פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 58589-06-26
לפני:
כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת רות רונן
העותרים:
1. בחרנו בחיים! – משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה
2. הרצל חג'אג'
3. בועז קוקיא
נגד
המשיבים:
1. היועצת המשפטית לממשלה
2. מפכ"ל המשטרה
3. ראש ממשלת ישראל
4. שר המשפטים
5. ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד איתמר מירון; עו"ד אלחנן מירון
בשם המשיבים:
עו"ד שוש שמואלי; עו"ד יונתן נד"ב
פסק-דין
המשנה לנשיא נעם סולברג:
עניינה של עתירה זו באופן הטיפול של המשיבים "בהתעצמותם חסרת התקדים של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית". במסגרת העתירה, התבקשנו להוציא שורה ארוכה של צווים על-תנאי, שלפיהם ינמקו המשיבים, בין היתר, "מדוע לא יוסרו החסמים המשפטיים, המנהליים והאופרטיביים שהוצבו בפני שימוש בכלי חיפוש טכנולוגיים מתקדמים [...] לצורך סיכול, מניעה וחקירה של עבירות חמורות"; מדוע לא "יוכרז לאלתר על מצב חירום אכיפתי ביחס לפשיעה הרצחנית בחברה הערבית"; וכן, "מדוע לא ייקבע [...] כי ארגוני הפשיעה [...] יוכרזו ויוכרו כארגוני טרור", ומדוע לא יקדמו הצעות חוק שונות, אשר מבקשות לטפל בסוגיות אלו. עוד נתבקשנו להורות למשיבים לכנס "באופן שבועי וקבוע" את צוות-העל להתוויית מדיניות למאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת, וכן לכנס באופן דחוף את ועדת המשנה הממשלתית למאבק בפשיעה בחברה הערבית.
בהתאם להחלטתי מיום 30.6.2026, הגישו המשיבים ביום 30.7.2026 תגובה מקדמית, ממוקדת בטענות סף. לטענתם, העתירה מאגדת בתוכה עניינים שונים ונפרדים, והיא לוקה בכוללניות ובאי-מיצוי הליכים עובר להגשתה. ביום 1.9.2026, הגישו העותרים התייחסות מטעמם לאמור בתגובת המשיבים, ובה עמדו על כך שלשיטתם יש לברר את העתירה תוך מתן ביטוי ל"חומרת הסיכון" ולאינטרס הציבורי שבבסיסה.
דין העתירה – להידחות על הסף, וזאת מכמה טעמים. ראשית, עיון בעתירה מלמד כי העותרים אינם ממקדים חיציהם בהחלטה מינהלית קונקרטית, אלא מלינים על מכלול פעולותיהן של רשויות השלטון במאבק בפשיעה בחברה הערבית, ועל שלל תקלות מתחומים שונים, שלשיטתם נפלו בו. כידוע, "בית משפט זה לא יידרש לעתירות הכורכות בתוכן עניינים שונים, אף אם נושאם משותף" (בג"ץ 5822/21 המגן לחופש הפרט (ע"ר) נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פסקה 3 (26.8.2021); ראו גם: בג"ץ 50085-05-25 התאחדות הקבלנים בוני הארץ נ' ראש הממשלה, פסקה 3 (24.7.2025)).
שנית, ובהמשך לכך, התשתית העובדתית והמשפטית שעליה מיוּסדת העתירה – לוקה בחסר, לשון המעטה, באופן שאינו מאפשר לברר כדבעי את הטענות המועלות בה (ראו: בג"ץ 12595-07-25 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.7.2025); בג"ץ 1496/24 מועצה מקומית ערערה בנגב נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 5 (16.6.2024)). כך למשל, לא הובהר מה טבעם של אותם "כלים טכנולוגיים" אשר נתבקשנו להורות למשיבים לקדם את השימוש בהם, וגם לא הוסבר אילו "חסמים" ספציפיים מונעים את השימוש בהם כעת. למותר לציין, כי בהסתמכותם הנרחבת של העותרים על פרסומים כאלה ואחרים בכלי התקשורת, אין כדי לסייע בידם ולהוות תימוכין לטענותיהם בהקשר זה (ראו, מִני רבים: בג"ץ 3697/23 אגבאריה נ' יחב"מ משטרת ישראל, פסקה 17 (19.11.2023); בג"ץ 2876/23 התנועה לטוהר המידות נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 11 (3.5.2023); במאמר מוסגר אציין, כי גם דוח מבקר המדינה שאליו הפנו העותרים, אינו כשר לכך, וראו: סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]). דברים אלה אמורים גם בהתייחס לראשי העתירה שעניינם בהשוואת מעמדם של ארגוני הפשיעה לזה של ארגוני טרור, כאשר לא ניתן להבין מן העתירה מי הגורם המחזיק בסמכות להורות על כך, ומה הפגם הקונקרטי אשר נפל בהחלטותיו.
שלישית, דין העתירה להידחות גם בהֵעדר עילה להתערבות. אמנם, על חומרתה של תופעת הפשיעה המאורגנת, כמו גם על חובתן של רשויות המדינה לפעול למיגורהּ, ולהגן על הציבור כולו (ובכלל זה, כמובן, האזרחים הערבים הסובלים מן המצב במיוחד) מפני פגיעתם הרעה – לית מאן דפליג. ברם, כפי שכבר הוטעם בפסיקה לא אחת, "התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי, ולא על בית-המשפט [...] תפקידו של בית-המשפט בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע בעבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק" (בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 112, 125 (2000); ראו גם: בג"ץ 7839/19 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקאות 22-21 (19.10.2020)). העותרים דורשים, הלכה למעשה, כי נבוא אנחנו בנעליה של הרשות המבצעת, ונורה לה באֵילו כלי חקירה ואכיפה להשתמש לצורך המאבק בפשיעה, אילו פורומים יש לכנס כדי לדון בכך, ואף באיזו תדירות לכנס אותם; אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בכגון דא. גם חילוקי דעות כאלה ואחרים בין המשיבים, שעליהם הלינו העותרים, אינם מצדיקים כי נסיג אנחנו את גבולם.
הדברים נכונים אף ביתר שאת בהתייחס לראשי העתירה הנוגעים למלאכת החקיקה, אשר הופנו ברובם כלפי המשיבה 1, היועצת המשפטית לממשלה, בדרישה כי תסיר את התנגדותה ליוזמות חקיקה שהעותרים חפצים ביקרן, ותפעל להסיר חסמים שהוצבו בפניהן ולקדמן. כידוע, "אין דרכו של בית משפט זה להורות לכנסת לחוקק דבר חקיקה ולהורות לרשות המבצעת ליזום תיקון חקיקה ראשית" (בג"ץ 2845/20 מפלגת "זה מקומי" – המפלגה המקומית הישראלית נ' משרד האוצר, פסקה 2 (27.5.2021)). כפי שהזדמן לי לציין בעבר, באשר לעתירות המבקשות כי נורה על יזום חקיקה או תיקונהּ: "עקרון הפרדת הרשויות, מתן כבוד הדדי לגבולות הסמכות, כל אלה מחייבים אותנו למשוך ידינו מהתערבות בעניינים שהם בליבת תפקידן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת: 'אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ'" (בג"ץ 1527/21 רונן נ' כנסת ישראל, פסקה 12 (30.6.2021)). מכל מקום, ברי כי את הדרישה לקדם הצעת חוק זו או אחרת ראוי להפנות, בראש ובראשונה, לכנסת – שאף לא צורפה כמשיבה לעתירה; מאז ומקדם ידענו: "אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו לבד נתכנו עלילות החקיקה" (ע"פ 53/54 אש"ד, מרכז זמני לתחבורה נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח 785, 819 (1954)).
אשר על כן, העתירה נדחית בזאת.
העותרים יִשאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ₪.
ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ז (05 אוקטובר 2026).
נעם סולברג
משנה לנשיא
יעל וילנר
שופטת
רות רונן
שופטת