פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 22918-09-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת רות רונן
העותרים:
1. בטי גדז'
2. אולגה זרביב
3. שחר בן עטייה
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. מכבי שירותי בריאות
3. מדינת ישראל משרד האוצר
4. הסתדרות העובדים הלאומית
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד משה וקרט; עו"ד ליאת בן סימון
פסק-דין
השופטת רות רונן:
העתירה שלפנינו מופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק ו-א' סופר, ונציגי הציבור גב' מ' רובינו ומר ד' כהן) מיום 4.6.2026 בעת"צ 5867-04-25.
בפסק הדין נדחה ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו אשר דחה שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית שעניינן זכאות לזכויות סוציאליות בגין ביקורי בית המבוצעים על ידי עובדי המשיבה 2 – קופת חולים 'מכבי' (להלן: המשיבה) בנוסף לעבודתם הרגילה.
רקע עובדתי והליכים קודמים
העותרים הועסקו במקצועות קליניים על ידי המשיבה במרפאותיה בהיקף משרה חלקי. במסגרת העסקתם הם יכלו לבחור לערוך ביקורי בית למטופלים, כאשר הסכום ששולם להם עבור כל ביקור בית היה בתעריף קבוע ומוגדל. יודגש כי העותרים לא היו מחויבים לבצע את ביקורי הבית כחלק מהגדרת תפקידם – היינו ניתנה להם אפשרות בחירה אם לבצע ביקורי בית ולקבל את התמורה המוגדלת בהתאם.
ביום 29.11.2018 הגישה העותרת 1 בקשת אישור לניהול תובענה ייצוגית בטענה כי התמורה בגין ביקורי הבית לא נלקחה בחשבון לצורך זכויותיה הסוציאליות, על אף שמדובר ב"שכר לפי תוצרת" ולא בתשלום עבור עבודה נוספת. ביום 5.2.2023 הגישו העותרים 3-2 בקשת אישור דומה, וההליכים אוחדו בבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת ההליך המאוחד נכללו מקצועות קליניים נוספים פרט לאלה בהם מועסקים העותרים, וכן הועלו טענות להפליה מגדרית לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996 ולפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.
המשיבה טענה כי ביקורי הבית שמבצעים עובדי המרפאות כדוגמת העותרים נעשים מחוץ לשעות העבודה הרגילות, ואינם חלק מדרישות התפקיד של המשרה. בגין ביקורי בית אלה מקבלים עובדי המרפאות תעריף מיוחד וגבוה שנועד להתמודד עם התעריפים במגזר הפרטי, תעריף שמשתנה בהתאם לסוג הביקור או הטיפול שניתן במסגרתו. לפיכך יש לראות בביקורי הבית כעבודה נוספת ואת התמורה הניתנת בגינם כ"תוספת" לשכר הבסיס שאינה מהווה חלק מהשכר הקובע לתשלום זכויות סוציאליות.
המשיב 3 (להלן: הממונה על השכר) שעמדתו התבקשה, הצטרף לעמדת המשיבה והוסיף כי ההסדר של ביקורי הבית המוגדרים כעבודה נוספת מתקיים גם בקופות חולים אחרות. לצד זאת, הוא הודיע כי החל בהליך כולל של אסדרת הנושא. בהמשך לכך, ביום 12.1.2023 הוציא הממונה על השכר מכוח סמכותו לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב) מסמך אסדרה, בו אושרה מתכונת התשלום לביקורי בית בכפוף לכך שמדובר ברכיב עבודה נוספת אשר אינו מקנה זכאות לזכויות סוציאליות (להלן: מסמך האסדרה).
למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 17.12.2019 התאגדו עובדי המשיבה, והמשיבה 4 (להלן: ההסתדרות הלאומית) הוכרה כארגון היציג שלהם. בהמשך לכך, ביום 2.4.2023 נחתם הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הלאומית לבין המשיבה במסגרתו עוגן בין היתר התשלום עבור ביקורי בית כתשלום עבור עבודה נוספת, בהתאם לאמור במסמך האסדרה.
בקשת האישור נדחתה בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' סגן הנשיאה השופט ד' ספיבק, ונציגי הציבור גב' א' רזניק ומר י' מלי). בפסק דינו הבחין בית הדין האזורי בין שלוש תקופות זמן שונות: עובר להתאגדות עובדי המשיבה; בין מועד ההתאגדות למועד החתימה על ההסכם הקיבוצי; ולאחר החתימה על ההסכם הקיבוצי. בית הדין האזורי ניתח כל תקופה בנפרד והגיע למסקנה כי אין אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה את הערעור בנימוק שונה מזה של בית הדין האזורי. בית הדין קבע כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת (לפי סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות)), וזאת ממספר טעמים.
ראשית, נקבע שהשאלה אם מדובר בענייננו בשכר עבור עבודה רגילה ("שכר לפי תוצרת") או בשכר עבור עבודה נוספת ("תוספת שכר") היא שאלה מורכבת, שהתשובה לה נגזרת מהנסיבות העובדתיות הספציפיות הנוגעות להעסקתו של כל עובד בנפרד. כך, כאשר ביקורי הבית היוו חלק בלתי נפרד ומשמעותי מהעבודה הקבועה אותה ביצע העובד, אזי השכר בעדם הוא "שכר לפי תוצרת" המזכה בזכויות סוציאליות. מנגד, ככל שביקורי הבית נעשו באופן ספורדי, מעת לעת ובאופן שולי ביחס להיקף המשרה הקבועה – אז יש מקום לראותם כ"עבודה נוספת". מכאן, שעל מנת לתת מענה לשאלה במחלוקת, יש לבחון את מכלול הנסיבות בהתייחס לכל מקרה בנפרד, לרבות את תקופת העבודה במשיבה; תקופת העבודה במסגרת ביקורי בית; רציפות עריכת ביקורי הבית; מספר ביקורי הבית שנערכו; תדירותם; אקראיותם וכדומה. עוד נקבע כי עשוי להיות משקל גם לשיעורו של היקף המשרה הרגיל, לבקשתו של העובד להגדילו, לציפייה ששוקפה בפועל לעובד בעניין ביצוע ביקורי בית ועוד.
בית הדין הארצי קבע לכן כי מדובר בבירור פרטני בהיקף משמעותי, הכולל בחינה עובדתית יסודית בעניינו של כל עובד בנפרד, שהדרך המתאימה והראויה לעשותו היא באמצעות הגשת תביעות פרטניות.
נוסף על כך, צוין כי הכרתה של ההסתדרות הלאומית כארגון היציג של עובדי המשיבה ואימוצה של ההסתדרות את ההסדר הנתקף בבקשת האישור – משליכים על שאלת היותה של התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת לברר את שאלות הקבוצה. בית הדין הארצי חיזק את קביעת בית הדין האזורי לפיה יש מקום בנסיבות דנן לתת עדיפות להסדרה הקיבוצית ולא לאפשר ניהול תביעה ייצוגית היוצאת נגדה במישרין, ובפרט כאשר זו מבוססת על מסמך רגולטורי.
לצד זאת, ניתן משקל ממשי לעובדה שאישור הבקשה יחשוף את חברי הקבוצה לתביעות השבה והתחשבנויות עבר (על רקע הוראותיו של סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ולאור עמדתו של הממונה על השכר ולפיה הוא לא אישר את שיעור התשלום עבור ביקורי הבית).
בכל הנוגע לטענות בדבר הפליה מגדרית, בית הדין הארצי אימץ את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה העותרים לא הוכיחו אפשרות סבירה שהטענות בעניין זה יוכרעו לטובת הקבוצה – וזאת משום שהן נטענו באופן כוללני ולא גיבשו עילה ברורה שניתן לדון בה.
הטענות בעתירה
העותרים עותרים לביטולו של פסק הדין של בית הדין הארצי. לשיטתם, שגה בית הדין הארצי בכך שעשה שימוש בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, העוסק בהתאמת האכסניה הדיונית, כדי לחסום אכיפה קבוצתית של זכויות קוגנטיות מטעמי מדיניות ושיקולים מערכתיים. הם מדגישים כי פסק הדין קבע קיומה של קבוצה מוגדרת ושאלה משפטית משותפת, ואף הכיר באפשרות שלחלק מחברי הקבוצה עומדת עילת תביעה אישית, ולכן לא היה מקום לדחות את ההליך ברובד הדיוני.
העותרים מלינים על מתכונת ההעסקה שבה המשיבה מסווגת את ביקורי הבית של עובדי המרפאות כ"עבודה נוספת" מחוץ לתקן המשרה החלקית, באופן השולל מהם זכויות סוציאליות הנגזרות מהיקף המשרה. לטענתם, אין מדובר ברכיב שכר זניח או מזדמן, שכן הנתונים מלמדים כי בשנת 2023 עמדה ההכנסה הממוצעת מביקורי בית אצל פיזיותרפיסטים על כ-33.6% מסך השתכרותם הכללית, ובמסמך האסדרה אף נקבע רף המאפשר להגיע לעד 50% מההשתכרות ברוטו במשיבה בממוצע. הם גורסים כי מתקיימות אמות המידה הצרות להתערבות בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי, מאחר שהסוגיה הנדונה חורגת מעניינם הפרטני ונוגעת ליחס העקרוני שבין הוראה דיונית לבין אכיפת דין מהותי כופה.
העותרים מוסיפים וטוענים כי הדין המהותי בתובענה ייצוגית חייב להיות זהה לדין החל בתביעה אישית, וכי מעסיק אינו יכול לרכוש הגנות מהותיות או פטורים מחוקי המגן בהליך קבוצתי רק בשל שיקולי תקציב, תחרות או עמדת הארגון היציג. עוד נטען כי חקיקת המגן מסדירה בעצמה את מנגנוני ההחרגה וההתאמה המותרים, ואין להפוך את סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ל"ועדת חריגים" המשנה דה-פקטו את הדין הקוגנטי מטעמי תועלת מערכתית. בנוסף, הם מבהירים כי לכל זכות מגן קיימת תכלית עצמאית ייחודית וכי תשלום תעריף שעתי גבוה עבור ביקורי הבית אינו יכול להוות תחליף לזכויות אלה.
העותרים שוללים את ההנחה כי ההסכם הקיבוצי או מסמך האסדרה עליו הוא התבסס מהווים חלופת אכיפה יעילה, שכן אלה אינם מעניקים מענה לזכויות העבר של חברי הקבוצה או לעובדים שעזבו. כמו כן, נטען כי ארגון יציג אינו מוסמך לוותר על אכיפתן של זכויות קוגנטיות, ובוודאי שאינו יכול להכשיר למפרע גריעה מהן. באשר לניהול השונות בין חברי הקבוצה, העותרים מדגישים כי הנתונים הדרושים לפילוח וזיהוי דפוסי העבודה בפועל מתועדים במערכות המשיבה וניתנים למיון אובייקטיבי, כפי שממחישים דוחות ההעסקה שהוגשו בהליכים הקודמים.
עוד מוחים העותרים על כך שבית הדין הארצי עיצב את מבחן הזכאות באופן המכניס אלמנטים סובייקטיביים – כגון השאלה אם העובד ביקש להגדיל את משרתו – ובכך יצר באופן מלאכותי את הצורך בבחינה פרטנית ששימש לאחר מכן כעילה לדחיית ההליך הייצוגי. הם סבורים כי כשם שרצונו הסובייקטיבי של אדם אינו משנה את מעמדו כעובד, כך אין ליתן לו משקל בשלב שלילת זכויות קוגנטיות המגיעות לו מכוח עבודתו בפועל. לשיטתם, הפניית העובדים למסלול של תביעות אישיות אינה מהווה חלופה מעשית וממילא אינה פותרת את המורכבות הדיונית, שכן פערי הכוחות המובנים והחשש מפני עימות עם מעסיק פעיל יוצרים חסם קשיח המביא לתת-אכיפה.
בנוגע לחשש מפני תביעות השבה והתחשבנות עבר, הודגש שמדובר בתרחיש היפותטי שלא לובן עד תומו וחרף זאת הוא הפך לטעם מרכזי לחסימת ההליך. לבסוף, נטען כי מדיניות המשיבה מקימה עילה מבוססת להפליה מגדרית תוצאתית אסורה, נוכח הרוב הנשי המובהק במקצועות הבריאות המאופיינים בהיקפי משרה נמוכים באופן חריג.
דיון והכרעה
לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית.
הלכה היא כי התערבותו של בג"ץ בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה תיעשה במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק דורשים זאת (בג"ץ 62274-01-26 אחינועם נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (8.2.2026); בג"ץ 69783-08-24 אמנון גור סוכנות לביטוח (2000) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (11.9.2024); בג"ץ 61643-12-25 כבהא נ' מדינת ישראל משרד החינוך, פסקה 9 (21.1.2026)).
החלתו של כלל זה על פסקי דין בהליכים ייצוגיים שהתנהלו בבתי הדין לעבודה מעט שונה. נפסק כי כאשר השאלות שבמחלוקת נוגעות באופן ישיר לתחום התובענות הייצוגיות ולפרשנות חוק תובענות ייצוגיות – עוצמתו של כלל אי ההתערבות נחלשת באופן יחסי ומתחם ההתערבות של בג"ץ מתרחב במידת מה על מנת להבטיח פרשנות אחידה וקוהרנטית של הדין. אולם כאשר השאלות שבמחלוקת נוגעות ליישום, עיצוב ופרשנות דיני העבודה – כלל אי ההתערבות מוחל במלואו, בשל מומחיותו של בית הדין בנושאים אלה (בג"ץ 35485-03-26 מנדלוביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (23.4.2026); בג"ץ 5148/18 שחם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 23 (11.7.2022)).
בענייננו, השאלה שנמצאת במוקד המחלוקת היא האם השכר שניתן לעובדים כדוגמת העותרים עבור ביקורי בית הוא שכר עבור עבודה רגילה ("שכר לפי תוצרת") או שכר עבור עבודה נוספת. זאת כאשר דומה שאין מחלוקת שכאשר מדובר בשכר לפי תוצרת זכאים העובדים לזכויות סוציאליות, מה שאין כן בשכר עבור עבודה נוספת.
לכן, השאלה שנדרש לבחון היא האם יש מקום להתערבותו של בית משפט זה במסקנותיו של בית הדין הארצי על אודות ההבחנה בין שכר לפי תוצרת לבין שכר עבור עבודה נוספת בנסיבות המקרה דנן. בית הדין קבע כי הבחנה זו היא מורכבת וכי היא נגזרת מהנסיבות העובדתיות הספציפיות הנוגעות להעסקתו של כל עובד בנפרד. נקבע כי כדי לערוך הבחנה זו יש להביא בחשבון מכלול שיקולים פרטניים וספציפיים אותם פירט בית הדין הארצי בפסק דינו.
אני סבורה כי בקביעה זו – על אודות האופן בו ניתן להבחין בין שכר המזכה בהטבות סוציאליות לבין רכיב שכר שאינו מזכה בהטבות אלה – אין מקום להתערבות. זאת שכן מדובר בקביעה מקצועית המצויה בליבת תחום דיני העבודה, ונשענת על מומחיותו ומקצועיותו של בית הדין לעבודה. אף שהעותרים מבקשים להרהר אחר קביעה זו, הרי שטענותיהם בעניין זה (כמו גם טענותיהם בעניין ההפליה המגדרית) הן טענות ערעוריות מובהקות ולפיכך אינן עומדות באמת המידה המחמירה שנקבעה בפסיקה להתערבותנו.
הקביעה המקצועית של בית הדין הארצי לפיה מדובר בשאלה שהתשובה לה נגזרת ממכלול נסיבות קונקרטיות, גוזרת את מסקנתו לפיה נדרש בירור פרטני נרחב ומעמיק עבור כל עובד שביצע ביקורי בית בנפרד כדי להגיע למסקנה אם אותו עובד זכאי להטבות סוציאליות בגין ביקורי הבית שערך. זאת כאשר הובהר שהפתרון אינו מצוי בהכרח בבדיקת ממוצע תקופתי (ראו פסקה 38 לפסק הדין של בית הדין הארצי).
אף אם נקבל את טענות העותרים באשר ליתר הנימוקים שצוינו על ידי בית הדין באשר לדחיית הבקשה לאישור (ואינני קובעת מסמרות בעניין זה), אין מקום להתערב במסקנתו לפיה תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת על רקע קביעתו כי נדרש בירור פרטני מעמיק עבור כל מקרה לגופו (כפי שגם העותרים עצמם מודים – ראו פסקה 81 לעתירה). נוכח האמור, ולאור הכרעתו המקצועית של בית הדין ביחס לאופן ההבחנה והמסקנה הנגזרת ממנה ביחס לאפשרות לדון בבקשה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית – הרי שלא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין הארצי, ודאי לא פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
סוף דבר: העתירה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובת המשיבים – לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י"א תשרי תשפ"ז (22 ספטמבר 2026).
יצחק עמית
נשיא
דוד מינץ
שופט
רות רונן
שופטת