דוד חזן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 1598-02-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט עופר גרוסקופף המערער: דוד חזן נגד המשיב: משרד החינוך ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 6.1.2026, בעת"מ 80075-07-25, שניתן על-ידי השופט א' דראל – סג"נ בשם המערער: עו"ד יוסף חזן פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 6.1.2026, בעת"מ 80075-07-25 (סגן הנשיא א' דראל), בו נדחתה בקשת המערער, דוד חזן, להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית, ועתירתו סולקה על הסף. רקע רלבנטי בקיץ 2020, ניגש המערער, אז תלמיד בכיתה י"א בישיבה תיכונית, לבחינת הבגרות במתמטיקה. בחלוף מספר שבועות, עת קיבלו חבריו לספסל הלימודים את ציוני הבחינה, נודע למערער כי הוא נחשד בהעתקה, וכי ועדת טוהר הבחינות של משרד החינוך (להלן: המשרד או משרד החינוך) פסלה את בחינתו. מוסכם על הצדדים כי הישיבה לא יִדעה את דוד על זכותו לערער על החלטת הפסילה לפני ועדת הערעורים העליונה של המשרד, זכות שמעוגנת בחוזר מנכ"ל משרד החינוך מס' 0410 שכותרתו 'טוהר הבחינות' (3.12.2023), והוא, מצִדו, לא הגיש ערעור כאמור. בעקבות הפסילה, נקבעה למערער תקופת עיכוב, במהלכה נאסר עליו לגשת גם ליתר בחינות הבגרות במתמטיקה. דא עקא, שבשל טעות של הישיבה, נרשם המערער בחורף 2021 לבחינת בגרות נוספת במתמטיקה, וניגש אליה כרגיל. הבחינה נקלטה במערכות משרד החינוך, אך נפסלה בדיעבד, מאחר שהוגשה במהלך תקופת העיכוב. לאחר פניה למשרד החינוך, שנותרה ללא מענה, הגיש המערער תלונה לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה. לאחר בירור, מצא מבקר המדינה כי התלונה מוצדקת, וכי הישיבה נכשלה בטיפול בעניינו של המערער פעמיים: ביחס לבחינה הראשונה, כאשר לא החתימה אותו על הודעת החשד להעתקה שהועברה לו; וביחס לבחינה השניה, כשהתירה לו להירשם לבחינה בעת תקופת הפסילה, בניגוד לנהלי משרד החינוך. בהתאם, הצביע המבקר כי על המשרד לאפשר למערער לערער באיחור על פסילת בחינתו הראשונה, וכי עליו לתקן את מערכותיו באופן שימנע רישום שגוי כפי שארע ביחס לבחינה השניה. המשרד נהג בהתאם, ובחן את הערעור על פסילת הבחינה הראשונה לגופו; ביום 23.10.2022, נדחה הערעור לאחר דיון בוועדת הערעורים העליונה. ביום 29.7.2025, הגיש המערער עתירה מינהלית, וביום 20.10.2025, בהמשך להחלטה שיפוטית שעמדה על כך שהעתירה הוגשה באיחור ניכר, הגיש המערער גם "בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית". בעתירה טען כי החלטת המשרד על דחיית הערעור נתקבלה מתוך "אטימות מוחלטת" ובחוסר סבירות קיצוני; תוך הפלייתו ביחס לחבריו אשר נחשדו בהעתקה באותו מועד, וערעורם התקבל; עוד טען המערער כי בעצם ההחלטה לפסול את הבחינה השניה, הישיבה והמשרד "זורקים את האשמה" למחדליהם עליו. ביום 6.1.2026, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת מועד, וסילק את העתירה על הסף. בפסק הדין הוטעם, כי העתירה הוגשה בחלוף שנתיים-ימים מאז שנדחה ערעורו של דוד על-ידי משרד החינוך, וכי הסבר לעיכוב משמעותי זה – לא ניתן. אשר על כן, נקבע כי אין מנוס מסילוק העתירה על הסף. זאת, בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים או התקנות), הקובעת כי עתירה מינהלית תוגש "בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בבחינת 'למעלה מן הצורך', ציין בית המשפט המחוזי כי סיכויי העתירה לגופה – קלושים; לגבי פסילת הבחינה הראשונה, נקבע כי אין מקום להתערב בשיקול הדעת המקצועי של משרד החינוך, וכי לא נמצא ממש בטענותיו של המערער בדבר הפליה בינו לבין חבריו. ביחס לבחינה השניה, קבע בית המשפט כי אמנם טעות של הישיבה היא שאפשרה את רישומו של המערער לבחינה במהלך תקופת הפסילה, אך טעות זו אינה יכולה להכשיר את קבלת הבחינה בדיעבד. המערער לא השלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו, בו הוא חוזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו מן העתירה. דיון והכרעה למקרא הערעור, על נספחיו, ולאחר עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיב. זאת, בהתאם לסמכותנו המעוגנת בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. כנזכר לעיל, העתירה הוגשה בחלוף למעלה משנתיים מאז שדחתה ועדת הערעורים העליונה את ערעורו של המערער על פסילת הבחינה הראשונה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, זהו שיהוי כבד, ודי בו כדי להצדיק את סילוקה של העתירה על הסף. אמנם, במקרים המתאימים רשאי בית המשפט "להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה [...] אם ראה הצדקה לכך" (תקנה 3(ג) לתקנות), אך על מנת שיוכל להיכנס ב'דלת אחורית' זו, על העותר מוטל הנטל להראות הצדקה לכך (ראו, מִני רבים: עע"מ 8955-04-25 הירשנזון נ' עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 8 (11.5.2025); עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (5.5.2025)). אלא שבעניין דנן "חֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" (שמואל א יז, נ), גם לא הסבר מספק שיסייע בידו לעמוד בנטל האמור. המערער טוען כי לא ידע על האפשרות להגיש עתירה מינהלית נגד החלטת המשרד; אפשר שאכן כך, אולם קשה לראות בדבר הצדקה של ממש, שכן עוד מראשית ההליכים הוא מיוצג על-ידי אביו – עורך דין מוסמך. הצדקות אחרות לעיכוב, הקשורות בנגיף הקורונה, בגיוסו של המערער לצבא, בחתונתו ובהולדת בנו – הוצגו בעלמא, וממילא קשה להלום כי טעמים אלו, שאינם יחודיים למערער, יצדיקו כי נסכין לקבלת עתירה חרף שיהוי כבד כל-כך בהגשתה. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז אייר תשפ"ו (04 מאי 2026). יצחק עמית נשיא נעם סולברג משנה לנשיא עופר גרוסקופף שופט