אופיר אביעד נ. המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 34336-05-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותר: אופיר אביעד נגד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: בעתירה שלפנינו מלין העותר כנגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה (השופט א' סופר), מיום 26.4.2026, ב-בר"ע 51782-04-26, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו (הרשם ש' בן נחום), מיום 23.4.2026, ב-ב"ל 15845-12-24. במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי נמחק ערעור שהגיש העותר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) (להלן: הוועדה), מיום 1.1.2024, אשר דחתה ערר שהגיש העותר על החלטת המשיב, המוסד לביטוח לאומי, לפיה הנכות המשוקללת של העותר, נכון לשנת 2023, עומדת על 28%. רקע עובדתי העותר ניהל הליך בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו, אשר במסגרתו ערער על החלטה קודמת של הוועדה, לעניין שיעור הנכות המשוקללת שלו, נכון לשנת 2022 (ב"ל 10876-01-23; להלן: ההליך הקודם). ביום 13.8.2023, נמחק ההליך הקודם בשל חוסר מעש מצד העותר. ביום 24.7.2023 נקבע בהחלטת המשיב, המוסד לביטוח לאומי, כי שיעור הנכות המשוקללת של העותר, נכון לשנת 2023, יעמוד על 28%. על החלטה זו, הגיש העותר, ביום 28.8.2023, ערר לוועדה (להלן: הערר), אשר נדחה בהחלטת הוועדה מיום 1.1.2024. על רקע האמור, הגיש העותר, במסגרת ההליך הקודם בפני בית הדין האזורי, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם. ביום 5.12.2024 התקיים דיון בבקשה זו של העותר. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי במהלך הדיון הבהיר בית הדין לעותר כי הוא איננו יכול להשיג במסגרת ההליך הקודם (אשר כאמור עניינו בהחלטת הוועדה בעניין שיעור הנכות המשוקללת שלו נכון לשנת 2022), על החלטת הוועדה מיום 1.1.2024 בעניין שיעור הנכות המשוקללת שלו נכון לשנת 2023, ועל כן עליו להגיש הליך חדש ונפרד על החלטת הוועדה הנ"ל. בנסיבות אלה, העותר עמד על כך כי בכוונתו לפתוח הליך חדש בנוגע להחלטת הוועדה בעניינו הנוגעת לשנת 2023. בהתאם, ניתנה החלטה של בית הדין האזורי (הרשמת ע' צימרמן), ובה נקבע כי לנוכח דברי העותר, ההליך הקודם הסתיים. עוד באותו יום (5.12.2024), הגיש העותר הליך חדש בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו, הוא ההליך נושא העתירה שבפנינו, במסגרתו ערער על החלטת הוועדה בעניינו מיום 1.1.2024 (ב"ל 15845-12-24). ביני לביני, הגיש העותר תביעה חדשה בעניין נכותו, נכון לשנת 2024. במסגרת התביעה הנ"ל, ניתנה ביום 9.12.2024 החלטת הוועדה במסגרתה קבעה כי נכותו המשוקללת של העותר תועלה, זמנית, משיעור של 28% לשיעור של 52%. ביום 23.4.2026, התקיים דיון בפני בית הדין האזורי לעבודה בהליך נושא העתירה דנן. בסיום הדיון, ולאחר ששמע את הערות בית הדין האזורי שנאמרו מחוץ לפרוטוקול הדיון, ביקש העותר כי בית הדין יורה על מחיקת הערעור. בהתאם, באותו היום (23.4.2026) ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי (הרשם ש' בן נחום), במסגרתו הורה כאמור. על פסק דינו של בית הדין האזורי, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הבקשה, טען העותר, בין היתר, כי הוא הסכים למחוק את הערעור מכיוון שהוא מצוי בהליך חדלות פירעון, ואין ביכולתו לשלם הוצאות משפט לצד שכנגד, ככל ואלו יוטלו עליו. ביום 26.4.2026, ניתנה החלטת בית הדין הארצי לעבודה (השופט א' סופר), אשר דחתה את בקשת רשות הערעור. במסגרת ההחלטה נקבע כי דין הבקשה להידחות הן בשל השיהוי שנפל בהגשת הערעור לבית הדין האזורי (שעה שחלפו כ-11 חודשים ממועד החלטת הוועדה מיום 1.1.2024 ועד להגשת הערעור); הן בשל היות עניינו של המבקש תיאורטי לאור החלטת הוועדה מיום 9.12.2024 (במסגרתה העלתה את שיעור הנכות המשוקללת של העותר); והן מאחר שהערעור לבית הדין האזורי נמחק בהסכמת העותר. העתירה שבפנינו על החלטת בית הדין הארצי לעבודה, הגיש העותר את העתירה שבפנינו. במסגרת העתירה חוזר העותר על הטענות שהעלה בפני בית הדין הארצי לעבודה. זאת, תוך שהעותר מוסיף וטוען כי שגה בית הדין הארצי בכך שדחה את בקשת רשות הערעור מחמת שיהוי בהגשתה, וזאת מאחר שהוא סבר כי הערעור שהגיש במסגרת ההליך הקודם חל גם על החלטת הוועדה נושא העתירה דנן. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בפסקי דין והחלטות כאמור, שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נתגלתה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים התערבות שיפוטית בנסיבות העניין (ראו, מני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 56731-02-26 פלונית נ' משרד העבודה – שירות התעסוקה, פסקה 6 (13.4.2026); בג"ץ 12142-09-25 הממונה על השכר במשרד האוצר נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות, פסקה 12 (9.2.2026)). הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים החריגים העומדים במבחנים האמורים לעיל: ראשית ועיקר, העתירה דנן אינן מעוררת כל סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ואף העותר לא טען אחרת. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. שנית, בנסיבות העניין, אין כל הצדקה לכך שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יתערב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, הדוחה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה, אשר לבקשתו של העותר הורה על מחיקת ההליך בעניינו. יהיו הסבריו של העותר למניעיו להסכים למחיקת ערעורו, אין בהם כדי להוות בסיס לטענה כי בית הדין האזורי לעבודה טעה בעת שמחק את הערעור; קל וחומר שאין בהם כדי להוות בסיס לטענה כי בית הדין הארצי לעבודה טעה כשלא קיבל את בקשת רשות הערעור שהגיש העותר (על פסק הדין שמחק את ערעורו, בהסכמתו); קל וחומר שאין בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה לדחות את בקשת רשות הערעור דלעיל. דומה כי הטענה העיקרית המועלית בעתירה עניינה בקביעת בית הדין הארצי כי נפל שיהוי בהגשת ההליך נושא העתירה דנן, חרף הנסיבות שתוארו לעיל אשר הובילו להגשת ההליך על-ידי העותר במועד בו הוגש. לעניין זה אציין, מעבר לצורך, כי אף בהתעלם מקביעה זו של בית הדין הארצי, די בנימוקיו האחרים של בית הדין הארצי כדי להצדיק את החלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש. סוף דבר: העתירה נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ו (28 יוני 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט