בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ. עו"ד יובל שטנדל

פסק-דין בתיק ע"א 190/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 190/11 ע"א 218/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערים בע"א 190/11 1. בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ והמשיבים בע"א 218/11: 2. אברהם (אהרון) פרץ 3. עמרם פרץ נ ג ד המשיבים בע"א 190/11 1. עו"ד יובל שטנדל והמערערים בע"א 218/11: 2. עו"ד אורי שטנדל ערעורים על פסק-הדין החלקי מיום 16.11.2008 ופסק-הדין הסופי מיום 12.09.2010 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.א. 1277/01 שניתנו על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשע"ג (03.04.2013) בשם המערערים בע"א 190/11 והמשיבים בע"א 218/11: בשם המשיבים בע"א 190/11 והמערערים בע"א 218/11: עו"ד מרדכי קניאל בעצמם פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. המערערים בע"א 218/11 (המשיבים בע"א 190/11) הינם עורכי דין, אב ובנו (להלן – עורכי הדין). השניים פעלו כפרקליטיה של המערערת 1 בע"א 190/11 (המשיבה 1 בע"א 218/11) (להלן – החברה) ונתנו לה שירותים משפטיים שונים. עורכי הדין הגישו בשנת 2001 תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נגד החברה ושניים ממנהליה לתשלום שכר טרחה. סכום התביעה הועמד, לצורכי אגרה, על שמונה מיליון ש"ח. בית משפט קמא פיצל את הדיון בתובענה. תחילה הוכרעה סוגיית החבות וזאת בפסק-דין חלקי מיום 16.11.2008. לאחר שנקבע כי מוטלת חבות בעניינים מסוימים על החברה בלבד ולא על מנהליה נמשך הדיון. בסופו של יום ניתן פסק-דין סופי בו חויבה החברה לשלם לעורכי הדין סכום של כ-800,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (הכל כאמור בפסק-הדין). עוד נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. שני הצדדים לא השלימו עם פסק-הדין. ערעור אחד (ע"א 190/11) הוגש על ידי החברה ומנהליה ואילו הערעור האחר (ע"א 218/11) הוגש על ידי עורכי הדין. בין הצדדים נעשה הסדר דיוני שהביא לכך שההשגות על פסק-הדין החלקי ועל פסק-הדין הסופי הוגשו, על ידי כל צד, בערעור אחד. 2. בית המשפט המחוזי דן בצורה יסודית ומקיפה בסוגיות השונות שהונחו לפתחו, הן בכל הנוגע לחבות והן באשר לסכומים שנתבעו. לאחר בחינה של הסיכומים הארוכים שהוגשו ושמיעה של טיעון בעל-פה הגענו לכלל מסקנה כי שני הצדדים כשלו בניסיונות לשכנע כי קיימת עילת התערבות בהכרעותיה של הערכאה הדיונית. נסתפק באיזכור של סוגיית ההתיישנות וההוצאות. לטענת החברה, כל עילות התביעה התיישנו משום שהתביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה משבע שנים מעת הולדתן. טענה זו אמורה הייתה לעלות בשלב הראשון של ההליך, הוא שלב החבות. הגם שהטענה עלתה בכתבי הטענות, היא לא נזכרה כלל בסיכומים שהוגשו על ידי החברה ומנהליה בשלב החבות. הטענה הועלתה על ידי החברה רק בשלב השני של ההליך, בגדר הדיון בשאלה מהם הסכומים המגיעים לעורכי הדין (יצוין במאמר מוסגר, כי בשלב הדיון בנושא הסכומים המגיעים יוצגה החברה על ידי פרקליטים אחרים מאלה שייצגו אותה בעת הדיון בחבות). לא היה מקום לדון בטענה בשלב השני, שהרי מדובר בטענה הנוגעת במישרין לסוגיית החבות שנדונה בשלב הראשון. מכאן, שצדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה, עקב האיחור בהצגתה. אף לא מצאנו ממש בטענתם של עורכי הדין על כך שלא נפסקו הוצאות לזכותם. יש לזכור כי הערכאה הדיונית פסקה להם סכומים שהגיעו לכ-10 אחוזים מסכום התביעה. במצב דברים מעין זה קיים צידוק להימנע מפסיקת הוצאות. בוודאי שאין מדובר במקרה המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות. 3. סיכומו של דבר, שדינם של שני הערעורים להידחות וכך מוחלט. לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד בניסן התשע"ג (04.04.2013). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11001900_S07.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il