מכון ירושלים לצדק בע"מ (חל"צ) נ. שר הביטחון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 16273-01-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. מכון ירושלים לצדק 2. פורום יהלומי קרב עמותת יהלומים לחיים נגד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. הרמטכ"ל עתירה למתן צו על תנאי תאריך ישיבה: ט' סיוון התשפ"ו (25 מאי 2026) בשם העותרים: עו"ד גיא אקוקה; עו"ד רותם בן שמחון בשם המשיבים: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופט דוד מינץ: עתירה שעניינה בסדרי עבודתה ובהמלצותיה של הוועדה המייעצת לראש אגף כוח האדם בצה"ל בראשותו של אלוף במילואים מוטי אלמוז (להלן: ועדת אלמוז או הוועדה), שתפקידה בחינת הטיפול והמענה שניתן למשפחות של מי ששירתו בצה"ל בסדיר או במילואים ושמו קץ לחייהם לאחר סיום שירותם הצבאי בנסיבות אשר עשויות להיות קשורות לשירותם. בפתח הדברים, ולפני שנצלול לדיון בעתירה לגופה, ייאמר שאין כל חולק כי העתירה נוגעת בסוגיה כואבת ביותר וחשובה מאין כמותה, אשר לצערנו נותנת אותותיה ביתר שאת בעת הזו נוכח המלחמה הממושכת שמדינת ישראל מצויה בה. עם זאת, נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה כי לאחר בחינה דקדקנית של הטענות המשפטיות שהועלו בעתירה ושמיעת הצדדים בדיון שנערך לפנינו, לא מצאנו לקבל את העתירה. נפרט עתה את מהלך הדברים שהביאנו למסקנה זו. הרקע הדרוש לעניין וטענות הצדדים ועדת אלמוז מונתה לפי החלטת משיב 2, הרמטכ"ל, וראש אגף כוח האדם בצה"ל, ועל דעת משיב 1, שר הביטחון, בחודש אוגוסט 2025 על רקע מלחמת "התקומה" (חרבות ברזל). הוועדה נדרשה לבחון את המענה הניתן למשפחות במהלך הליך בחינת זכות המשפחה להכרה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן בהתאמה: המענה ו-חוק המשפחות או החוק); את התנאים להכרה במשפחות אלו על ידי צה"ל; את חלוקת האחריות, התפקידים והסמכויות בין צה"ל למשרד הביטחון; ואת דרכי ההסדרה של המלצות הוועדה לרבות באמצעות תיקון חקיקה. הוועדה כללה נציגים וגורמים שונים. בין היתר, גורמי רפואה ובריאות הנפש, קציני מערך הנפגעים, גורמי משרד הביטחון, יו"ר המועצה הציבורית להנצחת החייל, יו"ר ארגון נכי צה"ל, ונציגי ציבור שונים. הוועדה קיימה שורת פגישות וגיבשה דו"ח ממצאים והמלצות. פער משמעותי עליו הצביעה הוועדה נגע ל"תקופת הביניים", שהיא התקופה שתחילתה במועד הפטירה של המשרת ועד לסיום ההליכים במשרד הביטחון לבחינת ההכרה בו כנספה ובזכויות לפי חוק המשפחות. בחינה זו מתבצעת על ידי קצין התגמולים במשרד הביטחון. במהלך "תקופת הביניים" המשפחות אינן מקבלות ליווי או הכוונה מטעם מערכת הביטחון ונותרות ללא תמיכה בשעתם הקשה. על כן, הוועדה המליצה מצד אחד, על שימור הדין הקיים ומצד שני, על מתן מענה ייעודי אחיד ומותאם למשפחות ב"תקופת הביניים". המענה שהוצע כלל רכיבי ליווי ותמיכה למשפחת הנפטר, לצד הבעת הוקרה על שירותו ותרומתו למאמץ המלחמתי ולביטחונה של מדינת ישראל באמצעות עריכת טקס לוויה אזרחי עם סממנים צבאיים בבית עלמין אזרחי. עוד הומלץ כי בתום שנתיים מסיום השירות הסדיר או שירות המילואים הפעיל של המשרת, תערך הערכה מחודשת ביחס לצורך בהארכת תוקפו של המענה תוך ביצוע התאמות נדרשות. המענה הייעודי יינתן על בסיס בחינת קיומן של נסיבות ייחודיות הקשורות בשירות צבאי משמעותי בתקופת המלחמה, בהתבסס על שורת קריטריונים. למשל משך השירות הצבאי במלחמת התקומה; אופי התפקיד; חשיפה לאירועים חריגים במהלך השירות; סמיכות הזמנים בין השירות הצבאי למועד המוות; אינדיקציות על מצוקה נפשית במהלך השירות של המנוח; שיח עם מפקדים; וקבלת ממצאים ראשוניים ממשטרת ישראל. כן הובהר כי הבחינה האמורה לא תשליך על הליך הבחינה העצמאי של משרד הביטחון לצורך הכרה בנפטר כנספה עקב שירות לצורך הענקת זכויות לפי חוק המשפחות, והיא מגלמת בחינה ברף נמוך מהבחינה של משרד הביטחון במטרה לתת מענה ראשוני בלבד למשפחות. דו"ח והמלצות הוועדה הוצגו לראש אגף כוח האדם, לרמטכ"ל ולשר הביטחון, שבתורם הנחו ליישם את המלצותיה של הוועדה. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה ביקשו העותרים למנוע את יישום המלצות הוועדה; לכנס את הוועדה מחדש תוך שיתוף נציגי ציבור ונציגי הארגונים והמשפחות השכולות; ושתינתן הכרה מלאה למשפחות שאינה תחומה בזמן, בשיהוי או בהתיישנות. נטען, בעיקרו של דבר, כי המלצות הוועדה לוקות בחוסר סבירות ומידתיות; כי הן מגלמות אפליה מהותית בהשוואה למשרתים נפגעים בגוף – הן ביחס להיקף ההכרה בנוגע למעמד כ"חלל צה"ל" ולקבורה צבאית והן ביחס לתיחום המענה לשנתיים; כי היה מקום לאפשר השתתפות בוועדה של נציגי הציבור מטעם הארגונים המייצגים את הציבור הרלוונטי; כי ישנה תחושת הפקרה והיעדר טיפול למניעת הישנות מקרי אובדנות; וכי יש להכיר במשרתים שהתאבדו לאחר שירותם כחללי צה"ל. המשיבים עמדו על כך שאינם מקלים ראש ולוּ במעט בסוגיה הכואבת, אך הבהירו מנגד כי דין העתירה על הסעדים שנתבקשו בה להידחות. נטען כי אין כל בסיס לטענה לאפליה בין משרתים נפגעים בגוף לנפגעים בנפש. זאת שעה שההכרה לפי חוק המשפחות באדם שהלך לעולמו כ"חייל שנספה במערכה" תעשה כאשר הפטירה נבעה מחבלה או מחלה שיארעו בתקופת השירות ועקב השירות, וכי דרישה זו חלה באופן שוויוני לחלוטין על כל סוגי הפגיעות – פיזיות ונפשיות כאחד. מעבר לכך, המענה שהציעה הוועדה כלל אינו שייך להכרה המתוארת, אלא שהוא אך מבקש להציע מענה ראשוני, זמני ונפרד שיעמוד לטובת המשפחות למול הקושי המתעורר ב"תקופת הביניים". כן נטען כי אין במענה כדי ליצור מעמד חדש כלשהו. עוד המשיבים הוסיפו, כי גם התנאים לקבורה הם זהים למי שנפטר כתוצאה מפגיעה נפשית ולמי שנפטר כתוצאה מפגיעה פיזית. וכי מכל מקום, המענה אינו גורע מהזכויות הקיימות והוא ניתן לפי התנאים הקיימים בדין כאמור. לבסוף הוטעם כי הרכב הוועדה כלל נציגי ציבור רלוונטיים וכי המלצת הוועדה לבחון את המענה בחלוף שנתיים אינה יוצרת מגבלת זמן על מתן המענה אלא מציעה נקודת ביקורת שמטרתה להעריך ולהתאים את המענה שניתן. דיון והכרעה מבלי להקל ראש בסוגיה שעומדת על הפרק, וכאמור לעיל, לאחר שעיינו בדקדוק בכתובים ושמענו את טענות הצדדים בדיון בעל-פה הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. אשר לטענות לאפליה, וכפי שגם עלה מתגובת המשיבים, אין בסיס לטענות אלו. המענה עליו המליצה הוועדה הוא ראשוני בלבד ומוסיף על ההסדרים הקיימים ונוגע רק ל"תקופת הביניים", מרגע הפטירה ועד למועד בו מתקבלת החלטת משרד הביטחון בבקשה להכרה לפי חוק המשפחות. במובן זה המענה אינו מעלה ואינו מוריד מהתנאים להכרה ואינו משנה מהמסגרת הנורמטיבית הקיימת בחוק, והוא גם אינו יוצר מעמד חדש או נפרד למי שנפטרו כתוצאה מפגיעה נפשית. לכך יש להוסיף, כי גם ביחס למצב החוקי הקיים הבהירו המשיבים כי אין הבחנה בין נפגעים בגוף לנפגעים בנפש בכל הנוגע לתנאים בהם אלו נדרשים לעמוד. כפי שיורחב קמעא להלן. בכל הנוגע להכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, אשר עוסק בהבטחת ביטחונן הכלכלי וסוציאלי של המשפחות השכולות, החוק מגדיר "חלל" כמי שהוא "חייל שנספה במערכה" או "חייל שנפטר וזכאי לקבורה בבית קברות צבאי על פי חוק בתי קברות צבאיים" (סעיף 15ח לחוק המשפחות). עוד מגדיר החוק "חייל שנספה במערכה" ו"נספה" כמי שהוא חייל או חייל משוחרר שמת כתוצאה מחבלה, מחלה או החמרה של מחלה שאירעו בתקופת שירותו ועקב שירותו (תוך החרגה מסוימת לחיילים בשירות קבע שנדרשים לעמוד בתנאים נוספים) (ראו לעניין יישום חוק המשפחות: בג"ץ 3279/14 מנסורה נ' ראש הממשלה, פסקה 4 (21.6.2015); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב-אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 694, 705-704 (2004)). מן האמור נובע כי הכרה לפי חוק המשפחות דורשת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מותו של החייל. לעניין זה מדרך הטבע במקרים מורכבים, בהם נדרשת קבלת חומרי חקירה לשם קביעת הקשר הסיבתי והכרה בזכויות לפי חוק המשפחות, הליך הבחינה עשוי לערוך זמן יותר ממושך מהרגיל. ואולם, ברי, כי הדרישה לקיומו של קשר סיבתי, חלה באופן שוויוני על כלל סוגי הפגיעות הן גופניות והן נפשיות. מכאן שאין ממש בטענת העותרים ליצירת מדרג מפלה בין הפגיעות. עוד הלינו העותרים על יחס מפלה ביחס לקבורה צבאית. סוגיה זו מוסדרת בחוק בתי קברות צבאיים, התש"י-1950 (להלן: חוק בתי קברות צבאיים). סעיף 4(א) לחוק קובע כי "חייל שנפטר יובא לקבורה בבית קברות צבאי", כאשר "חייל" מוגדר לפי חוק זה "אדם בשירות צבאי". ודוקו. החוק מורה כי רק מי שבמועד פטירתו שירת בשירות סדיר או בשירות מילואים פעיל יובא לקבורה צבאית בבית קברות צבאי וזאת לצד רשימה סגורה של אוכלוסיות נוספות המנויות בחוק (להרחבה על ההסדר החל על קבורה צבאית ראו למשל: בג"ץ 9054/11 זמירלי נ' שר הביטחון, פסקה ח' והאסמכתאות שם (23.2.2012); בג"ץ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812, 823 (1993)). פשיטא אפוא כי ההסדר הקבוע בחוק בתי קברות צבאיים אינו מותנה בנסיבות שהובילו לפטירה וגם בו אין כדי ליצור הבחנה בין פגיעה נפשית לבין פגיעה פיזית. אשר לטענות העותרים בדבר התיחום של המענה לשנתיים. מעיון בהמלצות הוועדה ומתגובת משיבים 2-1 (להלן: המשיבים) עולה כי תחימת הזמן נועדה אך כדי להעריך ולבחון בחלוף שנתיים את אופן יישום המדיניות ואת התאמתה לצורך הקיים ביחס לכל משפחה. בהתאם, בתום השנתיים הגורמים הרלוונטיים ייבחנו אם יש מקום להתאים את המענה לנוכח הניסיון שנצבר או אם יש מקום לקבוע מדיניות אחרת תחתיו. לכך יש להוסיף כאמור כי התיחום נוגע למענה שיוחד ל"תקופת הביניים" בלבד ואין לו כל השפעה על ההכרה של משרד הביטחון לפי חוק המשפחות. כמו כן, וכמשתקף מכתב מינוי הוועדה, הוועדה כללה נציגי ציבור שונים וביניהם פרופסור שלמה מור יוסף – יו"ר המועצה הציבורית להנצחת החייל, אשר מורכבת ממשפחות שכולות ומר עידן קליימן – נציג ארגון נכי צה"ל. משכך דומה כי בקשת העותרים כי בוועדה ייטלו חלק נציגי ציבור ונציגי הארגונים והמשפחות השכולות קיבלה ביטוי כבר בהרכב הוועדה המקורי. העותרים גם העלו טענות שונות שעניינן בטיפול ובליווי הנפשי שניתן לפצועי צה"ל המתמודדים עם פגיעות נפשיות ועם פוסט טראומה. בעניין זה, הגם שסוגיה זו היא רבת חשיבות וכבדת משקל, היא חורגת מהמנדט שניתן לוועדה ומצויה בטיפול צה"ל ומשרד הביטחון. היא חורגת אפוא גם מגבולות העתירה שלפנינו. גם ביתר טענות העותרים לא מצאנו טעם המצדיק את התערבות בית משפט זה במסגרת העתירה. אף אם נניח כי טענות העותרים מופנות למעשה כלפי המלצת הוועדה להותיר על כנו את ההסדר הקיים בדין, הרי שמדובר בעתירה שונה במהותה מזו שלפנינו. מסקנה דומה מתבקשת גם ביחס לטענות שהועלו בנוגע לסמכויות הוועדה להכיר במקרים פרטניים. כפי שהובהר על ידי המשיבים סמכויות הבחינה הפרטניות שמורות לקצין התגמולים במשרד הביטחון ואינן נוגעות לפועלה של הוועדה שדנה בסוגיה הכללית. בטרם חתימה נציין, כי המשפחות העלו לפנינו בכאב רב טענות לגבי אופן הטיפול בקבורת יקיריהן ובעניינן כמשפחות נספים. על כן ראינו להוסיף, שהציפייה כי יינתן יחס שוויוני לפצועי הנפש כמו לפצועי הגוף היא ציפייה מובנת מאליה. אכן, פגיעתה של הנפש אינה תמיד ניכרת לעין; לא אחת היא סמויה. העמידה על חקרה של פגיעה נפשית היא מלאכה מורכבת ועדינה ומחייבת רגישות מיוחדת. התרשמנו כי הגורמים המוסמכים העוסקים בליווי המשרתים ומשפחותיהם עושים מאמצים רבים למצוא פתרונות הולמים לסוגיה. חובתם כמו גם חובתנו כחברה היא ליתן מענה לקשיים הייחודיים הנובעים מפגיעות אלה, הן בצעדים מניעתיים הן במענה מותאם למשפחות הנספים ובמתן קשב למצוקותיהן. סופו של דבר, אין בידינו להיעתר לסעדים שנתבקשו במסגרת עתירה זו. העתירה נדחית אפוא. ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ו (31 מאי 2026). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט