בג"ץ 80667-01-26 — עלי זיד נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 80667-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. ג'מאל בדארנה 1. עלי זיד 2. סאיד אבו בכר 3. מחמד עבאדי 4. מחמוד אבו בכר 5. מועאד שיח' עלי 6. עלי עבאדי 7. מחמוד עטאטרה 8. צאלח עטאטרה נגד המשיב: מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על-תנאי וצו ארעי תאריך הישיבה: בשם העותרים: ב' אייר התשפ"ו (19.4.2026) עו"ד אלון ספיר בשם המשיב: עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן בהוראת המפקד הצבאי, לפיה יש להסיר את צמחיית הסרק ולהעתיק את עצי הזית המצויים לאורך כביש 585, המצוי בשטחי יהודה ושומרון, וזאת מטעמי ביטחון. רקע ביום 14.12.2025 חתם המשיב, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, על "הוראה בדבר נקיטת אמצעי ביטחון מס' 51-25-נק' (יהודה ושומרון), התשפ"ו, 2025" (להלן: המפקד הצבאי, ו-הוראת המפקד הצבאי או ההוראה). במסגרת זו, הורה המפקד הצבאי על "הסרת צמחיית הסרק והעתקת עצי הזית למיקום חלופי" בשטח לאורכו של כביש 585, מדרום לכפר יעבד, המצוי בצפון יהודה ושומרון. מדובר בשטח בגודל של 127 דונם ובו נטועים 1,041 עצי זית (להלן: השטח, ו-עצי הזית). על-פי הנטען בתשובת המפקד הצבאי לעתירה, המפקד הצבאי הורה כי החישוף יבוצע בשתי "מדרגות", כאשר בשלב הראשון יחושפו 618 עצי זית לאורך חלק מסוים מהכביש, ובשלב השני, שיושלם רק ככל שהערכת מצב ביטחונית מחודשת תצדיק זאת, יחושפו 423 עצי הזית הנותרים, לאורך חלק נוסף של הכביש. ביום 20.12.2025 נערך "סיור בעלים" בשטח, במהלכו הוצג לבעלי הקרקע (לרבות העותרים בעתירה דנן) תוואי החישוף וייעודו. במהלך הסיור נמסר לבעלי הקרקע כי עליהם לדאוג להעתקת עצי הזית בעצמם, תוך שבעה ימים מיום הסיור, ואם לא יעשו כן, החישוף יבוצע על-ידי כוחות הביטחון. כן נמסר לבעלי הקרקע כי באפשרותם להגיש השגה בעניין ההוראה, גם היא תוך שבעה ימים מיום הסיור. ביום 27.12.2025 הגישו העותרים השגה נגד ההוראה. בהשגה נטען כי ההוראה מהווה ענישה קולקטיבית, תביא לפגיעה בזכות לקניין, וכי היא אינה מידתית ומנוגדת לדין הבינלאומי ולפסיקה הישראלית. ביום 5.1.2026 נדחתה ההשגה על-ידי המפקד הצבאי. במענה להשגה נמסר כי בבסיס ההוראה ניצבים שיקולים ביטחוניים מובהקים, שכן עצי הזית מושא ההוראה משמשים כמסתור עבור מפגעים המבקשים לבצע פעילות חבלנית עוינת כנגד כוחות הביטחון ואזרחים הנוסעים בכביש 585. כן צוין, כי לעמדת גורמי הביטחון "מימוש ההוראה עתיד למנוע סכנה ממשית לחיי אדם בטווח הזמן הקרוב". בהתאם, צוין כי העבודות יחלו "בהקדם האפשרי". ביום 22.1.2026, כשבועיים לאחר מתן המענה מטעם המפקד הצבאי, החלו העבודות למימוש ההוראה. העבודות הוגבלו בשלב הראשון רק למדרגה הראשונה, ובמסגרת זו בוצעה כריתה של 588 מעצי הזית המצויים בשטח. הכריתה בוצעה באופן אשר אינו מאפשר את העתקת העצים לשתילה בשטח חלופי, דבר החורג מההוראה שניתנה על-ידי המפקד הצבאי. אקדים ואציין כי בתגובה שהוגשה מטעם המשיב לעתירה דנן, צוין כי הכריתה בוצעה באופן האמור בניגוד להנחיות, וכי אלה חודדו מאז, תוך שהובע צער על כל נזק אשר נגרם לבעלי הקרקע, עקב האמור לעיל. ביום 27.1.2026 הוגשה העתירה דנן, ובצידה בקשה למתן צו ביניים. בעתירתם, מעלים העותרים טענות בשלושה מישורים: ראשית, כי חלו פגמים בסיור שנערך על-ידי גורמי הביטחון; שנית, כי ההוראה לגופה מנוגדת לדין; ו-שלישית, טענות בדבר פגמים ביישום ההוראה. בכל הנוגע ל"סיור הבעלים", טוענים העותרים כי הסיור נוהל על-ידי קצין אשר לא הכיר את פרטי השטח; כי לא נכח בסיור מתורגמן וכתוצאה נוצרו קשיים בתקשורת; וכי נוכח סד הזמנים הקצר, לא הספיקו בעלי הקרקע להתארגן לקראת הסיור, ולא נכח בו עורך דין מטעמם. לעמדת העותרים, הדברים עולים כדי הפרת חובת הנמקה, ושלילת זכות טיעון. בכל הנוגע להוראת המפקד הצבאי לגופה, העותרים, שמתפרנסים, לטענתם, ממסיק עצי הזית, טוענים כי ההוראה מהווה פגיעה בקניינם ובפרנסתם, בניגוד לדין הבינלאומי ולפסיקה הישראלית. לעמדת העותרים, הפגיעה בזכויותיהם אינה מידתית: לטענתם, לא נשקלו על-ידי המפקד הצבאי אמצעים שפגיעתם פחותה (כגון: חיזוקה של גדר תיל אשר לטענתם כבר קיימת בשטח; דילול או גיזום של הצמחייה חלף חישוף מוחלט; הצבת מצלמות או חיישנים לאיתור גורמים חבלניים; או הצבת חסימות בטון או קירות לצמצום הסיכון). כמו כן, לטענת העותרים, ההוראה אינה עומדת במבחן המידתיות במובנה הצר, שכן לא מתקיים, לעמדתם, יחס ראוי בין הפגיעה בזכויותיהם לבין התועלת הביטחונית המושגת: לטענת העותרים, הסכנה הביטחונית הנשקפת מעצי הזית זניחה, בשל מיעוט אירועים ביטחוניים בשטח הרלוונטי, ובשל העובדה שגורמים חבלניים יוכלו להסוות עצמם בשטח בין אם עצי הזית יהיו שם ובין אם לא. לשיטת העותרים, בבסיס ההוראה עמדו שיקולים זרים: ענישה קולקטיבית של תושבי הכפר, ולחלופין הרצון להרחיב שטחי התיישבות באזור. בנוסף, מעלים העותרים טענות גם בדבר פגמים ביישום המתוכנן של ההוראה. העותרים טוענים כי במהלך הסיור, נמסר להם כי בכוונת המשיב לעקור את עצי הזית ולא להעתיקם למקום חלופי, כפי שנדרש מתוקף ההוראה שניתנה, והדבר עולה, לשיטתם, כדי חריגה מהסמכות שהוקנתה בהוראת המפקד הצבאי. כן טוענים העותרים כי לא הוצגו להם שטחים אליהם יורשו להעתיק את עצי הזית לאחר עקירתם מהשטח שהוגדר לחישוף (העותרים הדגישו כי מרבית אדמות הכפר החקלאיות, אשר היו עשויות לשמש יעד להעתקה, אסורות לכניסה מטעמי ביטחון, מזה כשנתיים). לבסוף, טענו העותרים כי לא ניתן מענה לטענתם, שהועלתה בסיור, לפיה העתקת העצים למיקום חדש מחייבת זמן התארגנות ושימוש במכשור ומומחיות מתאימים. בהחלטתי מיום 27.1.2026, הורתי על הגשת תגובה מקדמית מטעם המשיב, וכן ניתן צו ארעי, המורה כי לא יבוצעו על-ידי המשיב "פעולות בלתי הפיכות הנוגעות להוראה מושא העתירה, אלא מטעמים צבאיים דחופים ומובהקים, עד למתן החלטה אחרת". ביום 18.2.2026 וביום 2.3.2026, ניתנו, לבקשת המשיב, שתי אורכות להגשתה של התגובה המקדמית. ביום 18.3.2026 הוגשה תגובה מאוחדת מטעם המשיב, הן לעתירה, והן לבקשה למתן צו הביניים. באשר לפגמים הנטענים בסיור הבעלים שנערך, טוען המפקד הצבאי כי הטענות לא הועלו במסגרת ההשגה שהוגשה, ובהתאם הן נגועות באי מיצוי הליכים. לגופן של הטענות, לעמדת המפקד הצבאי יש לדחותן: הסיור בוצע באופן תקין וכלל המידע הנדרש הועבר באופן מלא. המפקד הצבאי ציין כי בסיור השתתף קצין הדובר את השפה הערבית, כך שמרבית הסיור התנהל בערבית, וחלקו תורגם על-ידי שניים מבעלי הקרקע שהשתתפו בו. באשר לטענות כנגד ההוראה לגופה, בתגובתו, טען המפקד הצבאי כי ההחלטה על הוצאת ההוראה התקבלה על יסוד שיקולי בטחון מובהקים: כביש 585 מהווה ציר מרכזי בגזרה, העובר בקרבת מספר רב של יישובים, ובו עוברים אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. פעילות של גורמים עוינים מהכפר יעבד, המצוי בסמוך, מהווה, לעמדת המפקד הצבאי, איום ממשי על משתמשי הדרך. המפקד הצבאי טען כי גורמים אלה מנצלים את עצי הזית הרבים והצפופים המצויים בסמוך לכביש, כמו גם את הפרשי הגובה המשמעותיים בין המטעים לבין הכביש, לפעילות חבלנית. לעמדת המפקד הצבאי, תנאים אלה מקשים על ההגנה על משתמשי הדרך והישובים במרחב, והופכים את הציר לנקודת תורפה משמעותית בגזרה. כך, לטענת המפקד הצבאי, בשנה שקדמה להוצאת ההוראה אירעו בשטח הרלוונטי 13 אירועי חבלה, ביניהם זריקת אבנים, השלכת מטענים, חסימת הציר בעזרת מכשולים, והנחת צמיגים בוערים. לטענת המפקד הצבאי, כדי להתמודד עם הנסיבות שפורטו לעיל, נערכה עבודת מטה מקיפה בפיקוד המרכז, בהשתתפותם של כלל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. במסגרת עבודת המטה הוצעו ונוסו פתרונות חלופיים, ביניהם הצבת כוחות בשטח (פעולה אשר נידונה בעניין בג"ץ 39494-01-26 זיד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (9.3.2026)), גיזום עשבייה; וחישוף מצומצם יותר, אך אלה לא נמצאו מספקים. לבסוף, הוחלט על חישוף השטח הסמוך לכביש, אמצעי אשר לטענת המפקד הצבאי הוכיח עצמו באזורים אחרים. המפקד הצבאי הבהיר כי נשקלה הפגיעה במרקם החיים באזור, והפגיעה בחקלאים המעבדים את המטעים, אך נמצא כי השיקולים הביטחוניים גוברים על אלה. המפקד הצבאי הדגיש כי ההנחיה לפיה החישוף יבוצע בשתי "מדרגות", כאשר חישוף המדרגה השנייה יבוצע רק ככל שיימצא כי הדבר דרוש לאחר הערכת מצב ביטחונית בתום חישוף המדרגה הראשונה, מעידה כשלעצמה על מידתיות ההוראה והניסיון לצמצם את הפגיעה בזכויות העותרים. עם זאת הובהר, כי נוכח הנחתו של מטען על הציר, בשטח הרלוונטי, לאחר השלמת חישוף מרביתה של המדרגה הראשונה, נתקבלה ההחלטה על ביצוע המדרגה השנייה. באשר לטענה לפגמים ביישום המתוכנן של ההוראה (בחלקה שטרם יושם עובר להגשת העתירה), המפקד הצבאי הבהיר בתגובתו כי "ככל שהדבר יתאפשר מבחינה מעשית – העצים יועתקו תוך אפשרות לשתול אותם מחדש". לבסוף, הודגש בתגובת המשיב כי גורמים ביטחוניים רואים דחיפות רבה בהשלמת יישום ההוראה, על רקע הסיכון הביטחוני והחשש הממשי מאירועים ביטחוניים בקרבת הציר, בחסות העצים והצמחייה, בין היתר לאור ההסלמה הנוכחית במבצע "שאגת הארי" ואירועים נוספים שאירעו בגזרה לאחרונה. ביום 19.4.2026 התקיים דיון בעתירה דנן בפנינו. במסגרת הדיון התמקד בא-כוח העותרים בשאלת חוקיות ההוראה. תחילה, ציין בא-כוח העותרים כי מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", גישתם של תושבי הכפר למרבית אדמות הכפר, חסומה. בא-כוח העותרים ציין כי עצי הזית מהווים מקור פרנסה בלעדי למשפחות רבות בכפר. כן הפנה בא-כוח העותרים לפסיקה אשר עסקה בכריתת עצי הדר מטעמי בטחון, בה נקבע כי על גורמי המקצוע למצות אמצעים פוגעניים פחות טרם פנייה לפגיעה בעצים (בג"ץ 7862/04 אבו דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד נט(5) 368, 382 (2005) (להלן: עניין אבו דאהר)). בפרט, טען בא-כוח העותרים כי בשטח הנידון לא מוצתה בחינת החלופה של הצבת גדר למניעת פעולות חבלה, חלף חישוף הקרקע. בא-כוח העותרים טען בנוסף כי מדובר באזור "רגוע", הנעדר ייחוד ביטחוני, ואשר לא אירעו בו אירועי חבלה רבים. בדבר שאלת הפיצויים, ציין בא-כוח העותרים כי במקרים אחרים, בית המשפט הפנה עותרים לאפיקי פיצויים, תוך שבית המשפט הכיר בכך שקמה לעותרים זכות כזו. מנגד, בא-כוח המשיבים עמד על כך שהאזור הנידון, הסמוך לכביש 585, ייחודי: גורמי המקצוע מעידים כי אירועים ביטחוניים רבים התרחשו בתקופה האחרונה בשטח הנידון, ביניהם זריקת אבנים, השלכת מטענים, חסימת הציר בעזרת מכשולים, והנחת צמיגים בוערים, בין השאר בשל התנאים הטופוגרפיים הייחודיים שם. בא-כוח המשיבים הבהיר כי מדובר ב-"נקודת תורפה משמעותית", בה נוסו אמצעים אחרים להתמודדות עם האירועים הביטחוניים, אך נפסלו משלא נמצאו מספקים. בא-כוח המשיבים הדגיש כי לאחר בחינת כלל הפרמטרים, נמצא כי רק חישוף הקרקע על-ידי העתקת עצי הזית המצויים בסמוך לכביש למקום אחר, תאפשר להבטיח את יכולת הכוחות לזהות איומים ולמונעם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה, על נספחיהן, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בישיבה שהתקיימה ביום 19.4.2026, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וזאת בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. כפי שפורט על-ידי אך לאחרונה, בעניין בג"ץ 802-09-25 קרעאן נ' שר הבטחון (1.9.2025) (להלן: עניין קרעאן), פסיקתו של בית משפט זה הכירה בסמכותו של המפקד הצבאי לנקוט צעדים לשם הבטחת ביטחון האזור ותושביו, ולשמירת הסדר והביטחון. סמכות זו קמה הן מכוח חובתה הכללית של המדינה להגן על אזרחיה, והן מכוח סמכותו וחובתו של המפקד הצבאי, בהתאם למשפט הבינלאומי, להגן על כל אדם המצוי בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית (ראו: עניין קרעאן, פסקה 5, וכן: בג"ץ 24/91 תימרז נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, פ"ד מה(2) 325, 336-333 (1991); בג"ץ 7007/23 מוצטפא תיים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 11 (21.12.2023) (להלן: עניין תיים); בג"ץ 5779/22 עיריית חברון נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.1.2023)). במימוש סמכותו, על המפקד הצבאי לפעול בסבירות ובמידתיות, ולאזן בין הפגיעה הנגרמת לבין צרכי הביטחון. שיקול דעתו של המפקד הצבאי, בעת שהינו עושה שימוש בסמכותו דלעיל, נתון לביקורת שיפוטית, אך בשים לב למומחיותו הייחודית של המפקד הצבאי, בכל הנוגע לשיקולי הביטחון, שיקול הדעת המסור בידיו הינו רחב (ראו: עניין קרעאן, פסקה 6, וכן: בג"ץ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נח(3) 443, 458 (2004); בג"ץ 12276-05-25 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הבטחון, ח"כ ישראל כץ, פסקה 9 (9.5.2025)). בית משפט זה הבהיר, בפסיקתו, כי לא ימיר את שיקול דעתו של המפקד הצבאי, בעניינים הקשורים בשמירת הסדר והביטחון, בשיקול דעתו שלו, ויתערב בהחלטותיו של המפקד הצבאי רק במקרים חריגים (בג"ץ 4655/24 חליל נ' המפקד הצבאי באזור בגדה המערבית, פסקה 6 (30.12.2024); עניין תיים, פסקה 12). בענייננו, טענתם המרכזית של העותרים היא כי הוראת חשיפת השטח מנוגדת לדין, בהיותה בלתי מידתית ובשל קיומם של שיקולים זרים. לעניין קיומם של שיקולים זרים, לא מצאתי כל בסיס לטענה זו. מתגובת המפקד הצבאי עולה בבירור כי מסקנת גורמי המקצוע, לפיה קיים צורך ביטחוני מובהק וממשי בחשיפת השטח, התקבלה על בסיס שיקולים ביטחוניים ענייניים, בעקבות עבודת מטה מסודרת ומקיפה, לאחר שנבחנו חלופות פוגעניות פחות, ותוך התחשבות בנזקים הצפויים לבעלי הקרקע. אין בנמצא כל ראיה המלמדת כי נשקלו שיקולים זרים, והטענות בדבר קיומם של שיקולים זרים נטענו בעלמא. כעולה מהתגובה, גורמי המקצוע מצאו כי עצי הזית משמשים מסתור עבור העוסקים בפעולות חבלניות עוינות כנגד משתמשי הכביש, ומקשים על זיהויים של הגורמים החבלניים. כן צוין כי 13 פעולות חבלניות בוצעו במקום רק בשנה שקדמה להוצאת ההוראה, אירוע נוסף התווסף מאז, ונמצא כי יש בפעולות חבלניות אלה כדי לסכן באופן ממשי את משתמשי הדרך ואת כוחות הביטחון המצויים בסמיכות. על סמך מסקנותיו אלה, החליט המפקד הצבאי כי חישוף הקרקע מהווה איזון ראוי בין הצורך לצמצום הסיכון הביטחוני לבין הפגיעה הצפויה בזכויות בעלי הקרקע. לשם צמצום הפגיעה, קבע המפקד הצבאי כי יש להעתיק את עצי הזית, ולא לכרות אותם; כי ההעתקה תבוצע או על-ידי בעלי הקרקע עצמם, או על-ידי כוחות הביטחון; ולבסוף, קבע המפקד הצבאי כי החישוף יבוצע בשתי מדרגות, תוך ניסיון לייתר את המדרגה השנייה, ככל שיתאפשר, בהתאם לתוצאות בשטח. כל אלה מעידים על מידתיות ההוראה. ער אני לעניין אבו דאהר, עליו סומכים העותרים את ידיהם. באותו עניין, נידון צו אשר הורה על גיזום (עד כדי כריתה) של 60 עצי הדר, לצורכי ביטחון, בשטח המצוי כמה עשרות מטרים מביתו של שר הביטחון דאז. בית משפט זה קבע, באותו עניין, כי התקיים קשר רציונלי בין התכלית הביטחונית לבין האמצעי שנבחר להגשמתה, וכי הפגיעה הצפויה בזכויות בעלי הקרקע עמדה ביחס ראוי לתועלת שצפויה הייתה לצמוח מגיזום העצים. סבור אני כי כך הדבר, גם בהליך שלפניי. על אף זאת, נקבע בעניין אבו דאהר כי הצו שניתן היה בלתי מידתי, בשל קיומו של אמצעי חלופי למימוש התכלית הנדרשת, אשר פגיעתו פחותה: ניקיון השטח ודילול עצי ההדר (שם, פסקאות 15-13). על בסיס מסקנה זו בלבד, קיבל בית המשפט את העתירה באותו עניין. במקרה שלפנינו, בניגוד לעניין אבו דאהר, שוכנעתי כי אין בנמצא אמצעים חלופיים למימוש התכלית הביטחונית הנדרשת, שפגיעתם פחותה. כפי שפורט לעיל, גורמי המקצוע במקרה שלפנינו ערכו בדיקה שלמה ומפורטת בניסיון לגבור על הסיכונים הביטחוניים אותם זיהו. חלופות שונות נוסו, ונפסלו בשל יעילות שאינה מספקת בהגשמת התכלית הביטחונית; חלופות אחרות נשקלו, ואף שלא נוסו, נפסלו לאחר בחינה, משנמצא כי אינן צפויות להגשים את התכלית הביטחונית (ביניהן גם החלופה של הקמת גדר). על כן, ובשים לב לאמת המידה המוגבלת להתערבות בהחלטות המפקד הצבאי בעניינים המצויים בתחום מומחיותו, איני סבור כי הנטען בעתירה מגבש עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של המפקד הצבאי. גם את הטענות הנוגעות להפרת חובת ההנמקה ושלילת זכות הטיעון, הנוגעות להתנהלות גורמי הביטחון במהלך "סיור הבעלים", קודם לביצוע ההוראה, אין בידי לקבל. מעיון בהשגה שהגישו העותרים, עולה כי הטענות, בין השאר בדבר טיב הסיור, והעדרם של מתורגמן ושל עורך דין, לא נטענו במסגרת ההשגה, ואין כל מקום להעלותן לראשונה במסגרת העתירה דנן. ממילא, ניתנה לבעלי הקרקע הזדמנות להגשת השגה, אשר אכן הוגשה, נידונה, ונדחתה. בכך מומשו זכויותיהם הדיוניות של העותרים במלואן. נדמה כי העותרים בעצמם זנחו טענות אלה במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו. לבסוף, מצאתי כי יש מקום לדחות גם את טענות העותרים בדבר פגמים ביישום המתוכנן של ההוראה, ובפרט – כריתת העצים חלף העתקתם כפי שנדרש בהוראה. אין מחלוקת כי עקירת 588 עצי הזית שהושלמה עד כה, על דרך הכריתה, בוצעה באופן שאינו מאפשר העתקה, תוך חריגה מהוראות הצו שהוצא על-ידי המפקד הצבאי. בהקשר זה, הדרך פתוחה בפני העותרים לפנות לגורמים המתאימים, ככל שיראו לנכון לעשות זאת, לקבלת סעד בגין נזקיהם (ובהקשר זה, אציין את דבר קיומם של הליכים המאפשרים הגשת בקשה לקבלת דמי שימוש או פיצויים, באמצעות פנייה למת"ק הגזרתי, ראו למשל: בג"ץ 26351-01-26 עיריית סילת אל דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פסקה 18 (27.1.2026); בג"ץ 31424-07-25 המועצה הכפרית "עזון אלעתמה" נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 10 (16.9.2025); בג"ץ 29545-07-25 עירית ביתא נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 (9.12.2025)). בכל הנוגע לעצים הנותרים – שלושים עצים במדרגה הראשונה, ו-423 עצים במדרגה השנייה – כמפורט לעיל, לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי. המפקד הצבאי הבהיר בתגובתו כי "ככל שהדבר יתאפשר מבחינה מעשית – העצים יועתקו תוך אפשרות לשתול אותם מחדש". חזקה על גורמי הביטחון כי אכן יעשו את המירב כדי שההעתקה של עצי הזית תהיה אפשרית, באופן שיימנע נזק נוסף לעותרים. אשר על כן, אציע לחברי כי העתירה דנן - תידחה, ועימה ממילא תידחה אף הבקשה למתן צו ביניים. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 27.1.2026 – יבוטל גם הוא. בנסיבות העניין, אציע כי לא יינתן צו להוצאות. יחיאל כשר שופט השופט חאלד כבוב: עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' כשר, ודעתי שונה. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים צו על-תנאי בעתירה. כעולה מהעתירה ומנספחיה, העותרים הם תשעה תושבים מוגנים המתגוררים בכפר יעבד שבנפת ג'נין (להלן גם: הכפר). הכפר מונה כ-25,000 תושבים המתפרנסים בעיקר מחקלאות זיתים ושקדים. עצי הזית שבבעלות תושבי הכפר הם עתיקים מאוד, חלקם בני מאות שנים, והעותרים התפרנסו מהם בעבר כמעט באופן בלעדי. העתירה דנן עוסקת בהחלטת המשיב, מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, האלוף אבי בלוט, מיום 14.12.2025, בה הורה על "הסרת צמחיית הסרק והעתקת עצי הזית למיקום חלופי" (הוראה בדבר נקיטת אמצעי ביטחון מס' 51/25/נק' (יהודה ושומרון), התשפ"ו-2025" (להלן בהתאמה: המפקד הצבאי או המשיב ו-הוראת המפקד הצבאי)). ההוראה מתייחסת למטעים מסוימים המצויים בדרומו של הכפר, בתווך בינו ובין כביש 585 (להלן גם: הציר), העובר בקרבת יישובים ומשמש אזרחים וכוחות ביטחון. כפי שציין חברי, וכעולה מהתגובה המקדמית, גורמי הביטחון הגיעו לכלל מסקנה כי "צפיפות העצים בסמיכות לציר והטופוגרפיה של האזור מקשים על כוחות הביטחון לזהות איומים ולנטרלם, וגורמים עוינים מצליחים לא פעם להיטמע בשטח, לבצע פעילות עוינת ולהימלט לכפר, מבלי שיזוהו" (סעיף 11 לתגובה המקדמית). המשיב הוסיף ופירט את אירועי הפעילות העוינת שהתרחשו לאורך הציר במהלך שנת 2025, מהם ניתן ללמוד שהסיכון הנשקף מקיומם של המטעים אינו תיאורטי גרידא. בפי העותרים מגוון טענות. בחוות דעתי אתייחס רק אל אלו אשר הובילו אותי למסקנה כי, בשלב זה, נכון להוציא צו על תנאי בעתירה חלף דחייתה. הראש הראשון של הצו על תנאי – סוגיית הסמכות העותרים טענו כי הוראת המפקד הצבאי מאפשרת לכוחות הצבא להעתיק את העצים למיקום חלופי, ולא לעקור את העצים ולהשחיתם. בהתאם, העותרים סבורים כי משאין בידיהם קרקע חלופית שאליה ניתן יהיה להעתיק את העצים, לא ניתן לממש את ההוראה. שכן, כל עקירה של העצים ללא העתקתם למיקום חלופי, מהווה חריגה מהסמכות שהוקנתה לגורמי הביטחון בהוראת המפקד הצבאי. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בכתובים ושמעתי את טענות המשיב בדיון שהתקיים לפנינו, לא שוכנעתי כי ניתן מענה מניח את הדעת לטענה זו. בהקשר זה אדגיש, כי הוראת המפקד הצבאי ברורה, והיא מורה על "העתקת עצי הזית למקום חלופי". אמנם, כפי שציין חברי, "המפקד הצבאי הבהיר בתגובתו כי 'ככל שהדבר יתאפשר מבחינה מעשית – העצים יועתקו תוך אפשרות לשתול אותם מחדש'" (פסקה 6 לחוות דעתו). דא עקא, שהוראת המפקד הצבאי לא מסמיכה את גורמי הביטחון להוציא את עצי הזית ממקומם מבלי שניתן להעתיקם למקום חלופי. הנה כי כן, לגישתי, לא היה מקום להסתייגות שבאה מפי המשיב בתגובתו, לפיה העתקת העצים למקום חלופי תתבצע "ככל שהדבר יתאפשר מבחינה מעשית". שכן, בהתאם ללשון ההוראה, על גורמי הביטחון לאתר מיקום חלופי שאליו יועברו העצים, ורק לאחר מכן להעתיק לשם את העצים. ודוק: הוראת המפקד הצבאי, על תנאיה, לא ניתנה בחלל ריק. הוראה זו ביקשה לאזן בין צרכי הביטחון הרלוונטיים, ובין הפגיעה שתיגרם לעותרים – בעלי המטעים – כתוצאה מחישוף אדמותיהם. האיזון האמור נעשה בדרך של קביעה לפיה העצים לא יושחתו כליל, אלא יועתקו למקום חלופי; בבחינת הציווי המקראי "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ' יט). הוצאת העצים מהקרקע מבלי שקיים מקום חלופי לצורך העברתם, פוגעת בזכויותיהם של העותרים באופן משמעותי הרבה יותר, וממילא לא קיימת לכך הסמכה. לפיכך, ומשעה שגורמי הביטחון לא סיפקו תשובה כלשהי, ולו ראשונית, ביחס לשאלה כיצד הם מתכננים להעתיק את העצים למקום חלופי, שעה שהעותרים טוענים כי אין ברשותם קרקע חלופית, לא די בקביעה לפיה "חזקה על גורמי הביטחון כי אכן יעשו את המירב כדי שההעתקה של עצי הזית תהיה אפשרית, באופן שיימנע נזק נוסף לעותרים" (שם, פסקה 14). ויודגש, כי החשש בהקשר זה אינו חשש תיאורטי. שהרי, כפי שציין חברי, אין חולק על כך שגורמי הביטחון חרגו באופן בוטה מסמכותם כאשר הם החלו במימוש הוראת המפקד הצבאי. ואפרט. במסגרת התגובה המקדמית צוין כי הוראת המפקד הצבאי עוסקת בכ-1,041 עצים בסך הכול, וניתנה הנחיה ליישמה בשתי 'מדרגות': הראשונה, כללה חישוף של כ-618 עצים, והיא נקבעה לביצוע בהקדם; ואילו השנייה, של כ-423 עצים נוספים, נקבעה להתבצע בהתאם להערכת מצב ביטחונית עדכנית. והנה, בעת חישוף המדרגה הראשונה, עובר להגשת העתירה, גורמי הביטחון כרתו כמעט את כל העצים המצויים באותה מדרגה (588 עצים) באופן שלא אִפשר כלל את העתקתם למקום חלופי. בתגובת המשיב אמנם נכתב כי "גורמי המשיב מצרים על כך" וכי "הנושא חודד" למול הגורמים הרלוונטיים (סעיף 6 לתגובה המקדמית), ואולם, למרבה הצער, דומה כי הלקח העיקרי עדיין לא הופנם, וגורמי הביטחון עדיין סבורים כי ההוראה מאפשרת להם לעקור את העצים מבלי להעתיקם למקום חלופי, ובלבד שההעתקה לא מתאפשרת "מבחינה מעשית". הנה כי כן, ומשעה שלטענת הסמכות שהעלו העותרים לא ניתן מענה המניח את הדעת – סבורני כי עלינו להוציא בנדון צו על-תנאי. הראש השני של הצו על תנאי – סוגיית המידתיות מעבר לסוגיית הסמכות, העותרים הוסיפו וטענו גם במישור המידתיות. עיקר טענתם היא, כי המפקד הצבאי יכול וצריך היה לנקוט באמצעים אחרים, שפגיעתם פחותה, שהיו משיגים את תכלית ההוראה, ומשכך, הפגיעה בזכויותיהם אינה מידתית באופן המחייב התערבות שיפוטית. כזכור, תכליתה המוצהרת והראויה של ההוראה היא למנוע ממְפַגעים פוטנציאליים את האפשרות לפגוע בעוברי אורח ובכוחות הביטחון העושים שימוש בציר בחסות המטעים. ואולם, לגישת העותרים, כבר כיום קיימת גדר תיל החוסמת את האפשרות להתקרב אל הציר בחסות המטעים, וככל שקיימות פרצות בגדר ניתן לתקנן. לחלופין, הוסבר, כי ניתן לדלל את צמחיית הסרק וחלק מהענפים במקום, וככל שנדרש, ניתן אף לדללם ולרווח את המרחק בין העצים על-ידי העתקת חלקם, לא כולם, ובכך לצמצם את הפגיעה בזכויותיהם של העותרים. כן נטען, כי ניתן להציב אמצעים מודיעיניים שונים על מנת לצמצם את הסיכון לפגיעה בעוברי אורח, ואף להציב חומת בטון בין המטעים לבין הציר באותם מקטעים שבהם הדבר נדרש. בתגובה המקדמית מטעם המשיב נטען כי הפגיעה בעותרים היא מידתית. זאת, בשים לב לסיכון הביטחוני הגבוה הנשקף מהותרת המטעים בשטח הסמוך לציר. צוין, כי המשיב ניסה לנקוט בצעדים שונים על מנת להשיג את התכלית הביטחונית בדרך שפגיעתה בעותרים פחותה. כך, למשל, בחודש יולי 2025 בוצע חישוף של עשבייה במרחב, ובחודש ספטמבר 2025 בוצע חישוף של קרוב ל-6 דונם מסביב לפילבוקס הסמוך לציר. ואולם, גם לאחר מאמצים אלו והרחבת הנוכחות הצבאית בגזרה, המקום המשיך להוות כר פורה לפעילות עוינת. המשיב הוסיף, כי בניגוד לטענות העותרים האזור אינו מגודר בגדר תיל. צוין, כי "כחלק מהניסיונות לבחון חלופות להוראה מושא ענייננו, בחנה חטיבת מנשה אפשרות להצבת גידור נגד זריקת אבנים; ואולם אפשרות זו נשללה מפני שלא השיגה את הצורך המבצעי במלואו". המשיב הוסיף כי מאז שחשיפת העצים במדרגה הראשונה כמעט הושלמה, הונח מטען חבלה על הציר, "כשהערכת גורמי הביטחון על בסיס מיקום הנחת המטען היא שזו נעשתה בחסות העצים שטרם חושפו, הכלולים במדרגה ב'". לשיטת המשיב, עצם ההנחיה שניתנה ליישם את ההוראה בשתי מדרגות, מעידה על כך שנעשה מאמץ ליישמה באופן מידתי ביותר; אך בפועל לא קיימת דרך פוגענית פחות כדי להבטיח את התכלית הביטחונית מושא ענייננו. גם בסוגיה זו, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים צו על תנאי. ואסביר. מושכלות יסוד הם כי בהיותו הריבון באזור, המפקד הצבאי מוסמך לפגוע בקניינם של התושבים המוגנים לצרכי ביטחון. ואולם, כמו כל פגיעה בזכות, עליה להיעשות באופן מידתי. בתוך כך, נדרש שיתקיים קשר רציונלי בין האמצעי הפוגעני שנבחר ובין התכלית הביטחונית שאותה מבקש להשיג המפקד הצבאי; שלא יהא אמצעי פוגעני פחות שיכול להשיג את אותה תכלית; ושהתועלת שאותה המפקד הצבאי מבקש להשיג תעלה על הנזק שנגרם לפרט (בג"ץ 7862/04 אבו דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד נט(5) 368, 379 (2005) (להלן: עניין אבו דאהר)). כמפורט לעיל המחלוקת בענייננו תחומה, בעיקרה, לשאלה האם אכן אין בנמצא חלופה שפגיעתה בזכות העותרים לקניין פחותה ואשר מגשימה את התכלית של ההוראה, אם לאו. יוער, כי העותרים הלינו גם על היעדר קשר רציונלי בין הפגיעה בקניין לבין התכלית של הגנה על ביטחון האזור, שכן לגישתם מדובר באזור רגוע יחסית. ואולם, טענות אלו נסתרו מהנתונים שהציג המשיב בדבר מספר אירועי הפעילות העוינת שהתבצעו בציר. לצד זאת, לגישתי, מתעורר קושי רב בעת בחינת השאלה אם קיים אמצעי חלופי שיכול להשיג את התכלית הביטחונית בדרך שפגיעתה בעותרים פחותה. כזכור, העותרים העלו מספר הצעות שיכולות, בבחינת דרדור אמצעים, להשיג את אותה תכלית ביטחונית ראויה. כך, למשל, הם ציינו כי במקום קיימת גדר תיל שיכולה לחסום מפגעים מפני הגעה לשפת הציר. המשיב, מצדו, הכחיש את העניין. לדבריו, בין המטעים לבין הציר כלל לא קיימת כיום גדר (סעיף 38 לתגובה המקדמית). אם כן, כך ניתן להקשות, מדוע לא נוסה הפתרון של הצבת גדר באופן שיחסום את הגישה אל הציר? המפקד הצבאי השיב על כך באומרו כי "אפשרות זו נשללה משום שלא השיגה את הצורך המבצעי במלואו" (שם). ואולם, בכל הכבוד, קיים קושי רב לקבל את העמדה שהוצגה. שכן, המשיב כלל לא הסביר מה היה הפגם באפשרות של הצבת גידור אשר מנע את השגת "הצורך המבצעי במלואו". כל שיש בידינו הוא קביעתו הסופית של המשיב כי לא קיים אמצעי שפגיעתו פחותה. דא עקא, שבהתאם לדין הישראלי, בית המשפט אמור להשתכנע, במסגרת הביקורת המינהלית, שאכן אין אמצעי שפגיעתו בפרט פחותה. במילים אחרות: לא די בכך שהמפקד הצבאי יאמר כי הוא שקל חלופה מסוימת והגיע למסקנה שלא די בה, אלא נדרש שהמפקד הצבאי יסביר את הפגם שנמצא באותה חלופה, על מנת שבית המשפט יוכל לבסס את הכרעתו על נימוקים ענייניים ולא על 'אמונה עיוורת'. אשוב ואדגיש: המפקד הצבאי הוא הגורם המופקד על ביטחון האזור, ובהינתן מומחיותו בענייני ביטחון, בית המשפט ימעט להתערב בהחלטותיו. דא עקא, שבמקרה דנן המשיב עצמו לא סבר כי מדובר באפשרות חסרת היתכנות לחלוטין, שכן הוא שקל להציב גידור במקום. אלא שלדבריו, לאחר שקילת הדברים הוא הגיע למסקנה כי הדבר לא ישיג את "הצורך המבצעי במלואו". אם כן, רק לאחר שהמשיב יסביר את הלך מחשבתו ואת הנימוקים שהביאוהו למסקנה זו, ניתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית אפקטיבית על מידתיות החלטתו. אחרת, משמעות הדברים היא שהמפקד הצבאי, ולא בית המשפט, מחליט אם אכן קיים אמצעי שפגיעתו פחותה, אם לאו. ייאמר מיד, כי דברים אלו אינם מהווים חידוש בדין הישראלי. הם נקבעו לפני למעלה משני עשורים בעניין אבו דאהר המוזכר לעיל. באותו עניין, אף שהמפקד הצבאי טען כי נבחנו ונשללו חלופות רבות, בית המשפט קבע כי "לא שוכנענו, נכון לעת זו, כי לשם השגת המטרה הביטחונית יש הכרח בגיזומם של העצים, על גזעיהם, עד לגובה קטן מעל פני הקרקע" (שם, בעמוד 383). בית המשפט מצא בעצמו חלופה פוגענית פחות: "דילולו המסיבי של חלק משטח המטע [...] על-ידי גיזום ודילול ענפים, הורדה וניקוי של סבך הענפים היבשים המצויים בסמוך לקרקע ומונעים את המעברים בין שורות העצים, והסרת עצמים שונים המצויים על פני השטח, העשויים גם הם לחסום את הראות פנימה" (שם). הנה כי כן, לא ניתן לקבוע כי הוראת המפקד הצבאי פוגעת בקניינם של העותרים באופן מידתי, שהרי לא ניתנה לנו הנמקה על אודות הקושי הקיים באימוץ החלופה של הצבת גדר או חומה שתפריד בין המטעים לבין הציר במקומות שבהם הדבר נדרש. הנמקת המשיב בנדון חשובה לא רק על מנת לקבוע האם אכן לא קיים אמצעי שפגיעתו פחותה, אלא גם לצורך דיון בשאלת המידתיות במובן הצר; ואסביר בקיצור. כזכור, המשיב טען כי החלופה של הצבת גדר במקום לא תשיג "את הצורך המבצעי במלואו", אך לא הוסבר כמה מהצורך הצבאי תוכל הגדר להשיג. ברם, על מנת להשיב לשאלה הטמונה במבחן המידתיות השלישי, קרי האם הנזק מהפגיעה בקניין עולה על תועלתה, עלינו להידרש לגובה התועלת שתצמח מהפגיעה בזכות, והמענה לשאלה זו נגזר מהשאלה המקדימה – כמה מהצורך המבצעי יכול להיות מושג באמצעות נקיטה בדרך החלופית הנ"ל. כך למשל, אין דומה מצב שבו הצבת גדר תשיג 15 אחוזים מהצורך המבצעי, למצב שבו הצבת הגדר תשיג 95 אחוזים מהצורך המבצעי. יתכן שבמקרה הראשון המסקנה תהיה כי הפגיעה בקניין מוצדקת, ואילו במקרה השני ייקבע שהתועלת השולית שתצמח מעקירת המטעים אינה עולה על הנזק שייגרם לבעליהם. נקודה זו אך ממחישה מדוע נדרש שבית המשפט לא יסתפק בהצהרת המפקד הצבאי שלפיה הצבת גדר לא תשיג את הצורך המבצעי במלואו, אלא נדרש פירוט, רב ככל הניתן, לגבי השאלה מה בדיוק, או כמיטב ההערכה, יש ביכולתה של הגדר להשיג, ומה הפער שייווצר ביחס למלוא הצורך המבצעי. רק אז ניתן יהיה לבחון את היחס שבין הנזק שנגרם לעותרים לבין התועלת הביטחונית שתושג כתוצאה מכך. הסברים בנדון – איִן. מצב דברים זה מצריך, בשלב זה, הוצאת צו על-תנאי גם בראש זה של העתירה. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם. העתירה דנן הוגשה ביום 27.01.2026 ובו ביום הורה חברי, השופט כשר, על מתן צו ארעי לפיו "לא יבוצעו על ידי המשיב פעולות בלתי הפיכות הנוגעות להוראה מושא העתירה, אלא מטעמים צבאיים דחופים ומובהקים, עד למתן החלטה אחרת". כן התבקש המשיב להגיב לבקשה לצו ארעי בתוך 21 ימים, ולעתירה לגופה בתוך 45 ימים. ביום 18.03.2026, לאחר הגשת שתי בקשות לארכה, הוגשה מטעם המשיב תגובה מאוחדת לעתירה ולבקשה לסעדים זמניים, במסגרתה נטען כי "גורמי המשיב רואים דחיפות רבה בהשלמת יישום ההוראה, על רקע הסיכון הביטחוני והחשש הממשי מאירועים ביטחוניים בקרבת הציר בחסות העצים והצמחייה, בין היתר לאור ההסלמה הנוכחית והאירועים שאירעו בגזרה עד ממש לאחרונה" (סעיף 26 לתגובה המקדמית). בהקשר זה מצאתי להעיר שתי הערות. ראשית, ככל שהמשיב סבר כי קיים צורך דחוף ביישום ההוראה, מתוך חשש לחיי אדם ושלמות גופם ורכושם, לא ברור מדוע השתהה עם הגשת התגובה לבקשה לסעד זמני במשך למעלה מ-50 ימים מעת הגשת העתירה. שנית, ככל שהמשיב סבר כי קיים צורך צבאי דחוף ומובהק ביישום ההוראה, הרי שהצו הארעי שנתן חברי, בנוסח המקובל, כלל לא מנע את יישומה (לעניין זה ראו את הערת השופט נ' סולברג בבג"ץ 54641-03-25 עיריית ג'נין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (23.03.2025)). התנהלות המשיב מעמידה אפוא 'בסימן שאלה' את הדחיפות הנטענת ביישום ההוראה. בהתאם, ובשים לב לזמן שחלף, סבורני כי טוב יעשה המשיב אם ישקול מחדש את הצורך ביישום ההוראה בשלמותה. סוף דבר לאור כל האמור, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים צו על-תנאי בעתירה, בגדרו המשיב היה מתבקש ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי הוראתו אינה ניתנת למימוש מבלי שיוגדר מקום חלופי להעתקת העצים, ומדוע לא ייקבע כי קיים אמצעי פוגעני פחות להשגת התכלית הביטחונית שביסוד ההוראה. חאלד כבוב שופט השופט א' שטיין: במחלוקת שנתגלעה בין חבריי, דעתי היא כדעתו של השופט י' כשר, מנימוקיו. אלכס שטיין שופט הוחלט, ברוב דעות, כאמור בחוות דעתו של השופט י' כשר, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ג' אלול תשפ"ו (16 אוגוסט 2026). אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט