בג"ץ 79077-08-26 — רחל עזרא נ. YOHANES OKBNKIAEL

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 79077-08-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. רחל עזרא 2. רונן כהן 3. בני אשכנזי 4. יובל בן עזרא בולגרף 5. גל להב 6. יוסף אנקונינה 7. אלון כץ נגד המשיבים: 1. Yohanes Okbnkiael 2. איציק אנקונינה 3. בית הדין הארצי לעבודה 4. ג'ויה רום בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד סרגיי (דוד) מורין פסק-דין השופט יחיאל כשר: העתירה דנן נסובה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 14.7.2026, ב-ע"ע 37529-07-25, במסגרתו נדחה ערעורם של העותרים, שהוגש יחד עם המשיב 2, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה­­, מיום 15.6.2025, ב-סע"ש 57809-11-21. במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי, חויבו העותרים לשלם, ביחד ולחוד עם המשיב 2, סכומים שונים שלא שולמו למשיב 1 (להלן: המשיב), בהתאם לזכויותיו כעובד בחברה בה היו רשומים כבעלי מניות. בית הדין הארצי לעבודה נמנע, במסגרת פסק דינו בערעור, מלהתערב בתוצאה זו. רקע במסגרת תביעה שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נפסקו לטובת המשיב, עובד לשעבר במסעדת "Joya" הממוקמת ברמת החייל (להלן: המסעדה), פיצויים בגין תשלומים שלא שולמו לו לאורך תקופת העסקתו במסעדה. בית הדין האזורי מצא כי לעניין החיוב בתשלום למשיב, יש מקום לבצע הרמת מסך, בין החברה המפעילה כיום את המסעדה (המשיבה הפורמלית בהליך דנן), לבין בעלי מניותיה (להלן: החברה ו-בעלי המניות, בהתאמה). העתירה שלפנינו הוגשה על-ידי שבעה מבעלי המניות, בטענה שבית הדין האזורי שגה עת קבע שיש לבצע הרמת המסך גם כלפיהם, ולא רק כלפי המשיב 2, מר אנקונינה, אשר היה, לפי הנטען, בעל השליטה בחברה ו-"הרוח החיה" מאחורי התנהלותה הפסולה. יצוין, כי בתחילת הדרך יוצגו העותרים בייצוג משותף עם המשיב 2. כמפורט בהמשך, רק לאחר הגשת סיכומי הצדדים בפני בית הדין הארצי לעבודה, ביקשו העותרים כי יותר להם ייצוג נפרד, והוגשו סיכומים משלימים מטעמם. ביום 15.6.2025 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (סע"ש 57809-11-21, השופטת מ' נעים-דיבנר, נציגת ציבור (עובדים) ס' רונן-קץ, ונציגת ציבור (מעסיקים) ר' אבירם). בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו בנוגע להשתת החיוב בתשלום הפיצויים והרמת המסך על שני אדנים: ראשית, בהיבט הדיוני, התביעה התקבלה על יסוד האמור בה בלבד, "בהעדר הגנה של ממש", ולנוכח אי הגשת סיכומים מטעם הנתבעים (הם העותרים בהליך דנן, והמשיב 2, שכאמור יוצגו בשלב זה יחדיו), מתוקף סעיפים 52(ג) ו-43(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה). שנית, בהיבט המהותי, קבע בית הדין האזורי, מעבר לצורך, כי גם לגופה, דין התביעה להתקבל, שכן מהראיות שהוצגו מצטיירת תמונה המצדיקה את הרמת המסך והשתת החיוב בתשלום הפיצויים על כלל בעלי מניות החברה. כך תיאר בית הדין האזורי, בפסק דינו, את הפרקטיקה אשר שימשה להפעלת המסעדה: "התמונה שעלתה מהתיק שלפנינו מדאיגה ומטרידה. בעוד שהמסעדה המשיכה לפעול כרגיל, לאורך כל תקופת העסקתו של התובע (למעט בסגרים בגין הקורונה) החברה שהפעילה אותה בתחילת העסקתו של התובע, הפסיקה בשלב מסוים להעסיק את העובדים ובהמשך נכנסה להליך פירוק. במקומה וברצף נכנסה חברה חדשה, אשר המשיכה בהעסקת העובדים ברציפות, עד שגם היא יצאה מהתמונה (בהמשך נכנסה כמובן להליך פירוק) וחברה שלישית נכנסה תחתיה. [...] החברות העבירו מאחת לאחרת את הנכס מניב ההכנסות – המסעדה, והותירו מאחור את חובותיהן בעיקר לעובדים" (ההדגשות במקור – י' כ'). בית הדין האזורי מצא כי נסיבות אלה מקימות טעמים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות, וחיובם של בעלי המניות בחיוביה של החברה כלפי המשיב. כך, קבע בית הדין האזורי כי על בסיס חומר הראיות, לכל הפחות קיים חשד של ממש כי התקיימה "שיטה שיש בה כדי לקפח את עובדי החברה" או לחלופין כי מדובר ב-"נטילת סיכון בלתי סביר ביחס לפירעון חובותיה כלפיהם", וכי הדבר עולה כדי "ניצול של מסך ההתאגדות" ו-"סוג של מימון דק המקפח את העובדים". על כן, התביעה התקבלה בעיקרה (למעט היבט מסוים אשר אינו נדרש לענייננו), ונקבע כי על העותרים והמשיב 2, ביחד ולחוד, לשלם למשיב פיצויים בסך של כ-70,000 ש"ח, בצירוף ריבית שקלית, ממועד סיום עבודתו של המשיב (קרי, מיום 1.8.2021). כמו כן הושתו על העותרים והמשיב 2 הוצאות המשיב ושכר טרחת עורכי דינו, בסך 20,000 ש"ח. העותרים, עדיין בייצוג משותף עם המשיב 2, ערערו על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הערעור, לא הועלו טענות, לא מטעם העותרים ולא מטעם המשיב 2, הנוגעות לטעם הדיוני בגינו התקבלה התביעה – העדר הגנה של ממש מטעם העותרים והמשיב 2 בפני בית הדין האזורי, ואי הגשת סיכומים בהליך מטעמם של העותרים והמשיב 2. חלף זאת, התמקד הערעור בטענות נגד קביעותיו של בית הדין האזורי לעניין הרמת מסך ההתאגדות (קביעות אשר, כאמור, נקבעו על ידי בית הדין האזורי מעבר לצורך), ואף זאת בלא להבחין בין העותרים לבין המשיב 2. כפי שצוין כבר לעיל, לאחר הגשת הערעור והגשת סיכומי הצדדים בהליך, חל שינוי בייצוגם של העותרים, אשר ביקשו להתפצל מהייצוג המשותף עם המשיב 2, נוכח "ניגוד האינטרסים המובנה שהתגלה בינם לבין [המשיב 2]". בהחלטתו מיום 19.3.2026, אפשר בית הדין הארצי לעותרים להגיש סיכומים משלימים מטעמם. בסיכומים המשלימים שהוגשו מטעמם, העלו העותרים שתי טענות חדשות: הראשונה, כי על אף רישומם כבעלי מניות בחברה, הם אינם בעלי מניותיה, והרישום בוצע על-ידי המשיב 2 ללא ידיעתם. השנייה, כי בשים לב לשיעור אחזקותיהם המצומצם במניות החברה (בין 15-5% כל אחד, ו-60% בסך הכל), לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות כלפיהם, מהטעם שהתשתית הראייתית שנפרשה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי לא גילתה, לטענתם, כל עילה אישית נגדם, וכי הם "לא חטאו, לא שלטו ולא היו מודעים לשימוש הפסול (ככל שהיה כזה) באישיות המשפטית של החברה". בפסק דינו מיום 14.7.2026, דחה בית הדין הארצי לעבודה (ממלא מקום הנשיא א' איטח, השופט ר' פוליאק, השופטת ח' אופק-גנדלר, נציג הציבור (עובדים) א' מנור, ונציג הציבור (מעסיקים) מ' אברהמי) את הערעור, ובתוך כך דחה גם את טענות העותרים כפי שנטענו בפניו במסגרת הסיכומים המשלימים. תחילה, ציין בית הדין הארצי כי הערעור לא התייחס לטעם הדיוני בגינו קיבל בית הדין האזורי את התביעה (כאמור, העדר הגנה של ממש מטעם העותרים והמשיב 2 כנגד טענות המשיב, ואי הגשת סיכומי טענות). בית הדין הארצי קבע כי די בכך כדי לדחות את הערעור. בהמשך, דחה בית הדין הארצי את טענות המשיב 2 נגד הטעם החלופי שהוצג על-ידי בית הדין האזורי לקבלת התביעה, הוא הרמת המסך, משמצא כי הרמת המסך שבוצעה על-ידי בית הדין האזורי כלפיו מתיישבת עם הוראות הדין. באשר לטענות העותרים בסיכומים המשלימים, קבע בית הדין הארצי, כדלקמן: "אשר לטענה הראשונה לפיה מערערים 8-2 אינם בעלי מניות בחברה חרף רישומם – מדובר בטענה עובדתית המנוגדת לחזית הטיעון בבית הדין האזורי [...]. בשלב הדיוני אליו הגיע ההליך אין לאפשר שינוי חזית זה. בנוסף, טענה זו לא נטענה בהודעת הערעור, והיא מהווה שינוי קיצוני של חזית הטיעון בערעור. אשר לטענה השנייה – הגם שמרכז הכובד שלה הוא משפטי, מדובר בטענה שלא נטענה בבית הדין האזורי או בהודעת הערעור, ולעובד לא התאפשר להתמודד עימה. יתר על כן, טענה זו אינה יכולה להיבחן במנותק מהרובד העובדתי, אלא יש לבחון אותה על רקע מכלול הנסיבות שלא התבררו. אלא שבהעדר טענה שכזו בבית הדין האזורי לא התבררו כלל הנסיבות הנדרשות. קבלת טענת מערערים אלה בשלב דיוני זה משמעה ניהול ההליך מחדש, ואין מקום לאפשר זאת". בהתאם, הערעור נדחה. בנוסף, בית הדין הארצי השית על העותרים והמשיב 2, יחד ולחוד, חיוב בתשלום שכר טרחה לטובת המשיב, בסך 10,000 ש"ח. על פסק דינו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה, אשר הוגשה על-ידי העותרים בלבד (ללא השתתפותו של המשיב 2, אשר צורף כמשיב), טענו העותרים כי עניינם מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בשל קיומן של שתי טעויות משפטיות מהותיות, ובשל קיומו של עיוות דין. הטעות המשפטית הראשונה, שנפלה לעמדת העותרים בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, היא בכך שחויבו בתשלום פיצויים למשיב, כבעלי מניות בחברה, אף שטענתם כי לא היו בעלי מניות לא נבחנה לגופה על-ידי בית הדין הארצי. הטעות המשפטית השנייה, שנפלה לעמדת העותרים בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, היא בכך שהרמת המסך בוצעה כלפיהם מבלי שנקבעו לגביהם, באופן אישי, הממצאים הנדרשים לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; מבלי שניתן משקל למיעוט אחזקותיהם בחברה, ותוך שהנטל להוכחת אלה, המוטל על כתפי המשיב, לא הורם על-ידו. הדבר עולה, לשיטתם של העותרים, כדי פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המשליך מעבר לעניינם הפרטני של הצדדים בהליך דנן. כן טוענים העותרים כי מתקיים בעניינם עיוות דין, בכך שטענותיהם נדחו מטעמים פרוצדורליים, והתוצאה הייתה שלילת הגנת מסך ההתאגדות, מבלי שהוגשמה זכותם להליך הוגן, ומבלי שבית הדין הארצי נדרש לטענתם המרכזית, לפיה לא הוכחה, כלפי כל אחד מהם בנפרד, עילה המצדיקה הרמת מסך. יחד עם העתירה, הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ביצועו של פסק הדין נושא העתירה, עד להכרעה בה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. ההלכה הפסוקה קובעת כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בפסקי דין והחלטות כאמור, שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים בנסיבות העניין התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); וכן ראו, מני רבים: בג"ץ 5529/22 לדור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 14 (18.6.2023); בג"ץ 12142-09-25 הממונה על השכר במשרד האוצר נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות, פסקה 12 (9.2.2026)). לדעתי, הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים החריגים העומדים במבחנים עליהם עמדתי לעיל. באשר לטענת העותרים כי אינם בעלי מניות בחברה: בית הדין הארצי מצא לדחות טענה זו, על הסף, בהיותה הרחבת חזית אסורה. כבר על פניה, ברי כי טענתם של העותרים בעניין זה נטועה לחלוטין בעניינם הפרטני, ובהתאם היא אינה מתאימה לדיון במסגרת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 56731-02-26 פלונית נ' משרד העבודה, פסקה 7 (13.4.2026); בג"ץ 34336-05-26 אביעד נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (28.6.2026)). גם לגופה, לא מצאתי כל עילה להתערבות בקביעתו של בית הדין הארצי: טענת העותרים כי למרות רישומם ככאלה, הם אינם בעלי מניות בחברה, הינה טענה עובדתית מובהקת, אשר לא הועלתה בפני בית הדין האזורי, וגם לא הועלתה במסגרת הערעור (עד לאחר שלב הסיכומים, שלאחר הגשתם הועלתה הטענה, לראשונה, בסיכומים משלימים שהגישו העותרים באישור בית הדין הארצי). העלאתן של טענות עובדתיות חדשות אינה אפשרית בשלב הערעור אלא באישור, שלא ניתן במקרה דנן (בג"ץ 6658/23 רבינוביץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 והאסמכתאות שם (10.4.2024); בג"ץ 3812/17 סאיג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (20.7.2017)). על כן, צדק בית הדין הארצי עת דחה את הניסיון להעלות טענה זו בפניו. באשר לטענתם השנייה של העותרים, לפיה אין לבצע הרמת מסך כלפיהם, שעה שהערכאה הדיונית לא ערכה בחינה פרטנית בעניינם: בית הדין הארצי מצא כי אף שמדובר בטענה שמרכז הכובד שלה הוא משפטי, היא אינה יכולה להיבחן במנותק מהרובד העובדתי. גם קביעה זו, בדין יסודה (ובוודאי שאינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה): קביעת גדר מעורבותם של העותרים בניהול החברה, ומודעותם למימון הדק שנקבע על-ידי בית הדין האזורי, מחייבת בירור עובדתי שיש לעורכו במסגרת הדיון בערכאה הדיונית. על כן, גם טענה זו מהווה ניסיון להעלות טענות עובדתיות חדשות – לעניין מעורבותם ומודעותם של העותרים לאופן התנהלות החברה – במסגרת ערעור. על כן אין כל מקום להתערבותו של בית משפט זה, גם בהקשר דלעיל. בניסיון להתמודד עם הקשיים עליהם עמדתי לעיל, ביקשו העותרים לטעון כי טענותיהם אינן מצריכות בחינה עובדתית נוספת, שכן על המשיב היה מוטל הנטל להוכיח את מעורבותם ומודעותם לאופן התנהלות החברה, במסגרת תביעתו להרמת המסך כלפיהם; כי הנטל לא הורם על-ידו; וכי על כן, היה על בית הדין הארצי לקבוע, על בסיס העובדות שבפניו, כי אין מקום להרמת המסך כלפיהם. לדעתי, אין לקבל טענה זו. תחילה, אציין כי כמו קודמתה, גם טענה זו אינה מתאימה לבירור במסגרת עתירה לבית משפט זה, בהיותה טענה במישור הפרטני, שאינה חורגת מעניינם של הצדדים ואינה מעוררת כל שאלת רוחב. מעבר לכך, דין הטענה להידחות גם לגופה: בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב על בסיס שני טעמים חלופיים, כאשר הטעם המרכזי לקבלת תביעת המשיב היה העדר הגנה של ממש מטעם העותרים והמשיב 2 ואי-הגשת סיכומים בהליך. קבלת תביעה בהעדר הגנה היא סמכות שברשות, המצויה בשיקול דעת רחב של בית הדין, בהתאם לתקנות 52(ג) ו-43(א) לתקנות בית הדין לעבודה. החלטות אלה אינן מסוג ההחלטות אשר בית משפט זה ייטה להתערב בהן (ראו, לשם השוואה, בהקשר האזרחי: רע"א 5897/24 ויולהביט בע"מ נ' לרי, פסקה 8, והאסמכתאות הרבות שם (20.1.2025)). לבסוף, באשר לטענה לעניין קיומו של עיוות דין: לטענת העותרים, בשלבים המוקדמים של ההליך, הם לא זכו לייצוג עצמאי, נוכח ניגוד אינטרסים מובנה מול המשיב 2 וייצוגם המשותף עמו למרות זאת. לטענתם, הדבר הביא לכך שטענותיהם לא הוצגו בפני בית הדין האזורי, והדבר, לשיטתם, עולה כדי עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אף טענה זו דינה, לדעתי, להידחות על הסף. כפי שנקבע לא אחת, הבחירה לא להיות מיוצג היא בחירתו של בעל הדין (ראו והשוו: רע"א 449-04-26 ווי פי ג'י ישראל בע"מ נ' קיבוץ כפר מנחם, פסקה 13, והאסמכתאות שם (31.5.2026)). כך הדבר גם בנוגע לבחירה להימנע מייצוג נפרד ולבחור להיות מיוצג יחד עם בעל דין אחר. על בחירת העותרים לא להיות מיוצגים בנפרד מהמשיב 2 בפני בית הדין האזורי, ככל שהיא זו שאכן הביאה לכך שעניינם לא יוצג בדרך המיטבית (וכמובן שאיני קובע לעניין זה כך או אחרת), אין להם להלין אלא על עצמם. על בסיס האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"ז (28 ספטמבר 2026). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט