פרופ' עודד ליפשיץ נ. שר המורשת עמיחי אליהו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 80178-05-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. פרופ' עודד ליפשיץ 2. פרופ' איציק שי 3. פרופ' אנה בלפר כהן 4. פרופ' דניאל רוזנברג 5. פרופ' עופר מרדר 6. פרופ' אהרן מאיר ועוד 60 ארכיאולוגים בכירים נגד המשיבים: 1. שר המורשת עמיחי אליהו 2. ועדת האיתור לתפקיד מנכ"ל רשות העתיקות 3. רשות העתיקות 4. מועצת רשות העתיקות 5. המועצה לארכיאולוגיה 6. אסתי שרייבר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יובל יועז; עו"ד הילה הוניגמן בשם המשיבים: עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט יחיאל כשר: רקע בעתירה דנן ביקשו העותרים כי נורה על בטלות החלטתו של המשיב 1, שר המורשת, לבחור במשיבה 6, גב' אסתי שרייבר, לתפקיד מנכל"ית המשיבה 3, רשות העתיקות, ועל בטלות החלטת המשיבה 2, ועדת האיתור לתפקיד מנכ"ל רשות העתיקות, להמליץ על מועמדותה של המשיבה 6 לתפקיד. בהחלטתי מיום 1.6.2026 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. בעקבות כך, ביום 15.7.2026, הגישו המשיבות 4-3 תגובה מקדמית תמציתית ביותר בה ציינו כי בעתירה לא התבקש כל סעד ביחס אליהן, וכי מכל מקום בינתיים נבחר מועמד אחר לתפקיד מנהל רשות העתיקות, כך שיש למחוק את העתירה. למחרת, ביום 16.7.2026, הגישו המשיבים 2-1 את תגובתם המקדמית לעתירה, במסגרתה טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף, תוך חיוב העותרים בהוצאות. לטענתם של המשיבים 2-1, העותרים ידעו כי לצורך מינויה של המשיבה 6 נדרשים מספר שלבים, ובחרו להגיש את עתירתם לפני שמינויה של המשיבה 6 נדון על-ידי המשיבה 4, מועצת רשות העתיקות, לפני שהמינוי הובא לאישור הממשלה ובטרם נדון המינוי על-ידי הוועדה לבדיקת מינויים בהתאם לסעיף 18ב לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975 (להלן, בהתאמה: הוועדה לבדיקת מינויים, ו-חוק החברות הממשלתיות). לטענתם של המשיבים 2-1, העותרים לא הצביעו על טעם שיש בו כדי להצדיק חריגה מהכלל שלפיו טענות לגבי מינוי נידונות, ככלל, לאחר השלמתו. עוד הוסיפו ועדכנו המשיבים 2-1 כי בסופו של דבר המועמד שהומלץ על-ידי המשיב 1 ושמינויו הובא בפני המשיבה 4, אינו המשיבה 6 כי אם מועמד אחר, וכי המשיבה 4 החליטה למנותו למנהל רשות העתיקות, והליך המינוי עתיד להימשך בהתאם לשלבים הקבועים בדין. אשר על כן סבורים המשיבים 2-1 כי דין העתירה להידחות מחמת היותה מוקדמת, וכי מכל מקום בינתיים חלו התפתחויות שיש בהן כדי להביא למסקנה כי העתירה התייתרה ולמצער כי חל שינוי מהותי בתשתית העובדתית שבבסיסה. בהחלטתי מאותו היום (16.7.2026), הוריתי לעותרים להודיע האם הינם עומדים על עתירתם. ביום 20.7.2026 הודיעו העותרים כי הם מסכימים למחיקתה של העתירה. עם זאת, העותרים טענו כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות, ולא את העותרים, כנטען על-ידי המשיבים. כך, לטענתם של העותרים, אף שהסעדים שהתבקשו בעתירה התייתרו, אין בכך כדי ללמד כי לא היה מקום להגיש את העתירה, שכן אילו העותרים היו ממתינים להשלמת מינויה של המשיבה 6 היה נוצר מעשה עשוי. לשיטתם של העותרים, בעקבות הגשת העתירה נערכה בדיקה מקדמית בוועדה לבדיקת מינויים, לבקשת המשיב 1, שר המורשת, ונקבע כי המשיבה 6 אינה עומדת בתנאי הכשירות. על כן, לשיטת העותרים, העתירה הייתה מוצדקת בעת הגשתה, והסעד ניתן בעקבות הגשתה, ומשכך יש לפסוק הוצאות לטובתם. לבסוף, מוסיפים העותרים כי לשיטתם יש להתחשב בפסיקת ההוצאות גם בהתנהלותו של המשיב 1 אשר שלח בעניינה של העתירה הודעת "וואטסאפ" אישית לשופט שטיפל בעתירה (אנוכי). דיון והכרעה בשים לב להסכמת הצדדים כי העתירה התייתרה, דין העתירה להידחות. השאלה הטעונה הכרעה אפוא היא האם יש מקום לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לשם הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם הייתה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה; האם העותרים מיצו הליכים בטרם הגישו את עתירתם; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש (בג"ץ 842/93 אל-נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 (1994); בג"ץ 19231-05-25 הקרן להנצחת השבטים ויוסף הצדיק נ' מפקד פיקוד המרכז, פסקה 7 ‏(22.12.2025‏)). בהמשך לאמור, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעה חזקה שלפיה אם העותרים קיבלו את הסעד שעתרו לו במסגרת העתירה הרי שהעתירה שהוגשה הייתה מוצדקת, ועובר הנטל למשיבים להוכיח כי לא הייתה הצדקה לעתירה או כי לא היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלתו של הסעד (ראו: בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010); בג"ץ 5496-11-25 גולן נ' פרקליטות מחוז דרום, פסקה 5 ‏(1.2.2026‏)‏; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 468-464 (כרך ד', 2017)). בהמשך לכך, כפי שהדגשתי בעבר, "יש להיזהר ממצב שבו לשם ההכרעה בשאלת ההוצאות, נדרש בית המשפט להכריע מה עתיד היה להיות גורלה של העתירה" (בג"ץ 36721-03-25 גורנלר נ' לשכת הגיוס ירושלים, פסקה 4 ‏(10.8.2025)). באשר לשאלה האם היה מקום להגיש את העתירה, יוזכר כי: "הלכה היא מימים ימימה, כי בית משפט זה לא יידרש לעתירה שהוגשה לפני שהתקבלה החלטה סופית לגופו של עניין; אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן" (בג"ץ 5404/23 ריינדיר אנרגיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 7, וההפניות שם ‏(‏27.7.2023‏)‏). זאת, בין היתר, משום שהשלמתו של תהליך קבלת ההחלטה "אף עשוי לייתר בסופו של דבר את הדיון בעתירה" (בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 5 ‏(24.8.2022‏); בג"ץ 43461-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה חה"כ בנימין נתניהו, פסקה 4 ‏(18.3.2025‏)‏). הלכה זו הוחלה גם על החלטות מנהליות שעניינן הליכי מינוי אשר טרם הושלמו (ראו למשל: בג"ץ 5793/22 איגוד רבני הקהילות בישראל נ' שרת החינוך, פסקה 8 ‏(5.9.2022‏) (להלן: עניין איגוד רבני הקהילות בישראל); בג"ץ 6238/21 שדולת הנשים בישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים, פסקה 16 ‏(‏7.10.2021‏)‏; בג"ץ 7179/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 4 ‏(4.1.2007‏)).‏ בענייננו, כפי שציינו המשיבים 2-1, העתירה הוגשה כנגד החלטתו של המשיב 1 להציע את המשיבה 6 לתפקיד מנכ"ל המשיבה 3, וכנגד החלטתה של המשיבה 2 להמליץ על מועמדותה לתפקיד. העתירה הוגשה הגם שהליך המינוי למשרה בה עסקינן כולל שלבים נוספים: בדיקה של הוועדה לבדיקת מינויים (בהתאם לסעיף 37(ג) לחוק החברות הממשלתיות), החלטה של המשיבה 4, ואישור של הממשלה (בהתאם לסעיף 18(א) לחוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989). על כן, על פניו, דומה כי לא היה מקום לעתור כנגד החלטות המשיבים 2-1 אלא להמתין עד להשלמת הליך המינוי של המשיבה 6. ענייננו אף ממחיש את הגיונה של הלכה זו, שכן לא הוחלט, לבסוף, למנות את המשיבה 6. אכן, כפי שצוין לעיל, בנסיבות חריגות יש מקום להעביר את ההחלטה המנהלית תחת שבט הביקורת השיפוטית אף בטרם התקבלה החלטה סופית. בענייננו (ובזהירות המתבקשת מכך שאין אנו עוסקים בהכרעה בעתירה לגופה אלא אך בשאלת פסיקת ההוצאות בגינה), סבורני כי לא עלה בידי העותרים לשכנע כי התקיימו נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק בחינה שיפוטית בטרם הושלם הליך המינוי. בהקשר זה, טענו העותרים, הן בעתירתם והן בהודעה מטעמם מיום 20.7.2026, כי הנסיבות מצדיקות ביקורת שיפוטית בשלב מוקדם, שכן המתנה עד להשלמת המינוי הייתה גורמת למעשה עשוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, קשה לקבל טענה זו, שכן: "כפי שנפסק לא אחת, אין במינויו של אדם לתפקיד כדי ליצור מצב דברים בלתי הפיך העלול לסכל את הסעד המבוקש בעתירה" (בג"ץ 4342/22 הארגון הארצי לקידום מעמד השוטר והסוהר ‏(‏נשות השוטרים והסוהרים‏)‏ נ' השר לביטחון פנים, פסקה 5 ‏(27.7.2022); בג"ץ 8173/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 39 לפסק דינו של השופט א' שטיין ‏(22.5.2022‏); עניין איגוד רבני הקהילות בישראל, פסקה 8). בהמשך לאמור, אציין כי איני סבור כי בפסיקת ההוצאות במקרה דנן יש לזקוף לטובתם של העותרים את העובדה כי לאחר הגשת העתירה לא מונתה המשיבה 6 לתפקיד. בהתאם לאמור בהודעת העותרים מיום 20.7.2026, הוועדה לבדיקת מינויים קבעה שהמשיבה 6 אינה עומדת בתנאי הכשירות הנדרשים ולכן לא אישרה את מועמדותה. משכך, דומה כי אי-מינויה של המשיבה 6 אינו תולדה של העתירה נגד החלטות המשיבים 2-1 בעניינה של המשיבה 6, אלא תולדה של המשך ניהול הליך המינוי על שלביו השונים הנדרשים בהתאם לדין. על פניו, דומה כי אף אילו לא הייתה מוגשת העתירה דנן והעותרים היו ממתינים להשלמת הליך המינוי, הייתה מתקבלת ההחלטה שלא למנות את המשיבה 6. נוכח האמור, סבורני כי לא הייתה הצדקה להגיש את העתירה במועד בו הוגשה וכי אין לראות בה ככזו שתרמה לקבלת הסעד המבוקש, ומשכך יש לפסוק הוצאות לחובתם של העותרים. בטרם סיום, אעיר כי לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות בשל העובדה שהמשיב 1 פנה אליי בהודעת "וואטסאפ" בעניינה של העתירה. אכן, כפי שציינתי בהחלטתי מיום 1.6.2026, "פנייה באופן המתואר לעיל אינה הדרך הנאותה להגשת עמדה לבית המשפט, ומשכך בכוונתי להתעלם ממנה". ברם, משעה שלא היה בכך כדי להכביד על ניהול ההליך, לא מצאתי לחייב את המשיב 1 בהוצאות בגין האמור, אלא להסתפק בלהתחשב בעניין זה בעת קביעת ההוצאות בהן יחויבו העותרים. סוף דבר: העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 2,500 ש"ח, ובהוצאות המשיבים 4-3 בסך 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט' באב התשפ"ו (‏23.7.2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט