פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט עליון לערעורים מינהליים
עע"ם 81857-02-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת ברק-ארז
כבוד השופט חאלד כבוב
המערער:
מחמוד עבד אלרחים טאהא
נגד
המשיבים:
1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש
2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש
3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש
4. ראש המנהל האזרחי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ר' וינוגרד) מיום 18.2.2026 בעת"ם 59918-11-25
בשם המערער:
עו"ד מאג'יד חמדאן
בשם המשיבים:
עו"ד עומר רוזנוקס
פסק-דין
הנשיא יצחק עמית:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא ר' וינוגרד) מיום 18.2.2026 בעת"מ 59918-11-25, בגדרו נדחתה עתירת המערער נגד החלטות המשיבים להורות על הריסת מבנה שבנה שלא כדין, ולדחות את בקשתו להיתר בנייה, שהוגשה לשם הסדרתו בדיעבד, וכן ערר שהוגש עליה.
1. במוקד הערעור מבנה שבנה המערער ללא היתר כדין שממוקם בכפר אל-דיכ שבנפת טול-כרם (להלן: המבנה). ביום 19.5.2022 נמסר למערער צו הפסקת עבודה ביחס למבנה, בו תואר המבנה כ"מבנה בלוקים כ-120 מ"ר קומה אחת". ביום 31.5.2022 הגיש המערער בקשה להיתר בנייה, וביום 8.6.2022, קיימה המשיבה 1 (להלן: ועדת המשנה לפיקוח) דיון בנוכחות באת-כוח המערער. ועדת המשנה לפיקוח החליטה על הוצאת צו סופי להפסקת העבודה והריסה, היות והמבנה הוקם ללא היתר בניה כדין. עוד נקבע, כי בהינתן הבקשה להיתר בנייה שהגיש המערער, צו ההריסה ימומש 30 ימים לאחר שיומצא למחזיק מענה ביחס לבקשת היתר הבנייה.
2. הבקשה להיתר בנייה נבדקה ביום 22.9.2022 על ידי נציג לשכת התכנון, וביום 7.11.2022 נדחתה הבקשה להיתר בנייה על ידי ועדת המשנה לפיקוח, בתום דיון שקיימה בנוכחות בא-כוח המערער אשר התייחס בעל-פה לממצאים התכנוניים שהועברו לו מראש. כמו כן, החליטה הוועדה להותיר את צו ההריסה בתוקפו, תוך מתן ארכה בת 30 ימים למערער לממש את צו ההריסה. המערער הגיש ערר על החלטה זו לוועדת המשנה לתכנון ורישוי אצל המשיבה 3 (להלן: ועדת המשנה לתכנון ורישוי). ביום 31.3.2024 החליטה ועדת המשנה לתכנון ורישוי על דחיית הערר, תוך הותרת החלטת ועדת המשנה לפיקוח על כנה; החלטה זו נשלחה אל באת-כוח המערער ביום 8.10.2024, ובצידה הודעה כי ניתנה למערער ארכה בת 14 ימים ביחס לצו ההריסה, ולאחריה ניתנה לו ארכה נוספת בת שבעה ימים.
3. המערער הגיש עתירה בעניינה של החלטה זו לבית משפט קמא, עת"מ 40520-10-24 טאהא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבינוי ביו"ש (18.5.2024) (להלן: העתירה הראשונה) ובצידה בקשה למתן סעדים זמניים למניעת הריסת הבינוי. מהמשיבים נמסר כי ביום 3.12.2024 הגיש המערער בקשה לתוכנית מפורטת ובעקבות זאת ביקש להקפיא כל הליך אכיפה ביחס לבינוי מושא התוכנית עד שתתקבל ההחלטה בבקשה להיתר בניה ובתוכנית המפורטת. עוד נמסר על ידי המשיבים כי בקשתו זו נדחתה על ידי מזכירות הוועדה ביום 9.11.2025, בטענה כי על פי המדיניות העדכנית של ועדת המשנה לפיקוח ורישוי תוכניות מפורטות אינן מעכבות הליכי אכיפה.
4. בדיון שהתקיים בעתירה הראשונה עמד בית המשפט קמא על שגגה שנפלה בהחלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי, אשר התייחסה לסמכות הקיימת בתוכנית מתאר אחרת – שאינה חלה במקום בו מצוי המבנה – לאשר בניית מבני מגורים בשטח חקלאי, וטענה כי הפעלתה תיעשה רק במקרים מיוחדים. בנסיבות אלו, הורה בית משפט קמא למשיבים להגיש כתב תשובה ובו הבהרות לעניין זה. זאת, אף שציין, כי דומה שקיימים במקרה דנן די טעמים לדחיית העתירה, בשל בניית המבנה ללא היתר ותוך עשיית דין עצמית ובשל השיקולים התכנוניים שפורטו בהחלטות שניתנו. בעקבות זאת, הודיעו המשיבים על החלטתם להשיב את עניינו של המבנה לבחינה מחודשת בפני ועדת המשנה לתכנון ורישוי, אשר עד להכרעתה יוקפאו הליכי האכיפה נגד המערער, וביקשו את מחיקתה של העתירה, וזו נמחקה.
5. ביום 26.10.2025 התקיים דיון בערר בפני ועדת המשנה לתכנון ורישוי – מבלי שהוצגו בפני הוועדה חומרים חדשים, אף שלטענת המשיבים היה באפשרות המערער לעשות זאת. במסגרת הדיון הבהיר היועץ המשפטי לוועדה כי הדיון הוחזר לוועדה בשל השגגה שנפלה בהחלטתה. לאחר שנדרשה הוועדה לטיעוני המערער בערר הגיעה למסקנה כי אין הצדקה תכנונית להיעתר לערר ויש לדחות אותו נוכח שורה של פגמים תכנוניים אשר הופיעו גם בהחלטתה הקודמת, ואלו הם: הבינוי הוקם כמבנה מגורים ומצוי בשטח שייעודו חקלאי בתוכנית המתאר S15; נמדד רק חלק קטן מהחלקה המקורית; למערער זיקה חלקית לקרקע כשהוא אחד מתוך עשרה יורשים של בעל הרישום, וצירף הסכמות של שבעה מהם בלבד; המבנה הוקם ללא תוכנית מפורטת תוך שבוצעה חלוקה בפועל; קיימת חריגה בשטח הבנייה המותר (נבנו 230 מ"ר במקום 180 מ"ר); הבינוי מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים; ואין היתכנות תכנונית עקב הריחוק מריכוזי בינוי מוסדרים.
6. החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי ופרוטוקול הדיון נשלחו למערער ביום 9.11.2025 ובצידם הודעה כי בעקבות החלטה זו צו ההריסה עומד בתוקפו וניתנת למערער ארכה בת 14 ימים.
7. כנגד החלטה זו הגיש המערער ביום 23.11.2025 את העתירה מושא הערעור דנן, ולצדה בקשה למתן צו ארעי וצו-ביניים למניעת הריסת המבנה. המשיבים הגישו תגובה מקדמית מטעמם לבית משפט קמא ביום 2.2.2026 במסגרתה הציגו תיעודים לפיהם בין מועד מסירת צו הפסקת העבודה, ביום 19.5.2022 – אז תואר המבנה כ"מבנה בלוקים" בעל קומה אחת – לבין כשנתיים מאוחר יותר, יום 2.8.2024, הושלמה בניית הבינוי ומדובר במבנה קבע גמור. בנסיבות אלו, טענו המשיבים כי דין העתירה ועמה הבקשה לצו-ביניים להידחות על הסף, וכן בבחינת למעלה מן הצורך, אף לגופה, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיבים.
8. בעקבות האמור בתגובה הציע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 3.2.2026 למערער לחזור בו מהעתירה. ביום 18.2.2026 הגיש המערער תגובה מטעמו לפיה הוא "דוחה את טענות המשיבים המייחסות לו חוסר נקיון כפיים", מבלי שנימק מעבר לכך, והוסיף כי הוא "עומד על בירור עתירתו, ומבקש שבית המשפט יורה על קביעת דיון בעתירה".
9. באותו יום, 18.2.2026 דחה בית משפט קמא את העתירה על הסף תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח, מהטעם שהמערער המשיך בבניית הנכס לאחר שהוצא הצו הסופי להפסקת העבודה בעניינו (להלן: פסק הדין). עוד ציין בית משפט קמא כי גם לגוף העניין הוא אינו סבור שנפל פגם בהחלטות המשיבים שיש בו כדי להביא להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתם של המשיבים, וכי כל אחת מההנמקות ששימשו לדחיית הבקשה נדונו ונבחנו פעמים רבות בפסיקה ונמצאו כהנמקות מספקות לדחיית בקשות מעין אלו.
10. מכאן הערעור, שבצדו הוגשה גם בקשה ל"עיכוב ביצוע פסק הדין" (להלן: בקשת המערער), אף שמדובר למעשה בבקשה למתן סעד זמני בערעור, משום שעתירתו של המערער נדחתה ופסק הדין אינו כולל החלטה אופרטיבית שאת ביצועה ניתן לעכב (ראו למשל: ע"א 4279/20 אילנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 17 (3.9.2020)). בערעור שהגיש טוען המערער, כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את עתירתו על הסף תוך אימוץ טענת המשיבים לחוסר ניקיון כפיים, מבלי שניתנה למערער הזדמנות להתגונן בפני טענה זו מאחר ולא התקיים דיון בפני בית משפט קמא, ותוך שבית משפט קמא התעלם מכך שלא נעשתה כל עבודה המצריכה היתר לאחר מתן הצו להפסקת העבודות. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מטענותיו שנטענו בעתירה לגופם של דברים, תוך שהוא מונה טענות אלו בערעור בעלמא.
11. בהחלטתי מיום 4.3.2026 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשת המערער, וכן הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הריסת המבנה עד למתן החלטה אחרת, בכפוף לסייגים המקובלים המפורטים בהחלטה זו. בתשובתם ביקשו המשיבים לדחות את הערעור על יסוד הכתובים. לעמדתם בדין דחה בית משפט קמא את הערעור על הסף נוכח חוסר ניקיון כפיו של המערער אשר המשיך בבנייה בלתי חוקית, תוך הפרת הצו הסופי להפסקת עבודה בענייננו, כאשר אין עוררין שהמערער היה מודע לצווים המנהליים שהוצאו נגד המבנה שנבנה ללא היתר כדין. לגופם של דברים, טענו המשיבים כי דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות המשיבים שהתקבלו על בסיס נימוקים תכנוניים ומקצועיים המצויים בגדרי שיקול דעתם המקצועי של רשויות התכנון. המשיבים מדגישים כי המבנה הוקם כמבנה מגורים בקרקע בעלת ייעוד חקלאי; כי למערער זיקה חלקית לקרקע בלבד כאחד מתוך עשרה יורשים של בעל הרישום ; כי אין היתכנות תכנונית מאחר שהמבנה מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים ומבודד בשטח; וכי המבנה חרג משטח הבנייה המותר.
12. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, בבקשת המערער ובתשובת המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד הכתובים, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
13. ראשית, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שהמערער נהג בחוסר ניקיון כפיים כאשר חרף צו הפסקת העבודה שניתן ביחס למבנה, ובחסות הקפאת הליכי האכיפה לצורך מיצוי הדיון בבקשתו להיתר בנייה, השלים את בניית "מבנה הבלוקים" והפך אותו למבנה קבע גמור. בניגוד לטענת המערער כי לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן בפני טענה זו, הרי שבית משפט קמא ביקש בהחלטתו את התייחסותו לעניין זה במפורש, וכל שהמערער טען בהקשר זה, אל מול תיעודים מתוארכים שצירפו המשיבים, הוא כי הוא דוחה טענה זו. יתרה מכך, אף בערעור דנן, כל שהמערער מוסיף בהקשר זה הוא טענתו לפיה לא נעשתה עבודה המצריכה היתר לאחר מתן הצו. טענה זו, שנטענה אף היא בעלמא, אינה מובנת על רקע קביעתו הברורה של בית משפט קמא כי המערער המשיך בבניית הנכס לאחר שהוצא הצו הסופי להפסקת עבודה ועל רקע התיעודים כאמור (ראו והשוו: עע"ם 19487-05-26 אעמר נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (31.5.2026) (להלן: עניין אעמר); עע"ם 8739-10-25 זיד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 10 (12.1.2026); עע"ם 74686-12-24 חסאן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 (2.3.2025) (להלן: עניין חסאן)).
14. אף לגופם של דברים, אני סבור כי דין הערעור להידחות. נקודת המוצא היא כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתם המקצועי של רשויות התכנון, וכי התערבות בהחלטת רשויות התכנון תיעשה במשורה ורק במקרים בהם נפל פגם מובהק המצדיק את התערבותו של בית המשפט (ראו למשל: עניין אעמר, בפסקה 8; עניין חסאן בפסקה 10). בענייננו, ועדת המשנה לתכנון ורישוי דחתה את הערר שהגיש המערער, לאחר שמצאה, בין היתר, כי המבנה הוקם בקרקע שייעודה חקלאי, תוך חריגה משטח הבנייה המותר, כאשר אין היתכנות תכנונית בשל מרחקו מריכוזי בינוי מסודרים. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בטענות שהועלו בערעור בעלמא כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא או בהחלטות שניתנו.
אשר על כן, סבורני כי דין הערעור להידחות ועמו בקשת המערער, ודין הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 4.3.2026 – להתבטל.
בנסיבות העניין, המערער יישא בהוצאות המשיבים בהליך על הצד הנמוך, ובסך של 1,000 ש"ח.
ניתן היום, ה' אלול תשפ"ו (18 אוגוסט 2026).
יצחק עמית
נשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
חאלד כבוב
שופט