בנימין ברכה נ. דוד אמסל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 15864-05-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערער: בנימין ברכה נגד המשיבים: 1. דוד אמסל 2. השקעות נדל"ן ונכסים י.ט. בע"מ 3. אברהם יהודה סילבר 4. קרדיטו מכשיר ייעודי למימון 2 בע"מ 5. הממונה על הליכי חדלות פרעון ושיקום כלכלי 6. מדינת ישראל – משרד המשפטים רשם החברות 7. מדינת ישראל – משרד המשפטים ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 85717-02-26 מיום 13.4.2026 בשם המערער: בעצמו בשם משיב 5: עו"ד מלאכי עראמה בשם משיבים 7-6: עו"ד אריאל רוזנברג פסק-דין ערעור על החלטת הרשם ר' גולדשטיין ברע"א 85717-02-26 מיום 13.4.2026 בה נדחתה בקשת המערער להשבת כספי ערובה לצד שלישי. בתמצית, המערער הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שנדחתה ביום 10.3.2026 (השופטת ר' רונן), ללא חיוב בהוצאות. בעקבות זאת, ביום 9.4.2026 הגיש המערער בקשה להשבת כספי הערובה שהפקיד לצד שלישי אשר לטענתו סייע לו בגיוסם בעת הגשת בקשת רשות הערעור. ביום 13.4.2026 דחה הרשם את הבקשה מהטעם שהגורם הרלוונטי לעניין הפקדת ערובה והשבתה הוא יוזם ההליך לבדו. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנַי בו בעיקר חזר המערער על טענותיו מלפני הרשם והוסיף כי על חשבון הבנק שלו הוטל עיקול ולכן ביקש להעביר את הכספים לצד שלישי. משיבים 4-1 לא השיבו לערעור. משיב 5 הותיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעתו של בית המשפט. לעומת זאת, משיבים 7-6 (להלן: המשיבים) התנגדו לערעור. בעיקר נטען כי המקרה אינו מצדיק שינוי הכלל שלפיו כספי העירבון יושבו לידי בעל הדין; כי בקשת המערער אינה טכנית גרידא ומהווה למעשה ניסיון לעשות שימוש במנגנון העירבון לשם עקיפת העיקול המוטל על חשבון הבנק שלו; כי קבלת עמדת המערער אינה מתיישבת עם תפקידו הדיוני של העירבון והיא עלולה להפוך ממנגנון פשוט, יעיל ואחיד שמטרתו הבטחת הוצאות בעלי הדין שכנגד, למנגנון המצריך בירור עובדתי בכל הנוגע למקור הכספים הנטען ובירור משפטי ביחס לזכויות נטענות של צדדים שלישיים; כי קבלת בקשות מעין אלו עלולה לפתוח פתח ממשי לעקיפת נושים, עיקולים או חיובים אחרים החלים על יוזם ההליך על ידי הצגת הכספים ככאלה שהושגו באמצעות סיוע של צד שלישי; כי מזכירות בית המשפט לא נועדה כדי לשמש גורם המברר זכויות מהותיות בכספים או המכריע בטענות של בעלי דין וצדדים שלישיים ביחס להסדרים פרטיים שביניהם; וכי הכלל שלפיו כספי העירבון יושבו לידי בעל הדין מצמצם חשש מפני טעויות ותביעות נלוות ביחס לאופן שחרור הכספים מקופת בית המשפט. לאחר עיון בערעור ובתשובה לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. הלכה היא כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להתחקות אחר מקור הכספים שהופקדו בידיו לצורך השבתם וכי הגורם הרלוונטי לעניין זה הוא בעל הדין ולא צד שלישי, אף אם הוא סייע בגיוס הכספים (ראו: בש"א 1112/19 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 7 ‏(‏17.2.2019‏); ער"א 2627/21 י.מ.כ.א בנוי ופיתוח בע"מ נ' אשתייה ‏(26.4.2021‏); רע"א 674/15 דוידוב נ' עו"ד ניר שדה בתפקידו כמנהל המיוחד‏, פסקה 7 (‏19.5.2015‏)‏). בצדק אפוא דחה הרשם את בקשת המערער. בעניין זה מקובלת עליי עמדת משיבים 7-6 שלפיה בקשת המערער אינה מתיישבת עם תפקידו של העירבון וכי היעתרות לה עלולה להוביל לכל הפחות לפגיעה ביעילות ולסרבול ההליכים המשפטיים תוך יצירת תת-הליך משפטי נפרד הנוגע למקור כספי העירבון. אך חמור מכך, היעתרות לבקשות מעין אלו עלולה לפתוח פתח ממשי לעקיפת הגבלות המוטלות על בעלי דין ולהברחת כספים מידי נושיהם. אל לו לבית המשפט לתת יד למהלך מעין זה. אף אוסיף כי כאשר בעל דין מסתייע בסביבתו לגיוס כספים לצורך נקיטת הליך משפטי בשל קשיים כלכליים שהוא נתון בהם, חזקה היא כי המסייעים נוטלים ביודעין את הסיכונים הכרוכים בהפקדת הכספים לטובת בעל הדין, על כל המשתמע מכך. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ח' סיוון תשפ"ו (24 מאי 2026). דוד מינץ שופט