פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 78862-08-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט יחיאל כשר
העותרים:
אילנה מיטמן ו-99 אח'
נגד
המשיב:
שר הפנים - משרד הפנים
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד גלעד שר
בשם המשיב:
עו"ד תהילה רוט; עו"ד דניאל רגב
פסק-דין
השופט יחיאל כשר:
עניינה של העתירה דנן הוא בשאלת זכאותם של העותרים, קבוצה של מאה אזרחים ישראלים מעל גיל שמונה עשרה המתגוררים במדינות שונות ברחבי העולם, להצביע בבחירות לכנסת העשרים ושש.
העתירה
העתירה דנן, אשר הוגשה ביום חמישי, 27.8.2026, בשעות הערב, כוללת למעשה שני ראשים – מינהלי וחוקתי:
אשר לראש החוקתי – העותרים טענו כי בהתאם לסעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת, לכל אזרח ישראל שמלאו לו שמונה עשרה שנים מוקנית הזכות להצביע בבחירות לכנסת. לטענתם, חוק יסוד: הכנסת, אינו מתנה את זכות הבחירה באף תנאי אחר, ובכלל זאת בתנאי של תושבות. מנגד, סעיף 26 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הבחירות), קובע כי פנקס הבוחרים יכלול כל אזרח ישראל שמלאו לו שמונה עשרה ואשר היה רשום במרשם האוכלוסין כתושב. לטענתם של העותרים, דרישת התושבות בחוק הבחירות, סותרת את האמור בחוק יסוד: הכנסת, ושוללת שלא כדין את זכות הבחירה מאזרחים מעל גיל שמונה עשרה אשר אינם רשומים כתושבים במרשם האוכלוסין. לטענתם של העותרים, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, חוקי היסוד מצויים בדרגה נורמטיבית גבוהה מזו של שאר החוקים ועל כן בהתקיים סתירה בין הוראת חוק יסוד להוראת חוק "רגיל" יש להעדיף את הוראתו של חוק היסוד.
אשר לראש המינהלי – העותרים הלינו כנגד סיווגם במרשם האוכלוסין כמי ש"חדלו להיות תושבים" באמצעות רישום המכונה "קוד 51". בהקשר זה טענו העותרים כי הם מעולם לא ביקשו כי יבוטל רישומם כתושבי ישראל במרשם האוכלוסין, וכי כלל לא ברור מהו המקור החוקי להחלטה לבטל את רישומם כתושבים; מיהו הגורם המנהלי אשר קיבל החלטה זו; על בסיס איזו תשתית עובדתית התקבלה החלטה זו; מהם הקריטריונים לקבלת ההחלטה; והאם ישנה דרך להשמיע טענות בעניין ההחלטה או להשיג עליה. עוד טענו העותרים כי ההחלטה לעשות שימוש באותו "קוד 51" עלום פוגעת לא רק בזכותם החוקתית לבחור אלא פוגעת גם בזכותם לשוויון מול אזרחים אחרים. נוסף על כך, טענו העותרים כי החלטת רשות האוכלוסין בעניין זה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואינה מידתית.
בד בבד עם הגשת העתירה, ביקשו העותרים כי יינתן סעד ארעי ולאחריו צו ביניים המורה למשיב שלא לגרוע מפנקס הבוחרים לכנסת העשרים ושש אף אזרח ישראלי בשל קיומו של "קוד 51" או כל אינדיקציה אחרת המצביעה על כך שאינו תושב ישראל. ביחס לכך טענו העותרים כי צו הביניים הכרחי "נוכח המועד הקרוב לשליפת פנקס הבוחרים – 2.9.2026 – שכן לאחר מועד זה עלולה להיווצר עובדה מוגמרת אשר תסכל את האפשרות להעניק סעד אפקטיבי קודם ליום הבחירות".
בהחלטתי מיום 27.8.2026, הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה למתן צו ביניים ותגובה מקדמית לעתירה, עד ליום ראשון, 30.8.2026. בהמשך לכך, בהחלטתי מיום 30.8.2026, בשעות הבוקר, הוריתי כי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת רשאית להגיש התייחסות מטעמה לנטען בעתירה.
טענות המשיב
ביום 30.8.2028, בשעות הערב, הגיש המשיב תגובה מקדמית לעתירה, במסגרתה הובאה גם התייחסותה של ועדת הבחירות המרכזית.
אשר לראשה החוקתי של העתירה, טען המשיב כי העותרים מבקשים להעלות טענות כנגד הסדר המעוגן בחקיקה ראשית מזה עשרות רבות של שנים, בתוך תקופת הבחירות, ובסמוך למועד שליפת פנקס הבוחרים. לשיטתו של המשיב, שינוי שכזה הינו בבחינת "שינוי כללי המשחק" בתוך תקופת הבחירות, אשר יש בו כדי להביא לאנדרלמוסיה, ולעורר קושי של ממש בהיבט המעשי, הלוגיסטי והטכני, באופן שעלול אף לפגוע באמון הציבור ובתקינות הליך הבחירות.
בהמשך לכך, טען המשיב כי טענותיהם של העותרים בהקשר החוקתי ובהתייחס למערכת הבחירות הנוכחית לוקות בשיהוי כבד: במישור הסובייקטיבי, דבק שיהוי בהגשת העתירה בשים לב ללוחות הזמנים שנקבעו בחוק הבחירות לשם בירור השגות וטענות מהסוג שמעלים העותרים (כמפורט להלן); ובמישור האובייקטיבי, שינוי המצב המשפטי בסמוך למועד שליפת הפנקס הסופי, ביום 3.9.2026, עשוי לשבש את ההיערכות לבחירות ולפגוע בוודאות הנדרשת לניהולו התקין של הליך הבחירות.
לצד זאת, הוסיף המשיב כי אף שהעותרים טוענים כנגד חוקתיותה של דרישת התושבות שבסעיף 26 לחוק הבחירות, הרי שהעתירה מופנית רק כלפי שר הפנים ומשרד הפנים ולא כלפי הרשות המחוקקת אשר כלל לא צורפה כמשיבה לעתירה. לשיטתו של המשיב, די באי-צירופה של הכנסת כדי להביא לדחיית ראשה החוקתי של העתירה, על הסף.
אשר לראש המנהלי של העתירה, טען המשיב כי אי-רישומם של אזרחים ישראלים במרשם האוכלוסין כתושבים, אשר כתוצאה מכך נמנעת מהם האפשרות להצביע בבחירות, מצומצמת לעומת הנטען בעתירה. כך, לטענתו של המשיב, אי-רישומם של אזרחים ישראלים כתושבים במרשם האוכלוסין נוגע לשתי קבוצות בלבד: הראשונה – אזרחים ישראלים שלא נולדו בישראל ולא נכנסו לישראל במהלך חייהם ועל כן לא הודיעו על מען כלשהו בישראל; השנייה – אזרחים ישראלים אשר הודיעו לפקיד הרישום (המנהל את מרשם האוכלוסין בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין)), על עזיבת הארץ וביקשו שלא להיות רשומים כתושבים במרשם האוכלוסין, ולגביהם במרשם האוכלוסין מופיע הרישום "חדל להיות תושב" תחת הכינוי "קוד 51". בהקשר זה הדגיש המשיב כי אזרחים ישראלים שנולדו בחו"ל אך נכנסו לארץ ומסרו לפקיד הרישום הודעה באשר לפרטי הרישום שלהם (בהתאם לחובה הקבועה בסעיף 5 לחוק מרשם האוכלוסין למסור הודעה על פרטי הרישום שלושים יום מיום הכניסה הראשונה לארץ), הינם רשומים במרשם האוכלוסין כתושבים בעלי מען. כמו כן הדגיש המשיב כי הליך ניתוק תושבות המתבצע מול המוסד לביטוח לאומי או חדילת תושבות מול רשות המיסים, אינם מובילים לשינוי רישומו של האזרח במרשם האוכלוסין כמי שחדל להיות תושב. עוד הדגיש המשיב כי הרישום במרשם האוכלוסין מתנהל באופן האמור מזה שנים ארוכות ולא נערך בו כל שינוי לקראת הבחירות הקרובות.
לטענתו של המשיב יש לדחות את ראשה המנהלי של העתירה, על הסף, מכמה טעמים.
ראשית, לטענתו של המשיב עומד לעותרים סעד חלופי באשר לטענותיהם כנגד מרשם האוכלוסין וזכאותם להיכלל בפנקס הבוחרים. כך, לטענתו של המשיב, סעיף 40(א) לחוק הבחירות קובע כי אדם שנוכח כי אינו כלול בפנקס הבוחרים רשאי להגיש בקשה לשר הפנים, וסעיף 46 לחוק הבחירות מאפשר למי שבקשתו נדחתה על ידי שר הפנים או מי שלא קיבל הודעה על החלטת שר הפנים, לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים. על כן, ככל שלעותרים טענות באשר לאי-הכללתם בפנקס הבוחרים היה עליהם לפעול באמצעות המנגנון שהעמיד חוק הבחירות לרשותם.
שנית, לטענתו של המשיב, דין העתירה להידחות על הסף שכן היא הוגשה בשיהוי ניכר. כך, לטענתו של המשיב, העתירה הוגשה שבוע בלבד לפני יום שליפת פנקס הבוחרים (ביום 3.9.2026); לאחר שחלף המועד להגשת בקשה לשר הפנים לתיקון הרישום במרשם האוכלוסין בהתאם לסעיף 40(א) לחוק הבחירות, אשר חל ביום 7.8.2026; לאחר שחלף המועד האחרון למתן החלטה בבקשה כאמור על ידי שר הפנים, אשר חל ביום 16.8.2026; ולאחר שחלף המועד האחרון לעתור כנגד החלטתו של שר הפנים לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לסעיף 46 לחוק הבחירות, אשר חל ביום 23.8.2026. בהקשר זה הדגיש המשיב כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, בעתירות הנוגעות לבחירות ישנה הקפדה מיוחדת ומוגברת על כך שעתירות ובקשות תוגשנה ללא שיהוי, וכי גם עיכוב קצר בפנייה לבית המשפט יכול וייחשב לשיהוי. עוד ציין המשיב ביחס לאמור, כי לאחר כניסת פנקס הבוחרים לתוקף, שלושה ימים לאחר שליפתו, לא ניתן לערוך בו שינוי אלא לפי פסק דין שניתן לפי הוראת סעיף 53א לחוק הבחירות.
לצד זאת, לטענתו של המשיב, העותרים לא הניחו תשתית עובדתית שיש בה כדי להצביע על פגם שנפל ברישומם במרשם האוכלוסין, וכי העתירה נעדרת פירוט אודות נסיבותיו הפרטניות העובדתיות של כל אחד מהעותרים. לטענתו של המשיב, בהעדר תשתית עובדתית מספקת יש מקום לדחות את העתירה על הסף.
עוד טוען המשיב כי כריכת עניינם של עותרים רבים ושונים והצגת הטענות באופן כללי, כפי שנעשה להשקפתו בעתירה דנן, אינה מאפשרת בירור יעיל ואפקטיבי של העתירה וגם בכך יש הצדקה לדחיית העתירה על הסף.
בתגובתו המקדמית של המשיב הובאה גם התייחסותה של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. בהתייחסותה, עמדה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת על לוחות הזמנים הנדרשים לניהול הליך הבחירות, אשר בנויים נדבך על נדבך, כאשר הנדבך הראשון הינו שליפת פנקס הבוחרים. נטען כי משכך, כל עיכוב בשליפת פנקס הבוחרים הסופי, או שינוי משמעותי בפנקס לאחר כניסתו לתוקף, עלול לשבש את ניהול הבחירות. הוטעם כי כל שינוי משמעותי בכמות המצביעים, עלול לפגוע בשרשרת הפעולות הנדרשות לביצוע, שסופה בהגעת הרשימות לוועדות הקלפי.
המשך השתלשלות העניינים בפני בית משפט זה
בהחלטתי מאותו הערב (30.8.2026), הוריתי כי:
"העותרים יודיעו האם נוכח האמור בתגובה המקדמית מטעם המשיב הינם מסכימים למחיקת עתירתם תוך שמירת טענותיהם בשאלה העקרונית שהועלתה בעתירתם, אולם לא בהקשרן של הבחירות הקרובות.
הודעה כאמור תוגש עד למחר, ה-31.8.2026, בשעה 13:00. מובהר כי אין לעשות שימוש בהודעה על מנת להעלות טיעוני תשובה".
בעקבות כך, ביום 31.8.2026, הודיעו העותרים כי הינם עומדים על עתירתם ומבקשים כי ייקבע דיון בה בהקדם האפשרי.
ביום 1.9.2026, ביקשו העותרים כי תינתן להם האפשרות להשיב לתגובה המקדמית מטעמו של המשיב. בהחלטתי מאותו היום (1.9.2026), נעתרתי לבקשה זו.
ביום 2.9.2026 הגישו העותרים את תשובתם לתגובת המשיב. אשר לטענת השיהוי שהעלה המשיב, טענו העותרים בתשובתם כי כלל לא מוטלת חובה על אדם לברר אם הוא נכלל בפנקס הבוחרים, ועל כן אין לזקוף את אי-הבירור לחובתם; כי רק ביום 17.7.2026 אישרה מליאת הכנסת את תאריך הבחירות הסופי; וכי הפלטפורמות שהעמיד המשיב לשם בירור הרישום בפנקס הבוחרים אינן מסייעות לעותרים המתגוררים בחו"ל אשר נתקלים בקשיים של ממש לקבלת פרטים מהמשיב. כמו כן העותרים טענו כי הסעד החלופי אליו מפנה המשיב בדמות פנייה לפי סעיף 40 לחוק הבחירות אינו מתאים לעניינם, שכן הם אינם מלינים על רישום שגוי אלא טוענים כנגד חוקתיות ההסדר המתנה את ההצבעה ברישום תושבות במרשם האוכלוסין.
נוסף על כך, העותרים טענו כי אי-צירוף הכנסת כמשיבה אינו מצדיק את דחיית העתירה על הסף, שכן להשקפתם ניתן לרפא את הפגם על ידי צירופה כעת וקבלת התייחסותה בתוך זמן קצר. באשר לאי-צירופה של הכנסת הוסיפו העותרים וטענו כי ממילא הכנסת אינה משיב רלוונטי באשר לסעדים הזמניים שהתבקשו.
לבסוף, טענו העותרים כי אין כל קושי לוגיסטי במתן הסעדים המבוקשים, שכן למשיב יש את היכולת הארגונית לטפל בעניינם של מאה אזרחים, וכי ניתן למשל להקים קלפי מרוכזת אחת שתיועד לעותרים בלבד ולא תיספר ככל שהעתירה תידחה. בהקשר זה הדגישו העותרים כי דחיית טענותיהם החוקתיות, על הסף, תגרום להם נזק עצום בדמות פגיעה בזכות היסוד לבחור.
דיון והכרעה
לאחר עיון בעתירה על נספחיה, בתגובה המקדמית מטעם המשיב ובתשובתם של העותרים, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף, על שני ראשיה, וכך אציע לחבריי כי נפסוק.
אפתח בראשה המנהלי של העתירה. להשקפתי, צודק המשיב כי דינה של העתירה להידחות על הסף מטעמי סעד חלופי, שיהוי והעדר תשתית עובדתית מספקת.
בראש ובראשונה, כפי שטען המשיב, לעותרים עמד סעד חלופי באשר לטענותיהם כנגד אי-הכללתם בפנקס הבוחרים בשל אי-רישומם כתושבים. כך, סעיף 40(א) לחוק הבחירות קובע מסלול השגה ייעודי עבור מי שלא נכלל בפנקס הבוחרים:
"נוכח אדם כי אינו זכאי להיות כלול בפנקס הבוחרים או כי פרט מהפרטים האמורים בסעיף 29 המתייחסים אליו נרשם באופן לא נכון, רשאי הוא להגיש לשר הפנים בקשה מנומקת בכתב לתיקון הרישום, לאחר שפעל לפי חוק המרשם ובהתאם לדין, לתיקון המידע ששימש בסיס להכנת הפנקס".
בהמשך לכך, סעיף 46 לחוק הבחירות מסדיר מסלול השגה על החלטה כאמור של שר הפנים בדמות הגשתה של עתירה מנהלית:
"מי שבקשתו נדחתה או לא קיבל הודעה על החלטת שר הפנים, כאמור בסעיף 44, ולענין בקשה שהתקבלה לגבי אדם אחר לפי סעיף 40(ב) גם אותו אדם, רשאי לעתור נגד החלטת שר הפנים או נגד אי קבלת ההודעה" (וראו הוראות באשר לאותה עתירה מנהלית הקבועות בסעיפים 49-46 לחוק הבחירות).
כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, לא יידרש לעתירה מקום בו עומד לעותר סעד חלופי (בג"ץ 77652-05-26 גרין נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (22.6.2026); בג"ץ 69895-01-26 אבו גיש נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 3 (11.3.2026)).
ודוק, בפסיקתו של בית משפט זה הודגש כי אף אם חלף המועד הקבוע לשם נקיטה בהליך החלופי העומד לרשות העותר, אין בכך כדי להצדיק שבית משפט זה יידרש לעתירתו (בג"ץ 47206-04-26 אל דין נ' פרקליטות המדינה (3.5.2026); בג"ץ 1638/22 גרשוני נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (27.6.2022)). על כן, משעה שבפני העותרים עמדה האפשרות לפנות ולהגיש בקשה לשר הפנים באשר לאי-הכללתם בפנקס, דינן של טענותיהם, במישור המנהלי, להידחות על הסף. זאת, בלי צורך להכריע בשאלה האם החמצת המועדים לנקיטה בהליך המתאים הינה באשמתם של העותרים או לא (נושא שהעותרים הקדישו לו חלק נכבד מטיעוניהם במסגרת תשובתם לתגובה המקדמית מטעם המשיב).
לצד זאת, סבורני כי יש ממש בטענתו של המשיב כי טענותיהם של העותרים במישור המנהלי הועלו בשיהוי ניכר.
בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לצורך בחינתה של טענת שיהוי, על בית המשפט להידרש לשלושה יסודות: יסוד השיהוי הסובייקטיבי, שעניינו בשאלה האם העותר "קפא על שמריו" באופן שניתן ללמוד ממנו כי הוא ויתר על בירור טענותיו בערכאות; יסוד השיהוי האובייקטיבי, שעניינו בשאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי במצבם של המשיבים או צדדים שלישיים, כך שקבלת העתירה תשפיע עליהם לרעה; ויסוד מידת הפגיעה בשלטון החוק, שעניינו בשאלה האם בנסיבות העניין קיים אינטרס ציבורי בהגנה על שלטון החוק, אשר מטה את הכף לטובת בירורה של העתירה לגופה, חרף השיהוי שדבק בה (בג"ץ 33171-02-25 יחיאל נ' הוועדה המרחבית לתכנון ובניה מורדות הכרמל, פסקה 18 (3.6.2026); בג"ץ 27587-10-24 איגוד מנהלי קרנות להשקעות בנאמנות (ע"ר) נ' רשות ניירות ערך, פסקה 18 (9.6.2025)).
אשר לשיהוי הסובייקטיבי – כעולה מהתגובה המקדמית של המשיב, החל מיוני 2026 הועמדו ערוצים שבהם ניתן היה לברר את הזכאות להיכלל בפנקס הבוחרים, ובהם מוקדים טלפוניים, שירותי מסרונים ושירות איתור קלפי באתר משרד הפנים. נוסף על כך, נטען כי ביום 5.6.2026 פורסמה בעיתונות הודעה בדבר האפשרות לברר האם אדם רשום בפנקס הבוחרים ובדבר האפשרות להגיש בקשה לשר הפנים בעניין בהתאם לסעיף 40(א) לחוק הבחירות. מהמקובץ עולה כי היה בידי העותרים לברר את רישומם בפנקס הבוחרים ולפעול בהתאם כבר בתחילת יוני האחרון.
תחת זאת, העותרים הגישו את העתירה דנן ביום חמישי, 27.8.2026, בשעות הערב, ימים בודדים לפני המועד הקבוע לשליפת פנקס הבוחרים (ביום חמישי, 3.9.2026). השתהותם של העותרים הביאה לכך שחלפו המועדים להגשת בקשה לשר הפנים לתיקון הרישום במרשם האוכלוסין בהתאם לסעיף 40(א) לחוק הבחירות (7.8.2026); למתן החלטה בבקשה כאמור על ידי שר הפנים (16.8.2026); ולהגשת עתירה כנגד החלטתו של שר הפנים לבית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לסעיף 46 לחוק הבחירות (23.8.2026). בהקשר זה אציין כי אף שצודקים העותרים כי לא מוטלת עליהם חובה לברר את רישומם בפנקס הבוחרים, אין בכך כדי לשנות מהעובדה כי ניתן היה לברר עניין זה וכי אי-בירור במועד המתאים עשוי להיזקף לחובתם ולעלות לכדי שיהוי. כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה כי מועד הבחירות נקבע רק ביום 17.7.2026, שכן הכנסת הנוכחית מילאה את ימיה, כך שלכל היותר ניתן היה להעלות על הדעת כי ייקבע מועד בחירות מוקדם יותר ככל שהכנסת הייתה מתפזרת לפני תום כהונתה.
אשר לשיהוי האובייקטיבי – סבורני כי יש ממש בטענת המשיב כי הגשתה של עתירה זו ימים בודדים לפני שליפת פנקס הבוחרים עשויה לשבש את ההיערכות לבחירות ואף לעורר חשש מסוים באשר לניהולן התקין. בהקשר זה, יודגש כי בהתייחסות שצורפה מטעמה של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הודגש כי ההקפדה על המועדים הקבועים בחוק הבחירות הינה קריטית לצורך ההכנה לבחירות, כי כל שינוי בפנקס הבוחרים לאחר שליפתו "עשוי לשבש את ניהול הבחירות, בשל לוח הזמנים הצפוף" (ההדגשה במקור – י' כ'), וכי כל עיכוב או שינוי עשוי לסכן את הגעתם של רשימות הבוחרים במועד הנדרש לוועדת הבחירות המרכזית ועשוי להשפיע על התנהלות ועדת הקלפי.
לכך יש להוסיף, כפי שציין המשיב, כי: "בית משפט זה חזר וקבע פעמים רבות, כי בהליכים הנוגעים לבחירות – שבהם נודעת חשיבות מיוחדת למועדים – גם עיכוב קצר בפנייה לבית המשפט, בקנה מידה של ימים, ייחשב לשיהוי" (בג"ץ 372/21 אני ואתה מפלגת העם הישראלית נ' ריבלין, פסקה 4 וההפניות שם (20.1.2021)).
נוכח האמור, יש לקבוע כי עתירתם של העותרים, בראשה המנהלי, נגועה הן בשיהוי סובייקטיבי כבד והן בשיהוי אובייקטיבי.
בהמשך לכך אציין כי להשקפתי לא עלה בידי העותרים להצביע על פגיעה בשלטון החוק שתיגרם מדחיית טענותיהם במישור המנהלי, ואשר יש בה כדי להתגבר על השיהוי האמור. בהקשר זה אציין, מבלי להכריע בסוגיה לגופו של עניין, כי על פניו יש בתגובתו של המשיב, באשר לטענות במישור המינהלי, כדי להפיג, ולמצער לצמצם במידה ניכרת, את החששות שהעלו העותרים בעתירתם ואת החשש הנובע מכך באשר לפגיעה בשלטון החוק. כך, בתגובתו המקדמית עלה בידי המשיב, לדעתי, להבהיר מהו אותו "קוד 51" ומהו המקור החוקי לרישום זה; לתאר מהם הקריטריונים לרישום זה; ולהצביע על האפיק המוסדר בחוק הבחירות להשמעת טענות בעניין רישום זה. עוד אזכיר כי בתגובת המשיב הודגש כי לא חל כל שינוי באופן ניהול הרישום במרשם האוכלוסין בעניין זה לקראת הבחירות הקרובות.
אשר על כן, דינן של טענות העותרים במישור המנהלי להידחות, על הסף, גם מחמת השיהוי שנפל בהן.
נוסף על כך, אציין כי העותרים לא הניחו תשתית עובדתית קונקרטית מספקת לתמיכה בטענותיהם במישור המינהלי. כך, ברי כי עתירה המבקשת להצביע על פגמים שנפלו ביחס לרישום במרשם האוכלוסין של כל אחד מהעותרים, נדרשת להניח תשתית עובדתית פרטנית, ביחס לכל אחד מהעותרים, שיש בה כדי לתמוך בטענה האמורה ולאפשר את בירורה. העותרים לא נהגו כך בעתירה דנן, וגם בכך יש משום טעם לדחיית הטענות במישור המינהלי על הסף (ראו למשל: בג''ץ 24864-06-25 זידאן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (28.7.2025)).
אשר לראשה החוקתי של העתירה – להשקפתי גם דינן של הטענות במישור זה להידחות על הסף, וזאת תוך שמירת זכותם של העותרים לחזור עליהן בעתירה עתידית, ככל שיבקשו להגיש עתירה כזו, שלא בעניינן של הבחירות הקרובות.
לדעתי, העלאת הטענות במישור החוקתי במועד המאוחר (מאוד) בהן הועלו על ידי העותרים, מעוררת קושי שמחייב את דחייתה של העתירה, גם בהקשרה החוקתי, על הסף: טענותיהם של העותרים מופנות כלפי הסדר המצוי בספר החוקים הישראלי מזה עשרות שנים. כך, סעיף 26 לחוק הבחירות, אשר כנגדו מופנות טענותיהם של העותרים, נחקק, במסגרת חוק הבחירות, בראשית שנת 1969, לפני חמישים ושבע שנים. לאמיתו של דבר, הוראת סעיף 26 לחוק הבחירות, שלפיה בפנקס הבוחרים ייכלל רק מי שרשום במרשם האוכלוסין כתושב, הינה גלגול של הוראת חוק קודמת (ראו: סעיף 19 לחוק פנקס הבוחרים לכנסת, התשי"ט-1959), כך שדומה כי ההוראה שמתנה את הזכות לבחור ברישום במרשם האוכלוסין כתושב, מצויה עימנו מזה קרוב לשבעה עשורים. כמו כן, סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת, ממנו מבקשים העותרים להיבנות, מצוי בספר החוקים מאז שנת 1958, לפני שישים ושמונה שנה. כלומר, הסתירה לה טוענים העותרים, בין חוק היסוד לבין חוק הבחירות, מצויה עלי-ספר מזה קרוב לשבעים שנה, והתנהלו בצילה של סתירה נטענת זו כעשרים מערכות בחירות.
במצב דברים זה, הגשתה של עתירה המבקשת לתקוף את ההסדר האמור, ימים ספורים לפני שליפת פנקס הבוחרים, מעוררת קושי של ממש, ונגועה בשיהוי סובייקטיבי כבד. בהקשר זה אציין כי אף אם אניח לטובתם של העותרים כי אין לזקוף לחובתם את אי-הגשתה של העתירה בטרם הייתה לכך השפעה על עניינם שלהם, דומה כי העתירה עודנה לוקה בשיהוי סובייקטיבי כבד. זאת משום שבדומה לאמור לעיל באשר לטענות במישור המנהלי, היה על העותרים שלא "לישון על זכויותיהם" ולברר את שאלת היכללותם בפנקס הבוחרים במועד מוקדם יותר. לצד האמור, סבורני כי העלאת טענות אלו במועד זה נגועה גם בשיהוי אובייקטיבי, בהתאם לאמור לעיל באשר לראשה המנהלי של העתירה. כמו כן, האמור לעיל באשר להקפדה היתרה של בית משפט זה על שיהוי כאשר עסקינן בענייני בחירות, נכון גם באשר לראשה החוקתי של העתירה.
יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, על מנת לדחות עתירה על הסף מחמת שיהוי, אין די בבחינת השיהוי האובייקטיבי והשיהוי הסובייקטיבי שדבקו בהגשתה, אלא יש לבחון האם ישנו אינטרס ציבורי בהגנה על שלטון החוק, אשר מטה את הכף לטובת בירורה של העתירה לגופה חרף השיהוי שדבק בה. בענייננו, השאלה העומדת להכרעה הינה האם נשללה שלא כדין, בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק יסוד: הכנסת, זכותם החוקתית של העותרים לבחור לכנסת.
מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לכאן או לכאן, סבורני כי השאלה האם בנסיבות דנן, הפגיעה האפשרית בזכות החוקתית לבחור לכנסת, מטה את הכף לטובת בירור העתירה חרף השיהוי שדבק בה, הינה שאלה נכבדה.
אינני נדרש להכריע בשאלה הנכבדה דלעיל שכן להשקפתי, אף אם בנסיבות דנן אין מקום לדחות את העתירה על הסף, מחמת השיהוי שדבק בהגשתה, אין מנוס מלעשות כן, בשים לב לקושי האובייקטיבי שנוצר עקב מועד הגשתה.
כובד משקלה של השאלה העומדת לדיון – ביטול הוראת חקיקה ראשית לעניין זכות הבחירה לכנסת (הקיימת, כאמור, קרוב לשבעים שנה), בשל טענה לסתירה בינה לבין חוק יסוד: הכנסת (שכונן לפני כמעט שבעים שנה) – שיכול ויש בו כדי למלט את העתירה מטענת שיהוי, אינו נעדר השלכה על האפשרות המעשית לדון ולהכריע בעתירה.
כך, המועד בו בחרו העותרים להגיש את עתירתם משמעו, ככל שהעתירה נוגעת לבחירות הקרובות, ציפייה מבית משפט זה לאפשר הגשת תגובות לעתירה, קיום הדיון בה, ומתן הכרעה שיפוטית בשאלות שבמחלוקת תוך שבעה ימים. משמעות האמור הינה שבשים לב למהותה של העתירה וכובד משקלן של הטענות המועלות בה, המועד בו הוגשה העתירה אינו מאפשר הכרעה בה בהליך ראוי. משכך, דינה של העתירה לסילוק על הסף.
בית משפט זה קבע לא אחת כי כאשר עתירה מוגשת בסד זמנים אשר אינו מאפשר מבחינה מעשית את בירורה של העתירה, הרי שיש לדחותה על הסף שכן מדובר במעין "מעשה עשוי". כך למשל, באחת הפרשות נקבע באשר לעתירה שהוגשה כשבוע לפני האירוע נושא העתירה כי היא "הוגשה כמעט 'בדקה ה-90'" וכי יש לדחותה על הסף מטעם זה (בג"ץ 3256/16 בצדק נ' משטרת ישראל (19.4.2016); וראו גם: בג"ץ 64940-10-25 ארגון "אמת ליעקב בישראל" נ' רכבת ישראל, פסקה 2 (30.10.2025)); בג"ץ 36282-05-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הממונה על הילולת הרשב"י (14.5.2025); בג"ץ 3616/21 המרכז העולמי של חסידי גור נ' משטרת ישראל, פסקה 10 (25.5.2021); בג"ץ 1501/21 נתניהו נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת העשרים וארבע, פסקה 5 (2.3.2021); בג"ץ 2999/20 פולק נ' השר לשירותי דת (11.5.2020); בג"ץ 3224/22 פלונית נ' שרת החינוך, פסקה 8 (25.5.2022)).
בהקשר זה לא יהיה מיותר להזכיר את ההלכה המושרשת בדבר הזהירות, המתינות, וכובד הראש הנדרשים בעת העברת חוק תחת שבט הביקורת השיפוטית. היטיב לתאר זאת השופט נ' סולברג: "טענות בדבר אי-חוקתיות של חוק יש לבחון בריסון שיפוטי, בכובד ראש, בזהירות ובמתינות; הכרזה על בטלותו לא תֵעשה כלאחר-יד, אלא אם לא נמצא כל מפלט אחר" (בג"ץ 6942/19 צ'באנו נ' שר הפנים, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (במיעוט אך לא לעניין זה), וההפניות שם (12.7.2023); בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקה 42 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (במיעוט אך לא לעניין זה), וההפניות שם (8.7.2021)).
כאן המקום להדגיש כי האמור לעיל הינו נכון ככל שאמורים הדברים באשר לבחירות הקרובות. מכאן, שככל שהעותרים יבקשו להגיש עתירה, המבוססת על הטענות החוקתיות שבעתירה הנוכחית, שלא בהקשרן של הבחירות הקרובות, אין לראות את פסק-דין זה כחוסם את דרכם לעשות כן, וכל הטענות והזכויות של כל הצדדים, אם וכאשר תוגש עתירה שכזו, שמורות להם.
בטרם סיום אציין כי טעם נוסף שיש בו כדי להביא לסילוקה של העתירה על הסף באשר לראשה החוקתי של העתירה, הינו אי-צירופה של הכנסת כמשיבה לעתירה. בית משפט זה הדגיש, לא אחת, כי בעתירה הנוגעת לביטולו של חוק, הכנסת היא משיבה דרושה לבירור העתירה, ויש באי-צירופה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף (ראו למשל: בג"ץ 7142/21 חלפון נ' יועמ"ש משרד המשפטים, פסקה 4 (14.11.2021); בג"ץ 7815/17 הלל נ' שר האוצר, פסקה 2 (15.2.2018)). בהקשר זה אציין כי בשים לב לסד הזמנים עליו עמדתי לעיל אין לקבל את טענת העותרים כי ניתן לרפא פגם זה בקלות על ידי צירופה של הכנסת וקבלת התייחסותה בתוך זמן קצר.
סוף דבר: דין העתירה להידחות על הסף, תוך שמובהר כי ככל שיבקשו העותרים להגיש עתירה באשר לראשה החוקתי של העתירה, שלא בנוגע לבחירות הקרובות לכנסת העשרים ושש, דלתות בית המשפט פתוחות בפניהם וכלל זכויות הצדדים וטענותיהם שמורות להם.
בנסיבות העניין, העותרים יישאו בהוצאות המשיב, על הצד במתון, בסך של 12,500 ש"ח.
יחיאל כשר
שופט
השופטת יעל וילנר:
אני מסכימה.
יעל וילנר
שופטת
השופט דוד מינץ:
אני מסכים כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת אף מבלי להידרש לעמדתו של חברי בדבר שמירת זכותם של העותרים לחזור על טענותיהם החוקתיות בעתיד, ולעמדה שכבר הבעתי בעבר בנוגע לסמכותו של בית משפט זה לערוך ביקורת שיפוטית על דבר חקיקה (וראו לשם דוגמה: בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקאות 25-9 לחוות דעתי (1.1.2024)).
דוד מינץ
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר.
ניתן היום, כ' אלול תשפ"ו (02 ספטמבר 2026).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
יחיאל כשר
שופט