תמיר פארס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1211/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1211/11 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: תמיר פארס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 3.1.11, בת"פ 8083/07, שניתן על ידי השופטת צילה צפת תאריך הישיבה: י"א בסיון התשע"א (13.06.11) בשם המערער: עו"ד מוחמד טרביה בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שוד בנסיבות מחמירות, היזק במזיד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בהמשך, נדון המערער ל-30 חודשי מאסר ו-15 חודשים מאסר על-תנאי. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו. 2. בכתב-האישום שהוגש על ידי המשיבה נטען, כי בתאריך 25.2.07 קשר המערער עם אחר, שזהותו אינה ידועה, לשדוד עסק (פיצוצייה) באילת. את זממם ביצעו השניים בשעת לילה מאוחרת, כאשר נכנסו לאותו עסק כשפניהם רעולות, ובאיומים בסכינים נטלו מהקופה סכום ניכר של כסף וכן כרטיסי חיוג. במהלך משפטו כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, אולם בתום שמיעתן של ראיות הצדדים קבע בית המשפט קמא כי אשמתו הוכחה כדבעי. הכרעה זו הינה עובדתית ביסודה, ומכח ההלכה הפסוקה אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בה, הואיל ומקורה בהתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים שהופיעו בפניה (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מח(5) 265, 280 (15.5.94); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה(2) 918, 924 (11.2.2001)). אמנם, במשך השנים נקבעו להלכה זו חריגים לא מעטים, אולם לאחר שבחנו את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומנגד, את נימוקי הערעור, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עם אותם חריגים, ולהלן נבהיר את דברינו: א. השוד התבצע בסמוך לשעה 02:47, ולאחר דקות ספורות הגיעה הידיעה לשוטרים שסיירו בעיר. אחד מאלה, קנלר נועם שהיה מלווה במתנדב, הבחין במרחק לא רב מהעסק בו בוצע השוד בשני אנשים שאחד מהם היה המערער, ואלה עוררו את חשדו. הוא עצר לידם, אולם הם החלו במנוסה. את אחד מהם, זה שאחריו רדף השוטר, הוא תיאר כמי שלבש "ג'ינס כחול, נעליים חומות וחולצה לבנה עם קפוצון עם כיתוב דינמיט באנגלית, צבע שחור וניטים מברזל" (ראו המוצג נ/5ב'). משנלכד המערער ונלקח לחקירה, הוא צולם עם הבגדים שלבש בשעת מעצרו (ראו ת/6), ואלה תואמים היטב לתיאורו של השוטר. ב. החקירה העלתה כי ב"פיצוצייה" פעלה מצלמת אבטחה, ופענוח הסרט תועד בתקליטור ת/1 והתמונות ת/5, ובהן נראה אחד השודדים לובש חולצה זהה לחלוטין לזו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין כל ספק שסרט ההקלטה הינו אותנטי ואמין" (סעיף 21 להכרעת הדין), ומממצא זה לא ראינו מקום לשנות. ג. איכון בטלפון הנייד של המערער בשעה הרלבנטית לשוד, הצביע על כך שהוא נקלט על ידי תחנת ממסר המכסה את העסק שנשדד. ד. כאמור, המערער נמלט בראותו את השוטר קנלר שקרב אליו, ומכך הסיקה השופטת המלומדת כי במערער פיעמה תחושת אשם. 3. נסכם אפוא את הראיות העיקריות שלחובת המערער: הוא נעצר דקות ספורות לאחר ביצוע השוד, ובמרחק לא רב מהעסק שנשדד; הוא נמצא לובש חולצה ייחודית הזהה לחולצה בה השתמש אחד השודדים; הוא לא נהג כמנהגן של הבריות כששוטר מורה להם לעצור, אלא בחר להימלט עד שנלכד; לבסוף, בניגוד לגרסת המערער, איכון הטלפון שלו לימד כי הוא היה גם היה במקום לא מרוחק מזירת השוד בעת שזה התבצע. אנו סבורים כי נוכח כל אלה היה בית המשפט המחוזי רשאי להכריע את הכף לחובת המערער ולהרשיעו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, י"א בסיון התשע"א (13.06.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11012110_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il