פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 77901-08-26
לפני:
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט יחיאל כשר
כבוד השופטת רות רונן
העותר:
ראובן נניקשוילי
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. סטניסלב אדמוביץ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופט יחיאל כשר:
העתירה דנן נסובה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 10.6.2026, ב-ע"ע 68099-08-25, במסגרתו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, מיום 5.8.2025, ב-סע"ש 55789-10-21. במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי, חויב העותר לשלם למשיב 2 (להלן: המשיב), סך של כ-20,000 ש"ח, בגין תשלומים שלא הועברו לקרן הפנסיה של המשיב (הן תגמולי מעסיק, הן ניכויי חלק העובד), וזאת מכוח הרמה חלקית (במישור הזמן) של מסך ההתאגדות בין העותר לבין חברה בה היה העותר בעל מניות בעת הרלוונטית. בית הדין הארצי לעבודה נמנע מלהתערב בתוצאה זו. כן דחה בית הדין הארצי לעבודה, בהחלטתו מיום 12.7.2026, בקשה לביטול פסק דינו.
רקע
העותר, מר ראובן נניקשוילי, היה, בזמנים שונים, במישרין או בעקיפין, בעל שליטה, בעל מניות ודירקטור יחיד, בחברות דלתון עבודות אלומיניום בע"מ ודלתון תכנון וביצוע פרויקטים בע"מ, המצויות כיום בהליכי חדלות פירעון (להלן: החברות). המשיב הוא עובד לשעבר במפעל מתכת של החברות (להלן: המשיב). במסגרת תביעה שהגיש המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, טען המשיב כי החברות חבות לו בגין תשלומים שלא שולמו לו לאורך תקופות שונות במהלך העסקתו, לרבות אי העברת תשלומים לקרן הפנסיה, וכן כי נסיבות העניין מצדיקות הרמת מסך בין החברות לבין העותר, בהיותו "הרוח החיה" מאחוריהן.
ביום 5.8.2025 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סע"ש 55789-10-21, השופטת ס' אלקאסם ונציג הציבור (מעסיקים) י' אהרון מגן). במועד מתן פסק הדין, ונוכח כניסתן של החברות להליכי חדלות פירעון, עניינו של פסק הדין הצטמצם לחיובו האישי של העותר, כלפי המשיב, בתשלום בגין אי העברת כספים לקופת הפנסיה (כאמור, הן תגמולי מעסיק והן ניכויים ממשכורתו של העובד). בית הדין האזורי פסק על הרמת מסך חלקית (במישור התקופה לגביה חויב העותר אישית), וחייב את העורר בתשלום סך של 14,778 ש"ח בגין תגמולי מעסיק וסך של 5,133 ש"ח בגין ניכויים מהעובד שלא הועברו, והכל בגין התקופה שהחל מחודש נובמבר 2014 ועד לחודש דצמבר 2018. בית הדין האזורי ביסס את מסקנתו, בנוגע להשתת החיוב והרמת המסך החלקית, על קביעתו כי בהתנהלות העותר "היה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של [החברות] באופן שיש בו לקפח את עובדיהן". כן הושתו על העותר הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.
העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 68099-08-25). בערעור שהגיש, טען העותר כי לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות בעניינו, ובנוסף טען כי חישוב הסכום שבו חויב שגוי, וכי יש לקזז מהחיוב תשלומים ששילמה למשיב החברה המנהלת את קרן הפנסיה שבה בוטח בתקופת עבודתו במפעל – מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (להלן: מנורה מבטחים), בעקבות תביעת החוב שהגישה מנורה מבטחים למוסד לביטוח לאומי לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון לחברות.
במסגרת הדיון שנערך בבית הדין הארצי, התברר כי מנורה מבטחים הפקידה בחשבונו של המשיב אצלה, לאחר הגשת התביעה בבית הדין האזורי אולם קודם למתן פסק דינו, סכום של 18,986 ש"ח. בהמשך (ביום 25.3.2026), הוציא בית הדין הארצי לעבודה צו לפיו על מנורה מבטחים להמציא לבית הדין הארצי נתונים בדבר הסכומים שהופקדו והתקופות בגינן הופקדו.
פירוט נוסף של הנתונים הוגש על-ידי מנורה מבטחים ביום 29.3.2026. באותו היום, קבע בית הדין הארצי כי הצדדים רשאים להתייחס לנתונים שנמסרו, וזאת עד ליום 16.4.2026. העותר לא הגיש התייחסות כאמור, אך חלף זאת הגיש, ביום 6.4.2026, בקשה לבית הדין הארצי לחיוב מנורה מבטחים והמוסד לביטוח לאומי בהמצאת נתונים נוספים, ובפרט מידע בדבר התקופות בגינן הופקדו הסכומים. לאחר שהוגשה תגובת המשיב, דחה בית הדין הארצי את בקשת העותר (ביום 9.6.2026), תוך שצוין כי נימוקיה של ההחלטה יינתנו בפסק הדין.
בפסק דין שניתן ביום 10.6.2026 דחה בית הדין הארצי (השופטת ס' דוידוב-מוטולה, השופט ר' פוליאק, השופטת ח' אופק גנדלר, נציגת ציבור (עובדים) ע' אלטשולר, ונציג ציבור (מעסיקים) מ' אברהמי) את הערעור. תחילה, דחה בית הדין הארצי את טענות העותר בדבר הרמת המסך, וקבע כי החלטתו של בית הדין האזורי הייתה מידתית ועלתה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הארצי. לאחר מכן, נימק בית הדין הארצי את החלטתו מיום 9.6.2026 (לפיה אין מקום להיעתר לבקשת העותר להמצאת נתונים נוספים), בכך שהמידע המלא נמסר על-ידי מנורה מבטחים.
בהמשך, דחה בית הדין הארצי גם את טענות העותר בדבר קיזוז הסכומים אשר הופקדו על-ידי מנורה מבטחים בחשבונו של המשיב: בית הדין הארצי מצא שהסכומים שהועברו על-ידי המוסד לביטוח לאומי לקופת מנורה מבטחים, בסך 18,986 ש"ח, גילמו את הסכום המרבי אשר ניתן היה להעביר בהתאם לדין, בנסיבות העניין, ולא משקפים את מלוא הסכומים שהיה על החברות להפקיד. בנוסף, הודגש כי הסכום נזקף לתקופות עבודה מאוחרות יותר של המשיב, ולא לתקופה בגינה חויב העותר על-ידי בית הדין האזורי, ועל כן הסכום שהופקד כאמור אינו פוטר את העותר מהחיוב הפסוק שהוטל עליו. לבסוף, חייב בית הדין הארצי את העותר בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
העותר הגיש לבית הדין הארצי בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי פסק הדין ניתן מבלי שניתנה לו אפשרות להתייחס לנתונים שנמסרו על-ידי מנורה מבטחים. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 12.7.2026, הן מן הטעם שבית הדין הארצי קם מכיסאו, הן לגופם של דברים: הודגש כי לא נדרש היה כלל לאפשר התייחסות מטעם הצדדים לנתונים שהוגשו על-ידי מנורה מבטחים; כי העותר הוא שבחר, משיקוליו, שלא להתייחס לנתונים עד המועד שנקבע לכך בהחלטת בית המשפט; וממילא, כי הנתונים מטעם מנורה מבטחים מדברים בעד עצמם, ואין בהם כדי לתמוך בטענות העותר. בנוסף, חויב העותר בהוצאות המשיב בסך 1,500 ש"ח.
על פסק דינו והחלטתו של בית הדין הארצי הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה, טוען העותר כי עניינו מצדיק התערבות בשל קיומם של ארבעה פגמים המכונים על-ידו כפגמים "דיוניים מהותיים", המהווים לשיטתו גם "טעויות משפטיות מהותיות": ראשית, בית הדין הארצי הכריע בשאלת השיוך התקופתי של הכספים ששולמו למנורה מבטחים, על-ידי המוסד לביטוח לאומי, עבור המשיב, מבלי לקבל מענה בנושא מהמוסד לביטוח לאומי, והתעלם מסכום נוסף שהתגלה רק במסגרת הערעור ולא נלקח בחשבון על-ידי בית הדין האזורי בחישוב החיוב שהוטל על העותר; שנית, בית הדין הארצי דן בבקשת העותר לביטול פסק הדין על אף שקבע כי "קם מכיסאו"; שלישית, בית הדין הארצי קבע כי העותר לא הגיש התייחסות לנתונים שהוגשו מטעם מנורה מבטחים, אף שהעותר הגיש בקשה בנושא; ורביעית, בית הדין הארצי דחה את הבקשה לביטול פסק הדין מבלי להזמין את הצדדים לדיון, בניגוד לתקנה 50(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה). כן מלין העותר על חיובו בהוצאות משפט.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בעתירה, סבורני כי דין העתירה להידחות, על הסף, וכך אציע לחברותיי כי נפסוק.
ההלכה הפסוקה קובעת כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בפסקי דין והחלטות כאמור, שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים, בנסיבות העניין, התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); וכן ראו, מני רבים: בג"ץ 5529/22 לדור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 14 (18.6.2023); בג"ץ 12142-09-25 הממונה על השכר במשרד האוצר נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות, פסקה 12 (9.2.2026)).
לדעתי, הנסיבות דנן אינן נמנות על המקרים החריגים העומדים במבחנים עליהם עמדתי לעיל.
כבר על פניהן, טענותיו הראשונה והשלישית של העותר הן ערעוריות במהותן, אינן מעוררות שאלה עקרונית, ונטועות לחלוטין בעניינו הפרטי. ככאלה, הטענות אינן מתאימות לדיון במסגרת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 56731-02-26 פלונית נ' משרד העבודה, פסקה 7 (13.4.2026); בג"ץ 34336-05-26 אביעד נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (28.6.2026)). כבר מטעם זה, דינן דחייה על הסף.
כך, דין הטענה הראשונה, לפיה בית הדין הארצי הכריע בערעור בלי לקבל תשובה לשאלה מרכזית, והיא: לאיזו תקופה מתייחס הסך של 18,986 ש"ח ששולם על-ידי המוסד לביטוח לאומי, לקופת הפנסיה של המשיב במנורה מבטחים. קביעת בית הדין הארצי כי הנתונים שהומצאו "מדברים בעד עצמם" ומספקים מידע מלא היא קביעה עובדתית שבלב שיקול דעתו של בית הדין הארצי כערכאת הערעור, ואין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בקביעות מסוג זה. טענת העותר כנגד קביעה זו היא, כאמור, טענה ערעורית מובהקת. כך, גם באשר לטענתו של העותר לעניין סכום נוסף שהועבר על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ולא נלקח, על פי הנטען, בחשבון.
וכך, גם דין הטענה השלישית, לפיה לא ניתנה לעותר הזדמנות להגיב לנתונים שהוצגו על-ידי מנורה מבטחים במסגרת הערעור: השאלה האם ניתנה הזדמנות מספקת למענה מטעם העותר נידונה בהחלטת בית הדין הארצי מיום 12.7.2026, ונקבע כי הזדמנות כאמור ניתנה, והעותר "בחר משיקוליו שלא לעשות כן". אין כל מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעה מהסוג האמור, מה גם שמעל פני הדברים, מדובר בקביעה משכנעת ומבוססת: בית הדין הארצי אפשר לעותר להגיש את התייחסותו לנתונים שנמסרו, וזאת עד למועד שקבע בהחלטתו. העותר, מצידו, הגיש בקשה למתן נתונים נוספים. העותר לא היה רשאי להניח כי עצם הגשת בקשתו למתן נתונים נוספים משמעותה ביטול החלטת בית הדין הארצי, או מתן ארכה להגשת ההתייחסות מצידו. משבחר העותר שלא להגיש התייחסות במועד שנקבע, ואף לא להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התייחסות כאמור, קודם שחלף המועד שנקבע בהחלטת בית הדין, הרי הוא בגדר מי שלא עשה שימוש בזכות שניתנה לו להגיש התייחסות, ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
גם דינן של טענותיו הנוספות של העותר להידחות על הסף. קביעת בית הדין הארצי כי "קם מכיסאו", תוך הוספת הסבר חלופי ומנומק לקביעתו, "למעלה מן הצורך", אין בה כל סתירה והיא תואמת פרקטיקה שגורה ומקובלת, גם בבית משפט זה.
באשר לטענת העותר כי בקשתו לביטול פסק הדין חייבה עריכתו של דיון פרונטלי בהתאם לתקנה 50(ב) לתקנות בית הדין לעבודה, יובהר, כי לשונה של תקנה 50(ב) לתקנות בית הדין לעבודה מחייבת קיומו של דיון בנוכחות הצדדים רק כאשר הבקשה לביטול פסק דין מתייחסת לפסק דין שניתן במעמד צד אחד או בהעדר הגנה, כמפורט בתקנה 50(א) לתקנות בית הדין לעבודה. לא אלו הן נסיבותיה של החלטתו של בית הדין הארצי בבקשתו של העותר לביטול פסק הדין.
לבסוף, באשר לטענת העותר בדבר השתת ההוצאות עליו על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, חיוב בעלי הדין בהוצאות משפט נתון לשיקול דעתו הרחב של בית הדין, ואין זו דרכו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, להתערב בהחלטות בעניין זה (בג"ץ 760/22 בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (27.4.2022)).
סוף דבר: על בסיס האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ז (07 אוקטובר 2026).
יעל וילנר
שופטת
יחיאל כשר
שופט
רות רונן
שופטת