עע"מ 84711-10-26 — עבדאללה זגארנה נ. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש

בבית המשפט העליון עע"מ 84711-10-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערער: עבדאללה זגארנה נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. משרד הביטחון/המנהל האזרחי בית אל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.7.2026 ב-עת"מ 56498-05-26 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא (ר' וינוגרד) בשם המערער: עו"ד נסראת דכוור פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ר' וינוגרד), מיום 12.7.2026, ב-עת"מ 56498-05-26. בפסק הדין נושא הערעור, נדחתה עתירה מנהלית בגדרה ביקש המערער לבטל את הצו הסופי להפסקת עבודה ולהריסה שניתן בתיק בב"ח 72/22 (צו מס' 621797) ביחס למבנה מגורים שהקים, ללא היתר, באדמות דאהרייה שבנפת חברון (להלן: המבנה), ולהורות למשיבים לקבל את בקשתו להיתר בנייה, שהגיש לצורך הכשרת המבנה בדיעבד. רקע הדברים ביום 20.3.2022 הודבק על-גבי המבנה צו הפסקת עבודה, במסגרתו נדרש המערער להפסיק את עבודות הבנייה ולהתייצב לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה (להלן: ועדת המשנה לפיקוח). ביום 22.5.2022 קיימה ועדת המשנה לפיקוח דיון בעניינו של המבנה, אליו לא התייצב המערער אף שזומן אליו כדין. בתום הדיון החליטה הוועדה על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנה, וביום 20.6.2022 נחתם צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנה (להלן: צו ההריסה). ביני לביני, ביום 25.4.2022 הגיש המערער בקשה ראשונה להיתר בנייה לצורך הכשרת הבנייה הבלתי חוקית בדיעבד (להלן: בקשת ההיתר הראשונה). ביום 23.6.2022 נבדקה בקשת ההיתר הראשונה על-ידי לשכת התכנון, ונמצאה בה שורת ליקויים. ביום 15.8.2022 התקיים דיון בבקשת ההיתר הראשונה, ולאחר בחינת טענות המערער וממצאי לשכת התכנון החליטה ועדת המשנה לפיקוח לדחות את הבקשה ולהותיר את צו ההריסה על כנו. ביום 19.9.2022 הגיש המערער ערר ראשון למועצת התכנון העליונה נגד החלטת ועדת המשנה לפיקוח בגדרה נדחתה בקשת ההיתר הראשונה (להלן: הערר הראשון), וביום 8.5.2023 החליטה ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה לדחות את הערר הראשון. כבר עתה יצוין כי ביום 1.12.2022, עוד בטרם הוכרע הערר הראשון, נערך סיור מטעם יחידת הפיקוח, שבמהלכו התברר כי למרות צו ההריסה המערער המשיך בבניית המבנה עד להשלמתו. בעקבות דחיית הערר הראשון ביקש המערער להקפיא את ביצוע צו ההריסה לצורך הגשת תכנית מפורטת, ומשבקשה זו נדחתה, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 4201-07-23 להלן: העתירה הראשונה). ביום 23.11.2023 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רובין) את העתירה הראשונה, הן על הסף והן לגופה (להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון, קבע בית המשפט כי דין העתירה הראשונה להידחות, על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיים. זאת, נוכח העובדה כי המערער המשיך לבנות את המבנה עד להשלמתו והפיכתו לראוי למגורים, חרף הוצאת הצווים המנהליים בעניינו. טענת המערער לפיה בהיעדר תכנון באזור הדרישה לקבלת היתר בטרם בנייה היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, נדחתה, תוך שבית המשפט הפנה לפסיקה לפיה לא ניתן להעמיס על עתירה פרטנית, שעניינה בהקמת מבנה בלתי חוקי ועשיית דין עצמי, טענות כלליות כלפי המדיניות התכנונית באזור, וכי מי שמבקש לתקוף מדיניות זו נדרש לפנות לבית המשפט כשהוא נקי כפיים, ועד לקבלת סעד עליו לפעול בהתאם להוראות המנהל. כמו כן, נדחתה טענת המערער לפיה יש להימנע מהריסת המבנה בשל זכות הקניין שלו, שכן אין בזכות הקניין כדי להצדיק בנייה ללא היתר. בית המשפט הוסיף וקבע, לשיטתו מעבר לצורך, כי דין העתירה הראשונה להידחות גם לגופה, שכן קביעותיהן של ועדת המשנה לפיקוח ושל מועצת התכנון העליונה, בעניינו של המבנה, הן קביעות מקצועיות אשר אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בהן. ביום 28.10.2024 הגיש המערער בקשה חדשה להיתר בנייה (להלן: בקשת ההיתר השנייה). ביום 19.3.2025 התקבלו ממצאי לשכת התכנון בעניין בקשת ההיתר השנייה, לצד זימון לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח, וביום 4.4.2025 הגיש המערער את תגובתו לממצאים אלו. בישיבה מס' 27/25, שנערכה ביום 7.4.2025, החליטה ועדת המשנה לפיקוח לדחות את בקשת ההיתר השנייה ולהותיר את צו ההריסה על כנו. ביום 3.6.2025 הגיש המערער ערר על החלטת ועדת המשנה לפיקוח (להלן: הערר השני). ביום 6.5.2026 נשלחה למערער, בדואר אלקטרוני, הודעה מאת רכזת ועדת המשנה לפיקוח. בהודעה זו צוין כי בקשת ההיתר השנייה הוגשה זמן רב לאחר שחלפה התקופה הקבועה בצו ההריסה, וכי מאחר שהמערער מיצה את זכויותיו במסגרת הערר הראשון, אין בהגשת בקשת ההיתר השנייה כדי לעכב את הליכי האכיפה המנהליים. ביום 19.5.2026 הגיש המערער עתירה מנהלית חדשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 56498-05-26; להלן: העתירה השנייה), בגדרה ביקש המערער לבטל את הצו הסופי להפסקת עבודה ולהריסה שניתן ביחס למבנה, ולהורות למשיבים לקבל את בקשת ההיתר השנייה. במסגרת העתירה השנייה הגיש המערער בקשה דחופה למתן צו ביניים וצו ארעי, אשר נדחתה כבר למחרת, ביום 20.5.2026, בשל כך שסיכויי העתירה נחזו להיות נמוכים. ביום 12.7.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' וינוגרד), במסגרתו נדחתה העתירה השנייה. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, תחילה, כי המערער נמנע מלציין בעתירה השנייה כי כבר הגיש בעבר עתירה בנוגע לאותו צו עצמו, שגם בגדרה ביקש לבטל את הצווים להריסת המבנה (היא העתירה הראשונה כהגדרתה לעיל). בית המשפט ציין כי העתירה הראשונה נדחתה בפסק הדין הראשון, שבו נקבע כי דינה להידחות על הסף בשל עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, וכי גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בשיקולים התכנוניים שעמדו בבסיס החלטות המשיבים. בית המשפט קבע כי אותם טעמים עצמם יפים גם לעתירה השנייה, ואף ביתר שאת: לא זו בלבד שאין בעתירה השנייה ממש לגופה, לנוכח הטעמים התכנוניים-המקצועיים המובהקים שעמדו בבסיס ההחלטות מושא העתירה, היא לוקה בחוסר ניקיון כפיים בולט אף יותר מזה שבעתירה הראשונה, שכן המערער נמנע מלציין בעתירתו את ההליכים הקודמים ואת פסק הדין שניתן בהם. לפיכך, הורה בית המשפט על דחיית העתירה השנייה והורה כי המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך של 12,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 12.7.2026, הוגש הערעור שבפנינו, במסגרתו הגיש המערער בקשה למתן סעד זמני, אשר יאסור על המשיבים לבצע את צו ההריסה עד להכרעה בערעור. טענות המערער בהודעת הערעור מטעמו אין המערער מתמודד עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר ניקיון כפיו, לא ביחס להימנעותו מלציין בעתירה השנייה את דבר קיומה של העתירה הראשונה ואת פסק הדין שניתן בה, ולא ביחס להמשך הבנייה לאחר המצאת צו ההפסקה המנהלי. תחת זאת, טוען המערער כי דחיית עתירה על הסף היא סעד דרסטי, וכי בית המשפט המחוזי דחה את עתירתו מבלי שניתנה לו הזדמנות להרחיב ולהשלים את טיעונו במסגרת דיון, ובכך פגע בזכותו לגישה לערכאות ובזכותו להליך הוגן. כמו כן, המערער טוען כי הריסת המבנה, המשמש למגוריו ולמגורי בני משפחתו, מנוגדת להוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי, ובהן האיסור על הריסת רכוש פרטי שלא מחמת צורך צבאי הכרחי והאיסור על העברה בכפייה של תושבים מוגנים. לטענתו של המערער, ההריסה פוגעת גם בזכויותיו לכבוד, לקניין ולקורת גג, וכי התנהלות המשיבים חורגת ממתחם הסבירות, נעדרת תום לב ועולה כדי חריגה מסמכות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובבקשה למתן סעד זמני, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כאמור לעיל, בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי דין עתירתו של המערער להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיו. שותף אני לעמדה זו. כפי שכבר נפסק בבית משפט זה בעבר, מקום בו ניתן צו להפסקת עבודה, ומי שקיבל את הצו ממשיך לבנות חרף האמור בו, מדובר בעשיית דין עצמי ובחוסר ניקיון כפיים המצדיקים את דחיית עתירתו על הסף (ראו: עע"מ 81607-05-26 עבאס נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקאות 13-12 לפסק דיני (8.6.2026); עע"מ 9093-11-25 דאוד נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 11 לפסק דיני (21.7.2026); וכן ראו: עע"מ 57761-07-25 אבו עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיא נ' סולברג (13.11.2025)). אלו הם פני הדברים בענייננו: המערער השלים את בניית המבנה לאחר שנמסרו לו צו הפסקת העבודה וצו ההריסה, ובעודו מנהל הליכים להכשרת הבנייה, והפך אותו ממבנה שאינו ראוי למגורים למבנה ראוי למגורים, אשר אף אוכלס בפועל. על כך נוסף מחדלו של המערער מלציין בעתירה השנייה כי כבר עתר בעבר נגד אותו צו עצמו, וכי עתירתו נדחתה בפסק דין חלוט. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי בכך מתעצם חוסר ניקיון כפיו של המערער. כאמור, בהודעת הערעור לא הציג המערער כל טעם להתערבות בקביעות אלו. מעבר לצורך, אציין כי להשקפתי היה מקום לדחות את הערעור גם בשל אי-מיצוי הליכים. זאת, שכן כפי שציינו המשיבים בתגובה המקדמית שהוגשה מטעמם לבית המשפט המחוזי, עתירת המערער לא הוגשה כלפי החלטה מנהלית חדשה, שכן אין לראות בהודעת הדוא"ל שנשלחה לו ביום 5.6.2026 משום דחיית הערר השני. לפיכך, מדובר בעתירה מוקדמת שהיה דינה להידחות אף מטעם זה. סיכומו של דבר: על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, הערעור נדחה בזאת, ועמו נדחית ממילא גם בקשתו של המערער למתן סעד זמני לתקופת הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. יחיאל כשר שופט השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט השופטת רות רונן: במכלול נסיבותיו של הערעור, כפי שהן תוארו על ידי חברי, אני מסכימה למסקנתו. רות רונן שופטת ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ז (08 נובמבר 2026). אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת