו, ודי בכך כדי ללמד על היעדר התוחלת שבדיון בסוגיית הכפייה והעושק, שכן פסק הדין יוסיף לעמוד על כנו מטעם זה. גם טענת הסמכות של העותרת אינה מצדיקה התערבות בהכרעות בתי הדין הרבניים, שעה שהועלתה לראשונה לפני בית משפט זה. סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה קובע כי בית משפט זה לא ייזקק לעתירה המוגשת נגד החלטות בתי הדין הדתיים "אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו". כלל זה פורש בפסיקה כמתייחס לסמכויות אשר בכוחם של הצדדים להעניק לבית הדין, מתוקף תפיסה לפיה "השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות" של בית הדין (בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פד"י מח(4) 591, 617 (1994); וראו גם: בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 292-291 (2006); דנג"ץ 641/05 נגר נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (25.1.2005); בג"ץ 7829/15 ועד עדת הבבלים בירושלים נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 15 (29.5.2019)). בפרט נקבע, כי הוראות סעיף 15(ד)(4) יפות למקרים בהם הדין מחייב כי התביעה תישמע לפני מותב תלתא – ואולם בפועל נשמעה היא בפני דיין יחיד. זאת, נוכח הוראות סעיף 8(ה)(3) לחוק הדיינים ותקנה 1(3)(א) לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן-1990, המקנות לבית הדין את הסמכות לעשות כן, אם הצדדים להליך הסמיכוהו לכך (בג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי מחוז תל-אביב, פסקאות 40-37 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה ופסקאות 10-5 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור (16.7.2009)). בענייננו, משטענת חוסר הסמכות נוגעת לטיב המותב לפניו ישמע התיק (מותב תלתא או דן יחיד), ולעניין זה בלבד, הרי בהינתן שלא נטענה בהזדמנות הראשונה, לא בפני בית הדין האזורי; ואף לא בפני ערכאת הערעור שעה שהייתה העותרת מיוצגת על-ידי באת כוחה בעתירה שלפנינו, ומשלא ניתן כל הסבר לאי העלאתה בשלבים המוקדמים של ההתדיינות – דינה להידחות על הסף. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. העותרת תשלם לכל אחד מן המשיבים 2-1 ו-3 הוצאות בסך 2,000 ₪, ובסה"כ 4,000 ₪. ניתן היום, ח' סיוון תשפ"ו (24 מאי 2026). עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת