בג"ץ 79821-10-26 — אפי רביבו נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 79821-10-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: אפי רביבו נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. ב. קונקט מחשבים בע"מ 3. א.א.ר. בוסטאפ בע"מ 4. בני אפרוקי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אורן גרוס פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים מ"מ הנשיא א' איטח, ס' דוידוב-מוטולה ור' פוליאק, ונציגי הציבור גב' ו' אדוארדס ומר מ' אברהמי) מיום 6.10.2026 בע"ע 68320-02-26. בפסק הדין התקבלה בקשת רשות ערעור ונדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע אשר קיבל את בקשת המשיבים לביטול פסק בוררות. הרקע ברקע הדברים סכסוך עסקי ומקצועי בין העותר, העוסק בפיתוח תוכנה, לבין המשיבה 2 (להלן: המשיבה) – חברה העוסקת בתשתיות מחשוב. בסוף שנת 2017 התקשרו הצדדים בהסכם שיתוף פעולה (להלן: הסכם שיתוף הפעולה) במסגרתו הוסכם על העברת פעילות תוכנה שפיתח העותר (להלן: התוכנה המקורית) לידי המשיבה, תוך חלוקת רווחים הדדית. במהלך הפעילות המשותפת, פיתחה המשיבה תוכנה נוספת (להלן: התוכנה החדשה) – אשר לטענת העותר היא המשך של התוכנה המקורית אותה פיתח. על רקע זה, התגלעה בין הצדדים מחלוקת שהביאה לסיום ההתקשרות ביניהם. נוכח האמור, פתחו הצדדים בשנת 2019 בהליכים הדדיים בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. המשיבה טענה כי היא הבעלים של מלוא הזכויות בתוכנה החדשה; בעוד העותר טען כי הקניין הרוחני בתוכנה החדשה שייך לו. לאחר שהעותר נדרש על ידי בית הדין האזורי לכמת את תביעתו, הוא הודיע כי הוא מעמיד אותה על סך של 500,000 ש"ח. ביום 20.7.2020 הסכימו הצדדים להעביר את בירור הסכסוך ביניהם לבוררות, ובהתאם נחתם בחודש אוגוסט 2020 שטר בוררות. במהלך ניהול הליך הבוררות הגיש העותר בקשה לצירוף המשיבים 4-3 כנתבעים נוספים להליך הבוררות (להלן: הנתבעים הנוספים), לאור החשש מהעברת פעילותה העסקית של המשיבה למשיבה 3 תוך ריקון המשיבה מנכסיה. לצד זאת, עתר העותר להגדלת סכום התביעה שתידון בבוררות לסך של כ-3.5 מיליון ש"ח. ביום 17.4.2023 ניתן פסק הבוררות. במסגרת הפסק נעתר הבורר (כב' השופט בדימ' א' טננבוים) לבקשות העותר לצירוף הנתבעים הנוספים ולהגדלת סכום התביעה. לצד זאת, נקבע בפסק הבוררות כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים וכי העותר זכאי ל-35% מערך התוכנה החדשה ביום סיום ההתקשרות בין הצדדים בהתאם לאמור בהסכם שיתוף הפעולה. לפיכך נקבע כי על המשיבים ביחד ולחוד, לשלם לעותר סך של כ-3.1 מיליון ש"ח. המשיבים סירבו להשלים עם פסק הבוררות, והגישו בקשה לביטולו לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (ת"ב 13303-06-23). בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת ר' גרוס) קיבל את הבקשה והורה על ביטולו המלא של פסק הבוררות. בפסק הדין נקבע כי הבורר חרג מסמכותו העניינית בקביעתו כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה; חרג מסמכותו בכך שהגדיל את סכום התביעה; וחרג מסמכותו בכך שצירף צדדים שלישיים שלא חתמו על שטר הבוררות ולא היו צדדים לו. על פסק דין זה הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 6.10.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי, שקיבל את בקשת רשות הערעור ודחה את הערעור. בפסק הדין הובהר כי אין מחלוקת בין הצדדים שהבורר חרג מסמכותו כאשר קבע כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק. נוסף על כך, נקבע כי צירופם של הנתבעים הנוספים מהווה אף הוא חריגה מסמכותו של הבורר, בשים לב לכך שנתבעים אלה לא היו צד לשטר הבוררות ושלא ניתנה הצדקה לצירופם לראשונה במסגרת פסק הבוררות. עוד נקבע כי אף שיש קושי בהנמקתו של בית הדין האזורי בדבר עצם סמכותו של הבורר להגדיל את סכום התביעה, ממילא ספק אם יש מקום להתערב בקביעתו העובדתית לפיה הצדדים ביקשו להעביר לבוררות תביעה בסכום מוגדר – קביעה אשר נשענה על עדויות ועל נסיבות כריתת שטר הבוררות. מכל מקום, בית הדין הבהיר כי הבורר נעתר לראשונה לבקשה זו, כמו גם לבקשה לצירוף הנתבעים הנוספים, במסגרת פסק הבוררות עצמו. עובדה זו מהווה פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי המצדיקה את ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). נוכח האמור, קבע בית הדין הארצי כי פסק הבוררות חרג באופן ניכר מהסמכת הצדדים ומציפיותיהם ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי המורה על ביטולו. עוד הובהר כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על ביטול חלקי של הפסק או על השבת ההליך לבורר. על כך הוגשה העתירה שלפנינו, בד בבד עם בקשה לצו ביניים. הטענות בעתירה בעתירתו טוען העותר כי שטר הבוררות העניק לבורר סמכויות רחבות המאפשרות לו להכריע בסכסוך ביעילות וללא כפיפות לסדרי הדין. כך, בשטר הבוררות הוסמך הבורר להעניק כל סעד שבית המשפט מוסמך לתת. על תשתית זו פעל הבורר כאשר נעתר לבקשות העותר להגדלת סכום התביעה ולצירופם של הנתבעים הנוספים. נטען כי צמצום סמכויות אלה בדיעבד על ידי בתי הדין לעבודה עומד בסתירה ללשונו הרחבה של שטר הבוררות ולעקרון כיבוד רצון הצדדים. העותר כופר בקביעת בית הדין הארצי בדבר פגיעה בזכות הטיעון של הנתבעים הנוספים. הודגש כי הבקשות להגדלת סכום התביעה ולצירוף הנתבעים הוגשו כבר באוגוסט 2021 והמשיבים הגישו תגובה מפורטת ומנומקת לבקשות אלה. יתרה מכך, הצדדים התבקשו להתייחס בפירוט לסוגיות אלה במסגרת סיכומיהם – וכך אכן נעשה. משכך, הקביעה לפיה נפגעה זכות הטיעון של כלל המשיבים שגויה מיסודה. העותר מוסיף בהקשר זה כי בית הדין הארצי נסמך על עילה סטטוטורית בחוק הבוררות שלא נטענה בכתבי הטענות של המשיבים, וגם בכך יש משום שגיאה משפטית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. לחלופין טוען העותר כי אף אם נפלו פגמים בפסק הבוררות, לא היה מקום – לאור הוראותיו של חוק הבוררות – להורות על ביטול פסק הבוררות במלואו; ולמצער היה מקום להותיר את החיוב הכספי כנגד המשיבה בלבד. העותר מוסיף כי קביעת הבורר לפיה הסכם שיתוף הפעולה מעולם לא בוטל היא קביעה עובדתית שלא זכתה להתייחסות ראויה מצד בתי הדין לעבודה. נטען כי בתי הדין כרכו באופן שגוי את גורל פסק הבוררות כולו בשאלת קיום יחסי העבודה, כאשר למעשה הפיצויים שנפסקו בו מבוססים על הסכם שיתוף הפעולה. במילים אחרות, לקביעת הבורר בעניין היעדר קיומם של יחסי עבודה אין השלכה אופרטיבית על סכום הפיצוי שנפסק לזכות העותר. על כן אין מקום לבטל את פסק הבוררות אף אם הבורר חרג מסמכותו בקביעה זו. כמו כן, נטען כי הודאתו של המשיב 4 לפיה העביר את מלוא פעילות התוכנה מהמשיבה למשיבה 3 לא קיבלה התייחסות עניינית, אף שיש בה כדי להצדיק את צירופם של הנתבעים הנוספים. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. בהתאם, התערבותו תיעשה במקרים חריגים בלבד, רק כאשר נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית וכאשר הדבר מתחייב משיקולי צדק (בג"ץ 22918-09-26 גדז' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (22.9.2026); בג"ץ 50269-11-25 שפלב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (16.3.2026)). כפי שיפורט להלן, אנו סבורים כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים הללו. למרות ניסיונו של העותר לשוות לעתירתו אופי עקרוני, טענותיו אינן אלא טענות ערעוריות במהותן הנטועות בעובדות הקונקרטיות של המקרה. קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה לפיה שטר הבוררות לא הסמיך את הבורר להגדיל את סכום התביעה, היא קביעה עובדתית-פרשנית שבית הדין הארצי לא ראה לנכון להתערב בה; ושאין מקום להתערב בה במסגרת עתירה לפני בית משפט זה. גם טענותיו של העותר כנגד קביעותיו של בית הדין הארצי בעניין הפגיעה בזכות הטיעון של המשיבים כהצדקה לביטול פסק הבוררות הן יישומיות בלבד. בהקשר זה יוער כי אמנם בית הדין התייחס לפגיעה בזכות הטיעון כמקים עילת ביטול נוספת מכוח חוק הבוררות, אולם הדברים נאמרו בבחינת למעלה מן הצורך כאשר הודגש שהמשיבים לא טענו לעילה זו. לפיכך גם בטענות אלה אין כדי להקים עילה להתערבות בפסק הדין, בשים לב לאמת המידה המצומצמת המוחלת בהליכים כאלה. דברים אלה יפים גם באשר לטענותיו של העותר בעניין הסוגיות שלא זכו להתייחסות בפסיקותיהם של בתי הדין. כפי שנפסק לא אחת, היקפה של חובת ההנמקה משתנה בהתאם לנסיבות העניין, ובית המשפט אינו נדרש בהכרח להתייחס בפסק דינו לכל טענה וטענה מטענות בעלי הדין. תפקידו של בית המשפט הוא לזקק את העיקר מהטפל ולהתייחס לסוגיות המהותיות העומדות על הפרק (ע"א 4299/17 ויצמן נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, פסקה 13 (8.10.2020); רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב, פסקה 13 (3.11.2014)). בענייננו, התמקדו הכרעותיהם של בתי הדין כאמור בעצם סמכותו של הבורר להכריע בשאלת קיומם של יחסי עבודה; בהגדלת סכום התביעה; ובצירוף הנתבעים הנוספים – וכן בכך שחלק מהכרעותיו בנושאים אלה ניתנו לראשונה במסגרת פסק הבורר, באופן הפוגע בכללי הצדק הטבעי. בטענותיו של העותר בעניין העברת הפעילות מהמשיבה למשיבה 3 או בעניין השלכת קיומם של יחסי העבודה על הפיצוי שנפסק אין כדי להשפיע על ההכרעה בפסק הדין במישור עצם סמכותו של הבורר והפגיעה בכללי הצדק הטבעי במסגרת פסק הבוררות. ודוקו: משבתי הדין קבעו כי לבורר לא הוקנתה הסמכות להגדיל את סכום התביעה או לצרף את הנתבעים הנוספים; ולמצער כי פסק הבוררות ניתן תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי באופן היורד לשורשו – הרי שאין הכרח בבירור הטענות לגופן. אין לכן מקום לבירור השאלה האם אכן הייתה הצדקה לצירוף הנתבעים הנוספים או אם הייתה לקביעה בעניין יחסי העבודה השלכה על פסיקת הפיצוי. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי בית הדין הארצי הדגיש בפסק דינו כי שקל להשיב את עניינם של הצדדים לבורר להכרעה מחודשת עם הנחיות; ואולם הוא סבר כי בנסיבות העניין אין מקום לעשות כן – בין היתר משום שתהיה בכך פגיעה בצדדים כמו גם במוסד הבוררות כולו. גם קביעה זו היא תולדה של הפעלה ויישום של שיקול דעתו של בית הדין הארצי בהתאם לנסיבות העניין כפי שהוא ראה אותן, וככזו – אינה מהווה עילה להתערבותו של בית משפט זה. סיכומו של דבר, העתירה אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ולפיכך דינה להידחות. משזו המסקנה אליה הגענו, ממילא דין הבקשה לצו ביניים אף היא להידחות. סוף דבר: העתירה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובת המשיבים – לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשפ"ז (‏4.11.2026). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת