רעב"ס 66033-07-26 — אשר בנימין ווייס נ. שב"ס - שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים

בבית המשפט העליון רעב"ס 66033-07-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המבקש: אשר בנימין ווייס נגד המשיב: שירות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (השופט ס' ח'טיב) מיום 21.7.2026 בעת"א 4524-05-26 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד יעל קולודני ערבה פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל- נצרת (השופט ס' ח'טיב) מיום 21.7.2026 בעת"א 4524-05-26, בגדרו נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש – עצור עד לתום ההליכים המשתייך ל"אוכלוסיית אסירים ביטחוניים ייחודית" – בה ביקש, בין היתר, לקבל עיתונים לתאו. רקע 1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה לאויב ושיבוש מהלכי משפט; כאשר על-פי הנטען קיים מגע עם סוכן מטעם איראן באמצעות יישומון "טלגרם" וביצע משימות שהוטלו עליו. המבקש נעצר עד לתום ההליכים נגדו, הוא מוחזק בבית הסוהר "גלבוע" ומוגדר כעצור ביטחוני לפי הוראות פקודת הנציבות 04.05.00 "תהליך הגדרת אסיר ביטחוני". 2. כפי שעולה מתשובת המשיב, המבקש סווג על-ידי שב"ס כמשתייך ל"אוכלוסיית אסירים ביטחוניים ייחודית", אשר הואשמו או הורשעו בעבירות של סיוע לאויב, ואשר בשל מאפייניהם הייחודיים נדרש להחזיקם בנפרד מיתר האסירים הביטחוניים (להלן: אסירים ביטחוניים ייחודיים). בעניינם של אסירים אלה, פרסם נציב בתי הסוהר ביום 12.6.2025 כללים ייעודיים בדבר תנאי החזקתם (להלן: הכללים). סעיף 1(א) לכללים, שכותרתו "קשר עם החוץ", כולל הוראות בנושא קשר טלפוני, ביקורים ומכתבים; וסעיף 1(ב) שכותרתו "תנאי כליאה" עוסק בהפקדות, רכישה בקנטינה, ספרים ומשחקי חברה. סעיף 2 לכללים קובע כי נושאים שלא פורטו בסעיפים 1(א-ב) הנוגעים לתנאי החזקתם של אסירים ביטחוניים ייחודיים, יוסדרו בהתאם ל"הוראת שעה – צמצום פעילויות שגרה בעת מלחמה" (להלן: הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה או הוראת השעה); ואולם מפקד מחוז רשאי לקבוע תנאים שונים בהתקיים טעמים מיוחדים ולאחר קבלת התייחסותם של גורמי מודיעין ומבצעים בשב"ס. לבסוף בסעיף 3 לכללים נקבע, כי הכללים יעמדו בתוקפם כל עוד הוראת השעה תקפה או עד לקבלת החלטה אחרת. 3. הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה, העומדת במוקד ענייננו, פורסמה על-ידי נציבת בתי הסוהר ביום 16.10.2023 בסמוך לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל"; והיא הוארכה מאז מעת לעת, כשלאחרונה היא הוארכה ביום 10.9.2026. נוסחה של ההוראה העומד בתוקפו כיום, קובע לענייננו כי "פעילויות שגרה בבתי הסוהר הביטחוניים יצומצמו למינימום הנדרש, בכפוף להוראות הדין [...]"; כאשר החל מיום 8.5.2025 הובהר בהוראה כדלהלן: "לעניין הוראת השעה, פעילויות שגרה – כל פעילות או טובת הנאה הקבועה בפקודות נציבות שאין יסודה בזכויות המוקנות לאסיר". 4. ביום 3.5.2026 הגיש המבקש עתירת אסיר ובה הלין על שורה של נושאים הנוגעים לתנאי החזקתו במעצר. בכלל זה, עתר להגדיל את תדירות החלפת הספרים שהוא מקבל לתאו ולקבל ספרי לימוד באנגלית; להאריך את משך הזמן שניתן לו לעיין במאגר "תקדין"; לאפשר לו לרכוש מנוי לעיתון; ולקבל חומרים משפטיים מעורך-דינו. המשיב טען בתגובה שהגיש, לעניין דרישת המערער לקבל עיתון – היא הסעד הרלוונטי לענייננו – כי "נוכח סיווגו ובהתאם לנוהל הכללים החל עליו אשר מטרתן צמצום הקשר עם החוץ – ה[מערער] אינו זכאי לקבלת עיתון". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה, בעיקרו של דבר, העתירה על כל ראשיה. לעניין קבלת עיתון נקבע כך: "אשר לקבלת עיתון וספרים בשפה האנגלית, דין סעדים אלה להידחות וזאת בשים לב לסיווגו הביטחוני של אסיר ולהוראות השעה החלות בעניינו אשר תכליתן, בין היתר, הינה צמצום מגע חוץ ועל כן לא ניתן להיעתר למבוקש". 5. למען שלמות התמונה יצוין, כי בעת הזו תלויות ועומדות לפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מספר עתירות המבקשות להימנע מלהחיל על אוכלוסיית האסירים הביטחוניים הייחודית את הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה, בטענה להעדר הצדקה ביטחונית להחלתה בעניינם (בג"ץ 54000-08-25 ו-6 עתירות קשורות). בתוך כך, תוקפות העתירות את תנאי החזקתם של אסירים אלה ואת שלילתן של טובות הנאה שונות מהם; כאשר הנושא של קבלת עיתונים אינו נזכר בעתירות. בקשת רשות הערעור 6. על ההחלטה שניתנה בעניינו הגיש המבקש, המייצג את עצמו, את הבקשה שלפניי הממוקדת אך בסוגיה של קבלת עיתון. המבקש טוען כי הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה שבעקבותיה נמנע ממנו לקבל עיתון, היא "פגומה ולא חוקית כיון שמזמן נגמרה המלחמה"; ובהתאם, הוא סובר כי עניינו מעורר שאלה עקרונית, והיא: "האם שב"ס רשאי לשלול מינוי עיתונים (המאושרים לכשעצמם) לאוכלוסיה שלמה בנימוק הור"ש לזמן מלחמה חרף העובדה שהתנאים שהובילו להיווצרותה חלפו זה מכבר?". טענה נוספת שמעלה המערער בבקשתו, היא כי האיסור על קבלת עיתון אינו מתיישב "עם חופש הרוח והמחשבה שנתון או יותר מדויק צריך להיות נתון גם לאדם במעצר". 7. המשיב הגיש תגובה תמציתית, בה טען כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה הרלוונטיות למתן רשות ערעור משהיא תחומה לנסיבותיו הפרטניות של המבקש; תוך שצוין כי "פסק הדין אינו דן, לא כל שכן באופן עקרוני ונרחב, בשאלה שלטענת המבקש מתעוררת בנסיבות המקרה דנן, ושעניינה במגבלות החלות על החזקת עיתונים לאוכלוסיית האסירים שעליה נמנה המבקש". לטענת המשיב, עמדתו זו זוכה למשנה תוקף משעה שתלויות ועומדות עתירות לבג"ץ הנוגעות לתנאי כליאתם של אוכלוסיית האסירים הביטחוניים הייחודית עמה נמנה המבקש. מעבר לאמור, לא הובאה בתגובת המשיב התשתית הנורמטיבית הנחוצה לעניין, למעט אזכור קיומם של הכללים. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, התגובה לה וכלל החומר הרלוונטי – אני סבורה כי הבקשה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות כללית בנוגע למגבלות החלות על קבלת עיתונים לעצורים דוגמת המבקש, המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה החלות בנדון (לאמות המידה ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסק דינו של השופט גרוניס (11.3.2009)). בהקשר זה אבהיר, כי בניגוד לעולה מתגובת המשיב, אין צורך כי פסק הדין בעתירת האסיר יכלול קביעות נרחבות ועקרונית על מנת שתינתן רשות ערעור בעניינו; ודי בכך שבקשת רשות הערעור מעוררת שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב (למשל, משום שקביעה פרטנית בפסק הדין מעלה שאלה כללית בדבר יישום כללים המשליכים גם על אסירים נוספים, וראו למשל המקרה ברעב"ס 16279-03-26 שמואלי נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (20.7.2026) (להלן: עניין שמואלי)). מעתה יכונה אפוא המבקש – המערער. 9. השאלה המצדיקה רשות ערעור אינה זו הנוגעת להצדקה הביטחונית להאריך בעת הזו את תוקפה של הוראת השעה. נושא זה לא הוזכר בעתירה שהגיש המערער, ואף לא נפרשה בעניינו כל תשתית מינימלית המאפשרת את בירורו (השוו: רעב"ס 39660-02-26 ווייס נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 12 (31.3.2026)). אלא שבקשתו של המערער מעוררת שאלה עקרונית אחרת, המצדיקה דיון. כאמור המערער טוען, כי ההחלטה לשלול ממנו קבלת עיתון "לא מתיישבת עם חופש הרוח והמחשבה שנתון או יותר מדויק צריך להיות נתון גם לאדם במעצרו". טענה זו, המתייחסת לקבלת עיתון ולחשיפה למידע המצוי בו כחלק מן הזכויות המוקנות לעציר; כמו גם הוראת השעה, עליה ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו, המגבילה רק פעילויות שגרה "שאין יסוד[ן] בזכויות המוקנות לאסיר" – מעוררת את השאלה, האם הוראת השעה אמנם חלה על קבלת עיתונים. וביתר הרחבה: האם קבלת עיתון היא טובת הנאה שחלה בעניינה הוראת השעה, או שמא מדובר בפעילות שיסודה בזכות המוקנית לאסיר שהוראת השעה אינה חלה עליה. 10. אקדים אחרית לראשית ואציין כי מסקנתי היא שראוי להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בשאלה זו. כפי שיפורט להלן, בית המשפט המחוזי הניח כי הוראת השעה מבססת את האיסור על קבלת עיתון; ולא ערך כל דיון בשאלה האם מדובר בנושא שיסודו בזכות מוקנית, המוחרג מתחולת הוראת השעה. בנסיבות אלה, התלבטתי האם להכריע בדבר בגדרי ההליך דנן. ואולם משהמשיב כלל לא נדרש לסוגיה זו בתשובותיו ואף לא נערך בה כל דיון בפסק הדין, סברתי כי מוטב להציג את גדרי ההתלבטות המתעוררת בנושא זה, ולהחזיר את הדיון להמשך ליבון בבית המשפט המחוזי. אפנה אפוא להציג את השאלה שעל הפרק. קבלת עיתונים – טובת הנאה או זכות מוקנית 11. כפי שפורט, הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה מבקשת להגביל אך טובות הנאה שהן בגדר פריבילגיות המוענקות למוחזקים בבתי הסוהר הביטחוניים, ולא זכויות המוקנות לאסיר (לגבי ההבחנה בין השניים ראו: בג"ץ 6314/17 נמנם נ' ממשלת ישראל, פסקה 6 (4.6.2019); רע"ב 4779/17 אבו-צעלוק נ' שירות בתי הסוהר, פסקאות 49-41 (22.3.2020); עניין שמואלי, בפסקה 23). לפיכך, השאלה המתעוררת היא, האם קבלת עיתונים היא בגדר טובת הנאה או שיסודה בזכות מוקנית. 12. בחינה ראשונית של הוראות הדין, ושל פקודות נציבות שב"ס, מגלה הוראות שונות המתייחסות לנושא של קריאת עיתונים בבית הסוהר. פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 קובעת בסעיף 11ג כי אסיר (המוגדר כמי ש"נתון כדין במשמורת בית סוהר") "יהיה זכאי להשתלב בפעילות פנאי או חינוך בהיקף ובתנאים שייקבעו בתקנות ובפקודות השירות". בהתאם, נקבע בתקנה 2(ג) לתקנות בתי הסוהר (פעילות פנאי או חינוך), התשע"ז-2016, לענייננו, כי "רכישת ספרים, חוברות וכן כתבי עת ועיתונים שהודפסו בישראל, תתאפשר באמצעות בית הסוהר בלבד, בכפוף לאישור מנהל בית הסוהר ולפי הכללים הקבועים בפקודות השירות". בדומה, נקבע בתקנה 49 לתקנות בתי הסוהר התשל"ח-1978, כי "אסיר רשאי לרכוש על חשבונו באמצעות בית הסוהר, ספרים, כתבי ־עת, חוברות ועיתונים, ובלבד שמנהל בית הסוהר אישר את החזקתם בבית הסוהר". פקודת נציבות שב"ס 04.71.00 "פעילות פנאי לאסירים" קובעת, בין היתר, כי אסיר – לרבות עצור עד תום ההליכים – רשאי להחזיק בתאו עיתונים שהודפסו בישראל בכפוף לאישור מפקד בית הסוהר; וכי רכישת עיתונים תבוצע בכפוף להתייחסות ראש תחום חינוך וגורמי המודיעין והביטחון בבית הסוהר אשר יוודאו כי לא יירכש חומר קריאה שיפגע בביטחון המדינה, בסדר או במשמעת (ראו סעיף 7 לפקודה וכן הגדרת "אסיר" בסעיף 4(א)). 13. הוראות אלה מתייחסות באופן כללי למוחזקים בבתי הכלא; ואולם בהתייחס לעצורים, דוגמת המבקש, חל גם הסדר ייחודי רלוונטי. סעיף 9(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע, לעניין "תנאי המעצר", כי "עצור יהיה זכאי" בין היתר "להחזקת חפצים אישיים כפי שייקבע בתקנות". תקנה 5 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), תשנ"ז-1997 (להלן: תקנות החזקה במעצר), עוסקת, בהתאם, בהחזקת חפצים אישיים בידי עצור; כאשר תקנה 5(ב) מפנה לתוספת הראשונה, המתירה החזקת ארבעה "כתבי עת ועיתונים" על-ידי עצור (והשוו לפקודת נציבות 04.33.00 "ציוד אסירים" החלה רק על אסירים, ומתירה כאמור בנספח א' לה החזקת ארבעה כתבי עת ועיתונים לאסירים פליליים ועיתון אחד לאסיר בטחוני, באישור קצין חינוך). תקנה 5(ד) לתקנות אלה מאפשרת למפקד מקום המעצר לאסור על עצור להחזיק בחפצים כאמור העלולים לדעתו לגרום, בין היתר, נזק לאחרים, וזאת בכפוף למתן זכות טיעון לעצור ותיעוד בכתב של הנימוקים לאיסור. יצוין, כי תקנה 22 לתקנות האמורות קובעת הסדר ייחודי ל"עצור החשוד בעבירות ביטחון שטרם הוגש נגדו כתב אישום", שלפיו אין עצור כזה זכאי להחזקת עיתונים; ואולם, ענייננו בעצורים ביטחוניים שהוגש נגדם כתב אישום, כמו המערער. 14. מכלל האמור עולה, לכאורה, כי הוראות הדין מכירות בזכאותם של אסירים ועצורים לקבלת עיתון, בתנאים שנקבעו בהן. אם אכן כך הם פני הדברים, עולה שאלת היחס בין הוראות אלה לבין הוראת השעה בדבר צמצום פעילויות שגרה, החלה "בכפוף להוראות הדין"; והאם יש באחרונה כדי לשמש מקור לאיסור על קבלת עיתונים (השוו: בג"ץ 1537/24 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 131 (3.6.2026)). המשיב לא התייחס בתשובתו להוראות אלה, וממילא לא התייחס לשאלת היחס שביניהן. 15. יתרה מכך, גם בהתעלם מן ההסדרים החוקיים הנוגעים לקבלת עיתון, עולה השאלה האם יש לראות בקריאת עיתון פעילות שיסודה בזכות יסוד, היא הזכות לחופש ביטוי, המוקנית לאדם גם מאחורי חומות הכלא. עיון בפסיקת בית משפט זה אינו מעלה תשובה אחידה. כך, ניתן למצוא תמיכה לעמדה כי מדובר בפעילות החוסה תחת חופש הביטוי בבג"ץ 733/79 מלאעבי נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 309, 311 (1980), שניתן לפני מעל לארבעה עשורים, בו נדונו עתירות של אסירים נגד החלטת נציב בית הסוהר למנוע מהם לקבל עיתונים מסוימים. הגם שהעתירות נדחו משנמצא כי העיתונים כוללים תכנים מסיתים היוצרים סכנה לסדר ולביטחון, בית המשפט ציין כי "נקודת המוצא שעל-פיה יש לבחון את הנושא שלפנינו, היא עקרון חופש הביטוי. הווה אומר, גם בהיותו במאסר נושא עמו האסיר את הזכות לקרוא כלל ספר ועיתון, בין לצורך הרחבת הדעת ובין לצורך בילוי זמנו" (שם, בעמ' 311; וראו בספרות: אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד חופש העיסוק כרך ג – זכויות חוקתיות 1407 (יצחק זמיר עורך, 2023); אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 40-39 (2003)). בקביעה זו, נסמך בית המשפט גם על פסיקה קודמת שעסקה באיסור על הכנסת ספרים מסוימים לבית הסוהר, באופן שנקבע כי הוא פוגע ב"חופש הרוח" השמור לאדם גם בין כתלי בית הסוהר (בג"ץ 144/74 לבנה נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד כח(2) 686, 691 (1974); וראו גם: בג"ץ 543/76 פרנקל נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לב(2) 207 (1978); כן ראו את עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136 (1996), בו נפסלה החלטת שב"ס למנוע מאסיר לפרסם טור במקומון, בשל פגיעה בחופש הביטוי הנתון לו). בפסיקה מאוחרת יותר נקבע, באופן דומה, כי אף איסור על הכנסת חומר קריאה פורנוגרפי לבית הסוהר, פוגע בזכות לחופש הביטוי של אסירים; הגם שנקבע כי פגיעה זו מוצדקת, מטעמי שמירה על הסדר והביטחון בבית הסוהר (רע"ב 5493/06 פלד נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 11 (12.10.2010) (להלן: עניין פלד)). ואוסיף, כי בהתייחס להיקף ההגנה על הזכות לחופש הביטוי, עשויה להיות רלוונטית ההבחנה בין עיון בספרות לצרכי פנאי ובידור, ובין עיון בעיתון לשם התעדכנות בענייני השעה וחשיפה לאקטואליה (להבחנה בין סוגים שונים של ביטוי ראו למשל: שם, בפסקה 10; כן ראו, בראי הבחירות הקרובות לכנסת, את הוראות הדין המתייחסות לחשיפת אסירים לתעמולת בחירות המתפרסמת בכלי התקשורת, לרבות בעיתונות הכתובה: סעיף 116ה(א) לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969; סעיף 7 לכללי הבחירות לכנסת (הוראות בדבר סדרי הפעלתן ועבודתן של קלפיות לאסירים ובדבר שעות הצבעה), התשמ"ח-1988). 16. מנגד, בפסיקה מן השנים האחרונות דומה כי ההתייחסות אל קבלת עיתונים היא כאל טובת הנאה. כך, בבג"ץ 7753/23 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון לאומי (23.11.2023), נדונה עתירה שעסקה בתנאי כליאתם של עצורים מנהליים ופליליים ואסירים ביטחוניים, מאז פרוץ מלחמת "חברות ברזל" וההכרזה על מצב החירום. בין היתר, הופנתה העתירה, כך על פי המתואר בפסק הדין, נגד "מגבלות שונות שהוטלו ביחס לטובות הנאה שניתנו לכלואים טרם החל מצב החירום" – ובהן, לצד החרמת ציוד חשמלי, ביגוד אישי, הגבלת שיחות טלפון, חסימת אפשרות לרכוש בקנטינה ולבשל ושלילת ביקורים והתייחדות – גם איסור על קריאת עיתונים (שם, בפסקה 4(ה)). העתירה נדחתה הן על הסף הן לגופה, כאשר לעניין דחיית העתירה לגופה בכל הנוגע למגבלות האמורות, צוין כי נמצא "טעם בטענת המשיבים לפיה מדיניות הנציבה בהקשר זה אינה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף מינימלי הנדרש על-פי דין, ודברים אלו מקבלים אך משנה תוקף נוכח צוק העיתים" (שם, בפסקה 36). אמירה מפורשת יותר – גם אם מעבר לנדרש ובדן יחיד – ניתן למצוא ברע"ב 6390/19 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 17 (6.10.2019). באותו עניין נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דין שדחה עתירת אסיר שהגיש יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ובה השיג על החלטות שב"ס בגדרן נשללו ממנו שיחות טלפון, ביקורים, התייחדות ואספקת עיתונים. בית המשפט דחה את הבקשה, משנקבע כי היא ממוקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינה מצדיקה רשות ערעור; כאשר למעלה מן הצורך נקבע כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, תוך שצוין כי "שיחות טלפון, ביקורים, התייחדות ואספקת עיתונים אינם זכויות המוקנות לאסירים, אלא פריווילגיות בלבד, אשר נתינתן ושלילתן מסורות לשיקול דעתם של גורמי המשיב" (שם, בפסקה 17). 17. אם כן, שאלת סיווגה של קבלת עיתון כפעילות שהיא בגדר טובת הנאה או כזו שחוסה תחת זכות האסיר לחופש ביטוי – מצדיקה דיון. ויובהר: כי אף אם ייקבע כי שלילה של עיתונים פוגעת בזכות מוקנית של האסיר, אין משמעות הדבר כי איסור כזה לא יימצא מוצדק מטעמים מתאימים, למשל, משיקולים של שמירה על הביטחון. ואולם, ככל שכך אכן ייקבע – לא ניתן יהיה להסתמך אך על הוראת השעה לשם הצדקת האיסור, כפי שנעשה בענייננו; אלא נדרש יהיה לעמוד באמות המידה שבדין לפגיעה בזכות (לאמות מידה אלה ראו למשל: עניין פלד, בפסקאות 9-7 ו-11; רע"ב 9552/09 כהן נ' שירות בתי הסוהר, פסקאות 17-14 (2.4.2012)). 18. מכל מקום: בשאלה זו, כמו גם בהסדרים החוקיים החלים על ענייננו, לא נערך כל דיון לפני בית המשפט המחוזי ולא נשמעו טענות מטעם המשיב. פסק הדין מתייחס לבקשת המערער לקבל עיתונים אך בקצרה, ומאמץ את עמדת המשיב לפיה הוראת השעה והכללים, שנועדו לצמצם קשר עם החוץ, מצדיקים את דחיית הבקשות. כך נעשה, על אף שהכללים אינם מתייחסים במישרין לקבלת עיתונים (וגם ביחס לספרים, יצוין, ההתייחסות היא תחת הכותרת "תנאי כליאה" ולא "קשר עם החוץ"); ועל אף שהוראת השעה מוגבלת אך לפעילויות שגרה שאין מקורן בזכות מוקנית, מבלי שניתנה הדעת לשאלה אם מדובר בענייננו בפעילות כזו. בנסיבות אלה – מצאתי להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן הכרעה מנומקת בבקשת המערער לקבל עיתונים, תוך התייחסות לסוגיות שפורטו לעיל. לשם כך, יהיה רשאי בית המשפט לפעול כחוכמתו וליתן לצדדים כל הוראה דיונית שימצא לנכון. 19. בקשת רשות הערעור מתקבלת אפוא, באופן שהתיק יושב לבית המשפט המחוזי כאמור בפסקה 18 לעיל. ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ז (05 אוקטובר 2026). יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט