מאיר אטינגר נ. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון

פסק-דין בתיק בג"ץ 1656/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1656/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל העותר: מאיר אטינגר נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון תאריך הישיבה: כ"ד אדר תשע"ה (15.03.15) בשם העותר: עו"ד עדי קידר ; עו"ד אלירן אשכנזי בשם המשיבים: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד יונתן ציון-מוזס פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. עתירה למתן צו על תנאי כנגד שני צוים שהוצאו כנגד העותר: האחד – צו פיקוח מיוחד שהוצא על-ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (המשיב 1) ביום 26.2.15, במסגרתו נאסר על העותר לשהות באזור יהודה ושומרון אלא בהיתר מיוחד, עד ליום 25.2.16. השני – צו צמצום והשגחה שהוצא על-ידי מפקד פיקוד העורף (המשיב 2) ביום 1.3.15, במסגרתו נקבע כי העותר יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל עד ליום 28.2.16, כך שיהא עליו לדווח על כתובתו העדכנית ועל כל שינוי בה, ויהא עליו להתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבוע; העותר ישהה בביתו משעה אחרי שקיעת השמש ועד זריחתה, עד ליום 31.5.15; העותר לא יימצא בשטחה של העיר ירושלים, אלא אם הדבר הותר לו בכתב מטעם מפקד פיקוד העורף או בהתאם לזימון שהוצא במסגרת חקירה או הליך משפטי על פי כל דין – עד ליום 31.8.15; העותר לא ייצור או יקים כל קשר ישיר או עקיף עם שישה אנשים ששמם מנוי בצו, וזאת עד ליום 31.8.15. רקע והליכים קודמים ב. העותר, בן 23, מתגורר ועובד בישוב ברכה, משפחתו מתגוררת בירושלים, ומשפחתה של אשתו בשילה. ביום 2.3.15 נעצר העותר על-ידי משטרת ישראל ונחקר בחשד למעורבות בעבירות בטחוניות, ביניהן הצתת בית בכפר חירבת אבו פלאח, השחתת פני מקרקעין, על רקע לאומני וממניע גזעני. לאחר שהוחזק במשך 24 שעות ולפני ששוחרר לביתו, ניתנו לו שני הצוים נשוא העתירה, ונמסר לו, כי עליו להתחיל בקיומם מהיום שלמחרת, 4.3.15, בשעה 17:00. ג. ביום 4.3.15 הוגשה לבית משפט זה עתירה כנגד הצוים הללו, שבשל סד הזמנים הוגשה ללא נימוקים. בעתירה התבקשה דחייה במועד תחילתם של הצווים עד ליום 12.3.15, כדי לאפשר לעותר להתארגן למילוי הצוים, או עד להכרעה בעתירה לגופה. כן הגיש העותר השגה למפקד פיקוד המרכז לעניין מועד כניסתם של הצוים לתוקף. ביום 4.3.15 נתן בית המשפט (השופט ע' פוגלמן) צו ארעי, המתלה את מועד תחילתם של הצוים ב-24 שעות, תוך מתן אפשרות למדינה להגיב עד ליום שלמחרת. בתגובת המדינה נטען, כי שני הצוים הוצאו על בסיס חומר מודיעיני מהימן, אשר הצביע על מעורבותו של העותר בפעילות בטחונית אסורה, ולאחר ששוכנעו כי טעמים בטחוניים מחייבים הטלת המגבלות כאמור, לשם שמירה על בטחון האזור והמדינה והבטחת שלום הציבור והסדר הציבורי. עוד צוין, כי נוכח פניית העותר למפקד פיקוד המרכז, הוחלט להיעתר באופן חלקי לפנייתו ולהתיר לו לשהות בתנאים בביתו עד ליום 8.3.15 בשעה 12:00 לשם התארגנות, תוך איזון סביר בין רצונו של העותר להתארגן ובין התכלית הבטחונית החיונית למנוע את הסיכון הנשקף ממנו. לבסוף נאמר, כי ככל שהעותר מבקש להשיג על שני הצוים, באפשרותו להשיג על כל אחד מהם בפני המפקד אשר הוציא את הצו, ולפיכך ככל שהעתירה מכוונת נגד שני הצוים לגופם, היא מוקדמת. ד. בית המשפט (השופט צ' זילברטל) קבע ביום 5.3.15, כי הצוים שהמשיבים הוציאו נגד העותר ייכנסו לתוקף בכפוף לכך שבשלב זה יהא העותר רשאי להישאר בביתו ובבית הכנסת הסמוך לו, אך לא בשום מקום אחר ביהודה ושומרון, עד להחלטה אחרת. עוד צויין, כי רשאי יהיה העותר לשהות בכל מקום אחר הנמנה על שטחי מדינת ישראל, למעט במתחם העיר ירושלים כמפורט בצו. ה. ביום 5.3.15 הגיש העותר את השגותיו כנגד שני הצוים. ביום 8.3.15 החליט מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון לדחות את השגתו כנגד הצו הראשון. השגתו של העותר כנגד הצו שהוצא על-ידי מפקד פיקוד העורף, תלויה ועומדת, ולבקשת העותר נקבע לו שימוע בעל פה ליום 19.3.15, שלאחריו תתקבל ההחלטה. ו. בנימוקי העתירה שהוגשו בהמשך נטען, כי המגבלות שהוטלו עליו במסגרת הצוים פוגעות פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם מוגנות. כן נטען, כי הוצאת הצוים לוותה בפגם של העדר שימוע – שלא הייתה סיבה סבירה וראויה שלא לקיימו – וכן כי נסיבות הוצאת הצוים מלמדות, שלא התקיימה דחיפות המצדיקה את הדרישה להחל בביצועם לאלתר. עוד, צוין חוסר האפשרות של העותר להתגונן בפני האשמות המיוחסות לו, משלא נוהל נגדו הליך פלילי, והוא לא נחקר על האשמות נשוא הצוים. בנוסף, צויינו נסיבותיו האישיות של העותר; צעיר בן 23, נשוי מזה ארבעה חודשים, אשר מרכז חייו וחיי משפחתו באזור יהודה ושומרון וירושלים. לבסוף, גרס העותר, כי על המשיבים לדאוג למדור ראוי בעבורו ובעבור רעייתו. ז. המשיבים בתגובתם טענו, כי דין העתירה להידחות הן על הסף הן לגופה. נאמר, כי, העתירה מוקדמת, כיון שהשגתו של העותר כנגד החלטת המשיב 2 תלויה ועומדת, וטרם ניתנה בה החלטה. לגופם של דברים נאמר, כי הצוים הוצאו לאחר שנשקל בכובד ראש מכלול הנסיבות, ובהסתמך על חומר מודיעיני רב ומהימן המצביע על הסכנה הנובעת מן העותר. עוד ציינו המשיבים, כי אין בנמצא חלופות אשר יפחיתו את הסיכון הנשקף, וכי ההגבלות המעוגנות בצוים הן סבירות ומידתיות, וכי בשל המידע החסוי שהצטבר ביחס לעותר, נדרש היה להוציאם באופן מיידי. לבסוף, גרסו המשיבים, כי בשל האפשרות להשיג על ההחלטה להוציא את הצוים, אין באי קיום שימוע עובר להוצאתם כדי להוביל לביטולם. הדיון שלפנינו ח. בא כוח העותר טען, כי אין במקרה דנא ערכאת ביניים כמו במקרים אחרים, ולטענת העותר החשדות כנגדו יסודם במחשבות ומאמרים באתרים שונים, וניתן היה לחקרו על הסתה והמרדה. ועוד, נטען, כי לא ניתנה אפשרות של ממש לשימוע, ואם אכן מדובר ב"משטרת המחשבות" הצוים מהוים חריגה דרמטית. ט. מטעם המדינה נטען, כי המדובר בהגבלות מידתיות הנובעות ממסוכנות העותר. הכרעה י. בהסכמה עיינו בחומר חסוי שמצאנוהו רב ומהימן, ושוחחנו עם גורמי המדינה. נראה לנו כי דברי המשיבים בתגובתם, שהמדובר במעורבות העותר בפעילות בטחונית אסורה ומסוכנת וכן פעילות בלתי חוקית אלימה כנגד תושבים פלסטיניים באיזור – יש להם על מה שיסמוכו, ונוסיף כי המדובר גם בהסתה לפעילות אלימה. כן עיינו בחקירתו של העותר במשטרה – שעותק הימנה נמסר גם לבא כוח העותר בעת מסירתה לנו במעמד הדיון – וברוב רובה שמר העותר על שתיקה. בכך יש מענה חלקי לטענתו כי לא ניתן לו שימוע ולא נחקר, אך נזכיר את האפשרות להשגה בפני חותמי הצוים. אכן, החקירה במשטרה נסבה לגבי אירוע ספציפי של הצתה, ולא על כל הנושאים שבשלהם הוטלו הצוים, אך חוששנו כי על פי טיבו של החומר – וניסינו להיות לפה לעותר שאינו זכאי לעיין בו – לא הייתה תועלת רבה בשימוע שמעבר לכך, אף כי התרשמותנו הברורה היא, שהעותר יודע היטב היטב על שום מה מוטלות עליו ההגבלות (וראו לענין זה בג"ץ 555/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז, פ"ד נט(2), 865, 870). נוכל להפיס את דעת בא כוחו, כי אין דברים שכתב באחד האתרים באינטרנט מהוים בסיס ההגבלות, והדברים כבדים בהרבה. נוסיף, כי ניסינו לבחון את האפשרות לתיחום מצומצם יותר של ההגבלות, כגון באזורים מסוימים בירושלים, אך נחה דעתנו כי הדבר אינו מעשי לעת הזאת. יא. במישור המשפטי איננו רואים דופי בצו שהוצא. מטבעם של צוים כאלה שהם מגבילים את חופש התנועה של מקבל הצו; אין הם גורמים נחת רוח לבית המשפט, גם כיון שהעותר מנהל את מאבקו בלא אפשרות לעיין בחומר (ראו דברי השופט – כתארו אז – גרוניס בעע"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון, פ"ד נח(1) 176,186). אך ההגבלה, במקרה דנא, היא מידתית; אין עסקינן בשלילת חרות והעותר יוכל להיות בכל מקום בשטחי מדינת ישראל למעט ירושלים (וכאמור, למעט יהודה ושומרון). על מעצר בית מינהלי נאמר בחוות דעתי בעניין פדרמן (שם), כי גם אם – כאמור – אינו גורם "קורת רוח למערכת שיפוטית במדינת חוק", הנה "עם כל הקושי שבו, כמובן נוח לעצור לאין שיעור ממעצר במתקן כליאה". כך לגבי מעצר בית, ואילו הגבלת איזור מגורים מעין זו שבענייננו, הכוללת חופש תנועה ברחבי הארץ – על אחת כמה וכמה. יב. אשר לטענת העותר כי על המדינה לממן את מקום מגוריו או לסייע בכך – נמסר לנו כי העותר שוכר את מגוריו הנוכחיים, ואם כן הדעת נותנת שיוכל לשכור גם במקום אחר; נפנה גם לבג"ץ 4101/10 הכהן נ' מפקדת כוחות צה"ל באיו"ש (2010) שם נדון נושא זה (פסקה 24), וכן נדונו נושאים משפטיים עקרוניים בהקשר קרוב. יג. על כן איננו נעתרים לעתירה. הצו הארעי בטל החל מיום כ"ו אדר תשע"ה (17.3.15) בשעה 17:00, ועל העותר לקיים את שני הצוים שהושתו עליו החל מאותה שעה, ככל משפטם וחוקתם. ניתן היום, ‏כ"ה באדר התשע"ה (‏16.3.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15016560_T06.doc יש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il