בג"ץ 55195-06-26 — קארמטר ישראל בע"מ נ. משרד התחבורה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 55195-06-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן העותרת: קארמטר ישראל בע"מ נגד המשיב: משרד התחבורה עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרת: מר אלי חזן פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: העותרת, קארמטר ישראל בע"מ, היא חברה העוסקת, בין היתר, במכשירי טכוגרף לכלי רכב. בעתירתה, התבקשו שלל סעדים המופנים כלפי משרד התחבורה, ועיקרם כי נורה למשרד התחבורה ליתן טעם מדוע "לא יבטל את הכנסת הטכוגרף הדיגיטלי לשימוש במדינת ישראל עד לתיקון תקנת תעבורה העומדת בדרישות האמנה של האו"ם שמשרד התחבורה חתום עליה ושתעמוד בדרישות החוק הבינלאומי", וזאת מאחר שעל-פי הנטען "התקנה שתיקן משרד התחבורה לא עומדת בדרישות האמנה"; מדוע "לא יבוטל המכרז להנפקת כרטיסים לטכוגרף הדיגיטלי והתוכנות למרות שהזוכים לא עמדו בקריטריונים"; מדוע "לא תבוטל התקנה לחובת שימוש בתוכנה של חברת נס אי.אס. בע"מ", בהיותה, בין היתר, "יוצרת מונופול בתחום"; מדוע "לא תבוטל ההוראה של משרד התחבורה לאשר להביא לישראל רק טכוגרפים דיגיטליים מיושנים מדור 1 שאסור להתקינם באירופה משנת 2019 וזאת למרות שיש דור 4 משוכללים יותר [ו]מאובטחים יותר ותפעולם נוח וזול יותר למשתמשים"; וכן, לנמק מדוע לא תבוטל "הוראת נוהל מספר 041-2025 בעניין מתן שירות לטכוגרף דיגיטלי" שפרסם משרד התחבורה. לצד העתירה, הוגשה בקשה למתן צו ביניים, שיורה למשרד התחבורה "לעצור את תהליך הכנסת הטכוגרף הדיגיטלי לשימוש בישראל עד לשינוי התקנות הנ"ל", תוך שהודגש כי דחיפותה של הבקשה נובעת מכך ש"משרד התחבורה רוצה להחיל חובת טכוגרף דיגיטלי החל מתאריך 1 יולי 2026". דין העתירה – להידחות על הסף. כפי שציינתי אך לפני ימים אחדים, "פעם אחר פעם, עמד בית משפט זה על חשיבותה המהותית של הדרישה למיצוי הליכים עובר להגשת העתירה, המהווה תנאי סף – ראשוני ויסודי – להיזקקות בית המשפט לעתירה. [...] פועל יוצא הוא, כפי שהודגש בפסיקה לא אחת, כי יש למלא אחר דרישה מקדמית זו על דרך של מיצוי הליכים מהותי – דהיינו, ניסיון אמיתי למיקוד ולליבּוּן המחלוקת אל מול הרשות, העשוי אף לייתר את הצורך בהתדיינות בבית משפט זה" (בג"ץ 42908-06-26 עיריית אריאל נ' השר לשירותי דת, פסקאות 3-2 (17.6.2026); ההדגשה במקור. ראו גם: בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012); בג"ץ 19764-01-25 סיעת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן נ' ועדת הכספים של הכנסת, פסקה 25 (27.7.2025)). עוד הודגש בפסיקה, כי גם במקרים שבהם נעשתה פּנִיה לרשות, יש להותיר בידי הגורמים הרלבנטיים פרק זמן סביר לבחינת הדברים ולגיבוש מענה, על-מנת שנוכל לראות את הפּנִיה כממלאת אחר הדרישה למיצוי הליכים עובר להגשת עתירה לבית משפט זה; עמדתי בעבר, ולא אחת, על דרישה זו ל'פרק זמן סביר': "השאלה מהו 'פרק זמן סביר' נבחנת באופן הקשרִי, כתלות בנסיבות העניין, ובכללן במידת דחיפותה של הסוגיה הנדונה; לצד זאת, נפסק, כי 'כאמת מידה כללית ניתן להפנות לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, הקובע כי ככלל, מקום בו נתבקש עובד ציבור בכתב להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, עליו להחליט בבקשה ולהשיב לפניה בכתב בהקדם אך לא יאוחר מ-45 ימים מיום קבלת הבקשה (ובכפוף לחריגים שנקבעו לכך)'" (בג"ץ 30302-11-25 מועצה מקומית בוקעאתא נ' ראש הממשלה, פסקה 4 (16.11.2025), והאסמכתאות שם). אלא שכזאת לא נעשה בענייננו. עיון בעתירה ובנספחיה, מעלה כי ביום 28.5.2026, פנתה העותרת באמצעות הודעות דוא"ל שנשלחו לגורמים שונים במשרד התחבורה. הודעות אלו, כך נטען, טרם זכו למענה. מאז, לא נטען כי נעשו פניות נוספות, וביום 18.6.2026 – שׂמה העותרת פעמיה לעתור לבית משפט זה, והגישה את העתירה שלפנינו. אין עוררין אפוא, על כך ש-45 ימים – שהם כאמור, נקודת המוצא לבחינת "'שהות סבירה' למתן תגובה להפעלת הסמכות הנתונה למשיבים בדין" – לא חלפו מאז פנייתה היחידה של העותרת עד להגשת העתירה; במצב דברים זה, כפי שנפסק, "ודאי שאין לראות, בעת הזו, ברשות כמי שמתעלמת מפניותי[ה] של העותר[ת] כפי שנטען [...] או כמי ש'גוררת רגליים'" (בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 8 (24.8.2022); ראו גם: בג"ץ 75390-08-25 לביא – זכויות אזרח, מנהל תקין ועידוד ההתיישבות נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 7 (5.11.2025)). זאת, מבלי שהוצג לפנינו טעם מיוחד העשוי להצדיק בנסיבות העניין את הגשת העתירה בתוך פרק זמן קצר יותר, ועל אחת כמה וכמה בהינתן השיהוי בהתנהלותה של העותרת – משך חודשים ארוכים, אף שנים – שעליו אעמוד מיד להלן. אם כן, מיצוי הליכים מהותי, ככל משפטו וחוקתו, לא התבצע עובר להגשת העתירה. די בזאת כדי להביא לדחייתה. מעבר לכך, יש לדחות את העתירה על הסף אף בשל השיהוי הניכר שדבק בהגשתה. למקרא טענותיה של העותרת, וכעולה מהגדרתה את הסעדים המבוקשים בה, הרי שהעתירה מכוונת בעיקרהּ לפסילת תקנת התעבורה שאושרה, על-פי המתואר, עוד ביום 4.1.2021 על-ידי ועדת הכלכלה של הכנסת; לא כל שכן, כאשר אף לשיטת העותרת, מדובר ב"אחד הסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה זו". כמו כן, מעיון בנספחי העתירה, עולה כי גם הוראת נוהל מספר 041-2025 של משרד התחבורה, שבגדרי העתירה מתבקש ביטולהּ – ניתנה ביום 7.12.2025, ונכנסה לתוקף באותו יום. עוד מכוונת העתירה, הלכה למעשה, לביטול המכרז להנפקת כרטיסי טכוגרף דיגיטלי – מכרז ש"נסגר בחודש 10.2023", כך לדברי העותרת, ואשר הוכרזה ההצעה הזוכה בו, זה מכבר (זאת, מבלי לגרוע מן הסעד החלופי שעמד לרשות העותרת בהקשר זה, וראו: סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, ופרט 5 לתוספת הראשונה לחוק). כך או אחרת, מדובר אפוא בשיהוי משמעותי ביותר שנפל בהגשת העתירה; הסבר לכך – לא ניתַן מצד העותרת, ודי בשיהוי האמור לבדו כדי להוליך לדחיית העתירה. זאת ועוד: ביסוד העתירה לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את שנטען בה. טענותיה של העותרת, רובן ככולן, הועלו כהשערות משוללות יסוד, וכמעט ללא תימוכין משפטיים. כידוע, "בית משפט זה קבע וחזר וקבע כי עתירה צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית קונקרטית ובדוקה התומכת בנטען בעתירה והמבססת את הסעד המבוקש בה" (בג"ץ 5849/19 רשימת המחנה הדמוקרטי נ' מבקר המדינה, פסקה 9 (12.9.2019); ראו גם: תקנה 2 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). גם משום כך, דין העתירה – להידחות. טרם חתימה, יש להצטער על הלשון המשתלחת שבה נקטה העותרת כלפי גורמי המינהל. כך למשל, הטחתה במשרד התחבורה כי הוא "ידוע במקרים רבים בעבר ב'תפירת' חוקים ומכרזים"; כי "היתל ושיקר" ובחר "לנהוג בצורה עבריינית ולרמות את האו"ם", וכן "הוליך בכחש" את ועדת הכלכלה של הכנסת; כי אנשי המשרד הממשלתי מבצעים "מחטפים ותרגילים לא חוקיים תוך הונא[ה]", ופעלו תוך "ניצול הבחירות החוזרות ונשנות בשנים 2022-2019 והתחלפות הח"כים"; וכל זאת – כאשר משרד התחבורה מואשם ככזה ה"פ[ו]על בשירות בעלי אינטרסים כלכליים של חברות ואנשים מסוימים". ביטויים וספקולציות אלה, ואחרים, שבהם משופָּע כתב העתירה, לא יַכִּירֶנּוּ מקומם בכתבי בית דין, והם אינם ראויים לעבור את סף מפתנו של בית המשפט. לימדונו חכמינו, "לעולם יספר אדם בלשון נקיה" (בבלי, פסחים ג, ע"א; ועיינו רש"י שם, ד"ה "מאי טעמא": "ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה"). עיקרון זה זכה לעיגון מפורש בתקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "כתב טענות ינוסח באופן שאינו מבזה, מביש או משתלח", וכוחו יפה, שמא ביתר שאת, באשר לבעל דין הפונה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בבקשה כי יושיט לו סעד (ראו והשוו: בג"ץ 1430/21 הוכהאוזר נ' תמיר, פסקה 7 (11.4.2021); בג"ץ 2117/13 חדד נ' משרד החינוך והתרבות, פסקה 7 (3.6.2013); בג"ץ 2859/24 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ראש הממשלה (6.8.2025); כן, ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1757-1756 (2014)). סיכומם של דברים: הדרישה למיצוי הליכים מהותי – לא נתמלאה עובר להגשת העתירה; הגשתה – לקתה בשיהוי ניכר; והיא אף אינה מיוסדת על תשתית עובדתית ומשפטית שיש בה כדי לתמוך את הנטען בה. מסקנת הדברים – ברורה. העתירה נדחית אפוא בזאת. מיניה וביה, נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות העניין, בהמשך לאמור בפסקה 6, ובהתחשב בכך שלא נתבקשה תגובה – תישא העותרת בהוצאות בסך של 6,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, י' תמוז תשפ"ו (25 יוני 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת