מיכאל ביטון נ. משרד ראש הממשלה/המשרד הראשי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 860-08-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרים: 1. מיכאל מרדכי ביטון 2. מיכאל קבסה נגד המשיבים: 1. ראש הממשלה 2. ממשלת ישראל 3. שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות 4. החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד דניאל חקלאי; עו"ד קובי קיסוס פסק-דין השופט אלכס שטיין: בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי אשר יורה למשיבים "לנמק מדוע לא יחילו את עיקרון השוויון על החלטת הממשלה מס' 1998 [...] וישנו אותה במובן זה שייקבע כי המשיבה 2 מאצילה את סמכותה למשיבה 4 בכל הקשור בהקצאת תקציבים לפיתוח המגזר הכפרי (כפי שנקבע בהחלטת הממשלה) לצד הקצאת תקציבים זהה למגזר העירוני בנגב ובגליל בדגש על ערי הפיתוח". ברקע הדברים – החלטת ממשלה מס' 1998 מיום 9.10.2016 (להלן: החלטת הממשלה) אשר עניינה אצילת סמכויות הממשלה בתחום ההתיישבות והסדרת מערכת היחסים שבין הממשלה לבין החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית (להלן: המשיבה 4). במסגרת החלטה זו, האצילה הממשלה מסמכויותיה בתחום ההתיישבות הכפרית למשיבה 4, תוך קביעת משימות שונות לביצוע על ידה. לטענת העותרים, המדיניות התקציבית אשר נובעת מהחלטת הממשלה מפלה בין התיישבות המגזר הכפרי לבין התיישבות המגזר העירוני, ללא כל שוני רלבנטי שמצדיק הבחנה זו. על כן, העותרים מבקשים כי נורה למשיבים לשנות את החלטת הממשלה כך שסמכויות המשיבה 4 יורחבו גם למגזר העירוני בנגב ובגליל. במהלך שנת 2023, העותר 1, חבר כנסת אשר שימש כיו"ר הוועדה הפרלמנטרית לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל (להלן: הוועדה), הוביל מספר דיונים בנושא פיתוח ההתיישבות העירונית; וכן במהלך החודשים יוני ויולי 2023, פנה העותר 1 לשרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות (להלן: השרה) ולראש הממשלה, בטענה כי הדרת עיירות הפיתוח והמגזר העירוני מתקציבי המשיבה 4 מהווה אפליה. כשלוש שנים מאוחר יותר, ביום 20.5.2026, פנה העותר 1 פעם נוספת בעניין זה לשרה ולראש הממשלה. אחרי שעיינתי בעתירה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף. ראשית, טענת העותרים ביחס לפגיעה בשוויון – היא הטענה עליה מושתת העתירה כולה – נטענה באופן לקוני, כוללני ובלתי ממצה. העתירה נעדרת ולו תשתית עובדתית מינימלית שעל יסודה אפשר לבחון את הטענות העובדתיות לגופן, כמו גם תשתית נורמטיבית סדורה לביסוס הטענות המשפטיות שמועלות בה. כך, למשל, העותרים לא הטעימו מדוע היישובים השונים מהווים קבוצת שוויון; לא סיפקו נתונים כלשהם על המענה התקציבי לו זוכים היישובים העירוניים או הכפריים; ואף לא עמדו על עניינו של הפרטני של יישוב קונקרטי כזה או אחר או על טיב הפגיעה בו. סתמו ולא פירשו. די בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה דנן על הסף (ראו: בג"ץ 7026/22 משה נ' הכנסת, פסקה 2 (21.11.2022); בג"ץ 439/14 שמואלי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (11.3.2014); בג"ץ 10153/16 בניני בר אמנה חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ' שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, פסקה 9 (9.11.2017)). שנית, העתירה מכוונת כלפי החלטת ממשלה אשר התקבלה לפני כעשור (!). בנסיבות אלה, ברי הוא כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר, מבלי שסיפקו העותרים כל טעם מבורר לשיהוי זה (ראו, למשל: בג"ץ 69228-11-24 משקי עמק יזרעאל – אגודה שיתופית מרכזית לחקלאות בע"מ נ' ראש הממשלה, פסקאות 16-15 ‏(3.12.2025‏)‏). כמו כן, ככל שניתן ללמוד מהאמור בעתירה, בשנת 2023 נקט העותר 1 בצעדים מטעמו לקידום הסוגייה – אולם מאז, ועד לפני כחודשיים בטרם הגשת העתירה, לא פעלו העותרים בנדון. בהקשר זה, ספק בעיניי אם המכתב הבודד אשר שיגר העותר 1 למשיבים ואשר טרם זכה למענה הינו בבחינת מיצוי הליכים מספק (ראו, מני רבים: בג"ץ 42908-06-26 עיריית אריאל נ' השר לשירותי דת, פסקאות 3-2 ‏(‏17.6.2026‏)‏). גם משני טעמים אלה דין העתירה להידחות על הסף. לזאת אוסיף, כי, כידוע, לממשלה נתון שיקול דעת רחב בעיצוב של מדיניות כלכלית-חברתית ובחלוקת משאבים ציבוריים – זאת, בהתאם לסדרי העדיפויות אשר נקבעים על ידה; וכפועל יוצא מכך, היקף ההתערבות השיפוטית של בית המשפט בכגון דא הוא מצומצם עד-מאד ושמור למקרים חריגים ונדירים (ראו: בג"ץ 4948/22 בכ"ר גנים איכות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד החינוך, פסקה 13 (10.7.2023); בג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (21.8.2012); בג"ץ 2592/24 פונומרנקו נ' ממשלת ישראל, פסקה 13 (15.1.2025)). העתירה נדחית אפוא בזאת. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א אב תשפ"ו (04 אוגוסט 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט