פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 69782-03-26
לפני:
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט יחיאל כשר
כבוד השופטת רות רונן
העותר:
ישראל אבישר
נגד
המשיבים:
1. פרקליט המדינה עמית איסמן
2. פרקליטות המדינה
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד יובל יועז; עו"ד דורון ברקת
בשם המשיבים:
עו"ד גיא ורדי
פסק-דין
השופט יחיאל כשר:
עניינה של העתירה דנן בבקשת העותר כי יינתן צו על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יקבלו, ללא דיחוי, החלטה סופית בעניינו בתיק החקירה פל"א 146236/2024, שעניינו בחשדות לביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים, ומדוע לא יופרד הליך קבלת ההחלטה הסופית בעניינו מהליך קבלת ההחלטות בעניינם של יתר הנחקרים בפרשה, כך שתוכל להתקבל החלטה בעניינו, ללא דיחוי, אף בנפרד מההחלטות בעניין יתר הנחקרים.
וזה רקע הדברים, בתמצית: העותר, מר ישראל אבישר, כיהן, החל מחודש יולי 2020, כמנהל אגף לרישוי ולפיקוח על כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. בתפקידו זה, נשא העותר באחריות מקצועית לניהול כלל ההיבטים הנוגעים להפעלת מערך הרישוי הארצי לכלי ירייה. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" (ביום 7.10.2023), חל גידול חריג בהיקף הבקשות לרישוי כלי ירייה חדשים וכן התבקשה הקלה בתנאי כשירות לקבלת רישיונות. לטענת העותר, על רקע האמור נדרש האגף להתמודד עם עומס חסר תקדים, שהביא לגיוס עובדים נוספים לתגבור פעילות האגף. לטענת העותר, בסמוך לאחר תחילת התקופה האמורה, הוא זיהה ליקויים חמורים באופן הפעלת מערך התגבור, ובכלל זה מקרים שבהם הונפקו אישורי רישוי שלא כדין. לגרסת העותר, משעה שזיהה ליקויים אלה פעל לחשוף אותם ולהתריע עליהם בפני הגורמים הממונים, לרבות בפניות בכתב ליועץ המשפטי של המשרד, למנכ"ל המשרד ולשר לביטחון לאומי, חה"כ איתמר בן גביר. על אותן פניות נמנה מכתב מפורט ששיגר העותר לשר ובו דרש נקיטת צעדים דחופים לשם תיקון הליקויים. לטענת העותר, פניותיו החוזרות ונשנות לא הובילו לשינוי המבוקש, ומשחש כי עמדתו המקצועית אינה מאומצת על-ידי הדרגים הממונים, ובעקבות מתיחות שנוצרה, על רקע האמור, בינו לבין השר – הגיש העותר את התפטרותו מתפקידו.
בחודש מרץ 2024, ובחלוף פרק זמן מסוים ממועד התפטרותו, נפתחה כנגד העותר חקירה פלילית סמויה (שהפכה לגלויה ביום 7.7.2024) בחשד לביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים, בקשר עם התנהלותו בנושא רישיונות לנשק פרטי, במסגרת תפקידו. זאת, לצד חשדות דומים אשר יוחסו למעורבים אחרים בפרשה, בתוך תיק חקירה הכולל מספר נחקרים נוספים בעלי תפקידים שונים. לטענת העותר, עניינו שונה במהותו מעניינם של יתר הנחקרים באופן שאינו מצדיק לקיים בירור מאוחד וממושך של כלל הפרשה קודם להכרעה בעניינו: לשיטתו של העותר, אין ולא היה נגדו חשד לביצוע עבירה של קבלת טובת הנאה אישית, אלא לכל היותר טענה בדבר התנהלות מנהלית שגויה בתוך מצב של עומס חריג ונסיבות שאינן שגרתיות שבהם, לגישתו, דווקא פעל לחשוף ליקויים ולא ליטול בהם חלק. משכך, לטענתו של העותר, לא היה מקום "לגרור" את עניינו ולעכבו עד להשלמת הבחינה הכוללת של הפרשה כולה, וקיימת בעניינו הצדקה לבירור מזורז ונפרד. על רקע זה, ולאחר שלטענתו פנה במספר הזדמנויות אל רשויות התביעה, בבקשה לזרז את קבלת ההחלטה בעניינו וכן לצורך הפרדתו מיתר הנחקרים, אך פניותיו לא נענו, הגיש העותר, ביום 29.3.2026, את העתירה דנן.
ביום 5.7.2026 הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה, בגדרה טענו כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה והחקירה בניהול ההליך הפלילי, ובכלל זה בקצב התקדמות החקירה ובלוחות הזמנים לקבלת ההחלטה בעניינו של העותר. לטענת המשיבים, מדובר בחקירה מורכבת ורחבת היקף, הכוללת מספר פרשיות, ובתקופה שמאז נפתחה החקירה הפלילית ננקטו פעולות חקירה רבות. המשיבים טענו בתגובתם כי העותר לא הצביע בעתירתו על חריגה ממשך הטיפול הסביר בנסיבות העניין, ובפרט לא על חריגה ממשך הזמן המותווה בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה מס' 4.1202 (להלן: הנחיית היועצת המשפטית לממשלה), שעניינה משך הטיפול על-ידי רשויות התביעה עד להגשת כתב אישום. עוד צוין בתגובה המקדמית כי בשלב זה נשלח התיק להשלמות חקירה המבוצעות על-ידי היחידה החוקרת, וכי הפרקליטות שוקדת על למידת החומר וכתיבת חוות דעת מסכמת מתוך מגמה להשלים את הטיפול בתיק במהירות ובמקצועיות.
ביום 27.7.2026 הגישו המשיבים הודעת עדכון ובקשה למחיקת העתירה, בה הודיעו כי ביום 21.7.2026 הודיעה המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה לעותר כי הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע. לטענת המשיבים, משהתקבלה החלטה בעניינו של העותר, השתנתה מן היסוד התשתית העובדתית שבבסיס העתירה, והסעד המבוקש בה התייתר, כך שדין העתירה להימחק. עוד הובהר כי ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה, כך לפי המשיבים, במנותק מהעתירה.
בהחלטתי מאותו היום (27.7.2026), הוריתי לעותר להגיב להודעת העדכון מטעם המשיבים.
ביום 10.8.2026 הגיש העותר את תגובתו להודעת העדכון, בה הביע את הסכמתו למחיקת העתירה, בציינו כי שני הסעדים שהתבקשו בה התמלאו – הן קבלת החלטה סופית בעניינו והן הפרדת הטיפול בעניינו מעניינם של יתר הנחקרים בפרשה. עם זאת, עמד העותר על דרישתו לחיוב המשיבים בהוצאות הגשת העתירה. לטענתו, הבקשה להשלמת החקירה שהוזכרה בתגובה המקדמית הועברה על-ידי הפרקליטות ליחידה החוקרת רק ביום 16.4.2026 – כשבועיים-שלושה לאחר הגשת העתירה (29.3.2026) – ובסמוך לאחר מכן, ביום 17.6.2026, אף זומן הוא עצמו להשלמת חקירה נוספת תחת אזהרה. לשיטת העותר, סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה לבין התעוררות הטיפול בתיק ובכלל זה זימונו לחקירה נוספת, אינה מקרית, אלא מלמדת על קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלת ההחלטה בעניינו. תימוכין נוספים לטענתו דלעיל מצא העותר בעובדה שהמשיבים חזרו בהם מעמדתם הקודמת, לפיה לא ניתן להפריד את עניינו מעניינם של יתר הנחקרים.
לאחר שהורתי להם לעשות כן, הגישו המשיבים, ביום 20.8.2026, את תגובתם לעניין ההוצאות. במסגרת תגובתם, טענו המשיבים כי אין קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מועד קבלת ההחלטה בעניינו של העותר, וכי ההחלטה התקבלה בהמשך ישיר לתהליך בחינה מקצועי שהחל זמן רב קודם להגשת העתירה ונמשך כסדרו גם לאחריה, בשים לב להיקפה ולמורכבותה של החקירה הכוללת מספר פרשיות.
באשר לטענת העותר בדבר סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה לבין הבקשה (מיום 16.4.2026) להשלמת החקירה, וזימונו לחקירה נוספת ביום 17.6.2026, טענו המשיבים כי מדובר ב-"צירוף מקרים" גרידא, וכי אותם דיונים מקצועיים פנימיים, אשר התקיימו בנוגע לתיק החקירה החל ממועד קבלת חומרי החקירה בפרקליטות (מאי 2025) ועד למועד קבלת ההחלטה, נמשכו כסדרם הן לפני הגשת העתירה והן לאחריה, במנותק ממנה. עוד נטען כי במסגרת השלמת החקירה מיום 17.6.2026 לא נשאל העותר ולו שאלה חדשה אחת, באופן המלמד כי זו נעשתה מתוקף נהלים קבועים ולא בשל צורך ממשי שנוצר עקב העתירה. כמו כן, לשיטת המשיבים, לא הייתה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה, שכן העותר לא הצביע על פגם בהתנהלות רשויות התביעה או על חריגה ממסגרת הזמנים הסבירה, ואף לא על חריגה ממשך הזמן המתווה בהנחיית היועצת המשפטית לממשלה. משכך, לעמדת המשיבים אין מקום לפסיקת הוצאות לחובתם, ואף יש מקום, כפי שהתבקש עוד בתגובתם לעתירה, לפסוק הוצאות לחובת העותר.
בשים לב להסכמת הצדדים כי העתירה התייתרה, דין העתירה להימחק. השאלה הטעונה הכרעה אפוא היא האם יש מקום לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים.
בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לשם הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם הייתה הצדקה להגשת העתירה מלכתחילה; האם העותרים מיצו הליכים בטרם הגישו את עתירתם; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש (בג"ץ 842/93 אל-נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 (1994); וראו גם: בג"ץ 19231-05-25 הקרן להנצחת השבטים ויוסף הצדיק נ' מפקד פיקוד המרכז, פסקה 7 (22.12.2025); בג"ץ 80178-05-26 ליפשיץ נ' שר המורשת עמיחי אליהו, פסקה 5 (23.7.2026)). בהמשך לאמור, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעה חזקה שלפיה אם העותרים קיבלו את הסעד שעתרו לו במסגרת העתירה הרי שהעתירה שהוגשה הייתה מוצדקת, ועובר הנטל למשיבים להוכיח כי לא הייתה הצדקה לעתירה או כי לא היה קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין קבלתו של הסעד (שם; וראו גם: בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010); בג"ץ 5496-11-25 גולן נ' פרקליטות מחוז דרום, פסקה 5 (1.2.2026); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 468-464 (כרך ד', 2017)).
בענייננו, אין חולק כי העותר קיבל, הלכה למעשה, את שני הסעדים שהתבקשו בעתירה – הן קבלת החלטה סופית בעניינו, המפורטת בהודעת המשיבים מיום 21.7.2026, והן הפרדת הטיפול בעניינו מהטיפול בעניינם של יתר הנחקרים בפרשה. משכך, ומשלא זכה העותר למענה לפניותיו, קמה החזקה כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת, והנטל עובר למשיבים להראות כי לא כך הדבר, או כי לא היה קשר סיבתי בין הגשתה של העתירה לבין קבלת הסעד. לעניין הקשר הסיבתי, לא ניתן להתעלם מכך שקיימת סמיכות זמנים לא מבוטלת בין מועד הגשת העתירה לבין מועד הגשת הבקשה להשלמת החקירה בעניינו של העותר ולבין קבלת ההחלטה הסופית בעניינו וההחלטה להפריד את הטיפול בעניינו מעניינם של יתר הנחקרים.
מנגד, הן בתגובה המקדמית, הן בהודעת העדכון והן בתשובה לעניין ההוצאות, טענו המשיבים כי למועד הגשת הבקשה להשלמת חקירה ולקבלת ההחלטות בעניינו של העותר, לא היה כל קשר להגשת העתירה וכי משך החקירה הושפע מכך שהחקירה הייתה מורכבת ורחבת היקף ועירבה מספר פרשות ונחקרים. כמו כן, המשיבים עמדו על כך שחרף משכה הבלתי מבוטל, החקירה בה עסקינן לא חרגה ממשך החקירה המקסימלי הקבוע בהנחיות היועצת המשפטית לממשלה.
להשקפתי, בשים לב לחזקת התקינות המנהלית ממנה נהנים המשיבים, יש ליתן משקל של ממש להסברי המשיבים. בהקשר זה, לא למותר לציין כי הלכה היא שלגורמי מערכת אכיפת החוק שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול ההליך הפלילי, על כל שלביו, החל משלב החקירה, עובר בשלב הגשת כתב האישום וכלה בהליכי הערעור (בג"ץ 50655-02-25 גולן נ' פרקליטות מחוז דרום – פלילי, פסקה 8 (9.4.2025); בג"ץ 8814/18 שלו נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.01.2019); בג"ץ 950/19 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 10 (13.03.2019)).
הנה כי כן, סבורני כי בשים לב לעמדת המשיבים, לא ניתן לקבוע שקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה, לבין מועד קבלת ההחלטה להפריד את עניינו של העותר מעניינם של יתר הנחקרים בפרשה וההחלטה להעמידו לדין – ומשכך אין מקום לחייב את המשיבים בהוצאותיו. מנגד, אינני סבור כי יש מקום לקבוע כי לא היה מקום להגשת העתירה מלכתחילה, במועד שבו הוגשה, ולכן אינני מוצא לקבל את עמדת המשיבים כי יש לחייב את העותר בהוצאותיהם.
אשר על כן, התוצאה הסופית הינה כי העתירה נמחקת בזאת, וכי כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ז (24 ספטמבר 2026).
יעל וילנר
שופטת
יחיאל כשר
שופט
רות רונן
שופטת