ע"א 53385-07-26 — הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 53385-07-26 ע"א 60054-09-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת בע"א 53385-07-26 והמשיבה בע"א 60054-09-26: הפניקס חברה לביטוח בע"מ נגד המשיב בע"א 53385-07-26 והמערער בע"א 60054-09-26: פלוני ערעור וערעור משיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ) בת"א 2332-07-15 מיום 21.6.2026 בשם המערערת בע"א 53385-07-26 והמשיבה בע"א 60054-09-26: עו"ד עמיחי טרוזמן בשם המשיב בע"א 53385-07-26 והמערער בע"א 60054-09-26: עו"ד יונתן דייויס פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור וערעור משיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' ליבוביץ) בת"א 2332-07-15 מיום 21.6.2026, שבו התקבלה תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפיצויים). רקע ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערער בע"א 60054-09-26 (להלן: המערער), יליד 1993, נפגע בשתי תאונות דרכים: הראשונה, ביום 28.2.2013, בהיותו בן 20 בעת שירותו כחייל סדיר בצה"ל; והשנייה, ביום 23.3.2016, בהיותו בן 23. בבית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין חבותה של המערערת בע"א 53385-07-26, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס), לפי חוק הפיצויים בהיותה מבטחת הרכב שבו נהג המערער בעת התאונות. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בגובה הפיצויים שלהם המערער זכאי. 2. בית משפט קמא מינה חמישה מומחים רפואיים מטעמו, בתחומים הבאים: אורתופדיה; נוירולוגיה; פסיכיאטריה; כאב; וראומטולוגיה. המומחים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה קבעו בחווֹת דעתם כי לא נותרו למערער נכויות צמיתות בתחומים אלה, הצדדים לא חלקו על כך ובית משפט קמא אימץ את חווֹת הדעת. המומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין התאונה השנייה נוכח הפרעת הסתגלות. המומחית בתחום הכאב קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין התאונה השנייה. המומחה בתחום הראומטולוגיה קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין פיברומיאלגיה (10% יוחסו לתאונה הראשונה ו-10% נוספים יוחסו לתאונה השנייה); וכן, במענה לשאלת הבהרה, הבהיר כי הנכות בתחום הכאב חופפת במלואה לנכות בתחום הראומטולוגיה. בית משפט קמא דחה את טענות המערער שלפיהן יש לקבוע לו נכויות גבוהות יותר בתחום הפסיכיאטריה ובתחום הראומטולוגיה, וכן את טענותיו כי הנכויות בתחומים אלה מצטברות זו לזו. נוכח האמור, נקבעה למערער הנכות הרפואית הבאה: נכות בשיעור של 10% בתחום הראומטולוגיה בגין התאונה הראשונה ונכות משוקללת בשיעור של 19% בתחום הפסיכיאטריה ובתחום הראומטולוגיה בגין התאונה השנייה. 3. בית משפט קמא קבע כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית של המערער שכן מעצם טיבן וטבען, מדובר בנכויות אשר מגבילות את כושרו הכללי של המערער. לצד זאת, עלתה השאלה כיצד הנכויות משפיעות על כושר השתכרותו של המערער. המערער טען כי הפגיעה בכושר השתכרותו גבוהה משמעותית מנכותו הרפואית ויש להעמידה על 50%; ואילו הפניקס טענה כי היא נמוכה מנכותו הרפואית וכי המערער לא עמד בנטל להקטין את נזקו. בית משפט קמא סקר את קורותיו של המערער בשוק העבודה ואת טענות הצדדים בהרחבה, וקבע כי יש להעמיד את הפגיעה בכושר השתכרותו של המערער בשיעור זהה לנכותו הרפואית – 28%. אשר לבסיס השכר שלפיו יחושב ראש הנזק של אובדן השתכרות, נקבע כי בהתאם להלכה, כאשר מדובר בצעירים בראשית דרכם המקצועית, נקודת המוצא היא כי יש להעמיד את בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק, קרי, 13,804 ש"ח. 4. בית משפט קמא ציין כי לא נטען ואף לא הוכח שנגרמו למערער הפסדי שכר בתקופה שבין שחרורו מהצבא ובין התאונה השנייה. משכך, הפסדי השתכרות לעבר נבחנו ממועד התאונה השנייה ועד למועד מתן פסק הדין, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, ובסך הכל – 565,500 ש"ח (במעוגל). בגין גריעה מכושר השתכרות לעתיד נפסקו למערער סך של 993,385 ש"ח (במעוגל). עוד נקבעו למערער פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי פנסיה – 194,861 ש"ח; כאב וסבל – 72,526 ש"ח (במעוגל); עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 215,900 ש"ח (במעוגל); ניידות – 50,000 ש"ח; הוצאות רפואיות ושימוש בקנאביס – 545,350 ש"ח (במעוגל). בסך הכל, נזקו של המערער הועמד על 2,637,522 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.4% והוצאות המשפט שבהן נשא המערער. טענות הצדדים 5. הפניקס לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגישה ערעור. הפניקס טוענת, בעיקרו של דבר, כי בחינת פסק הדין "ממעוף הציפור" מגלה כי בית משפט קמא שגה כשפסק למערער למעלה מ-3 מיליון ש"ח פיצויים בגין נכות בשיעור 28% בלבד. הפניקס תולה את עיקר טענותיה על הסכום הגבוה שנפסק למערער בגין שימוש בקנאביס – בהקשר זה, נטען כי הוכח מעבר לכל ספק שהמערער צרך קנאביס עוד הרבה לפני שאושר לו השימוש בו; וכי הוריי המערער שילמו את הוצאות הקנאביס כמיטיבי נזק גוף ולפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), הזכות לתבוע את המזיק בגין ראש נזק זה עוברת אליהם. עוד הוטעם כי המקרה של המערער משקף תופעה רחבה יותר של "תובעים, במיוחד צעירים, שמנצלים תאונות, אפילו קלות ביותר, כדי לקבל קנאביס בצורה 'לגיטימית'". עוד טוענת הפניקס כי המערער לא הקטין את נזקו בראש הנזק של הוצאות רפואיות בכך שפנה לרפואה פרטית חלף רפואה ציבורית ולכן שגה בית משפט קמא כשפסק לו מחצית מהוצאותיו הרפואיות, כאשר לשיטתה, לא היה מקום לפסוק למערער פיצויים בראש נזק זה כלל. הפניקס מוסיפה כי המערער הסתיר פרטים מהותיים מבית משפט קמא, כמו זהותו של סבו, רופא בהכשרתו, אשר טיפל בעצמו במערער במהלך שירותו הצבאי ולאחר מכן, ובזכות קשריו המערער טופל אך ורק ברפואה פרטית; וכי המערער בחר שלא להעיד עדים "אובייקטיבים" רלוונטיים שיעידו על תפקודו. הפניקס סבורה כי נוכח כל האמור לעיל, לא היה מקום לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של המערער זהה לשיעור נכותו הרפואית. אשר לאופן חישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים, נטען, בין היתר, כי לא היה מקום לחשב את הפסד השכר לעבר לפי השכר הממוצע במשק כיום ולהוסיף על כך גם הצמדה וריבית; כי לא היה מקום לפסוק למערער פיצויים בראשי הנזק של ניידות ועזרה לזולת משהם לא הוכחו על ידי המערער כדבעי; וכי שיעור שכר טרחת עורך-דין שפסק בית משפט קמא גבוה מזה הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל"ז-1977 (להלן: כללי לשכת עורכי הדין). 6. לצד הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. בהחלטתי מיום 19.7.2026 נקבע כי בהינתן הסך של 800,000 ש"ח ששולם זה מכבר למערער על ידי הפניקס כפי שצוין בבקשה לעיכוב ביצוע, ניתן צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להחלטה אחרת. 7. בתשובת המערער לערעור הפניקס נטען כי דין הערעור להידחות. בעיקרם של דברים, נטען כי כלל הטענות שהועלו בערעור הפניקס נטענו זה מכבר בבית משפט קמא ונדחו על ידו; וכי קביעות בית משפט קמא מבוססות על חווֹת דעת המומחים מטעמו, קביעות שבעניינן ערכאת הערעור תמעט להתערב, והפניקס אף לא ביקשה לחקור את המומחים. נטען כי ערעור הפניקס רצוף טענות בלתי מבוססות, ובין היתר: בניגוד לטענת הפניקס, רובו ככולו של הטיפול שקיבל המערער נעשה במסגרת ציבורית (במרפאות צבאיות, מרפאות חוץ של בתי חולים ציבוריים ובקופת החולים); וכן בניגוד לטענת הפניקס, המערער אובחן כסובל מפיברומיאלגיה לא על ידי סבו, והוא גם לא היה זה שנתן לו רישיון שימוש בקנאביס. עוד נטען כי הפניקס מנסה להשחיר פניו של המערער ולצייר את המצב כאילו הוא מנסה "לבנות תיק", ואולם בית משפט קמא דחה טענות אלה וקבע כי עדות המערער ביחס לכאבים מהם הוא סובל מהימנה. אשר לטעות הנטענת בשכר הטרחה שנפסק, המערער טוען כי אכן מדובר בשיעור החורג מהשיעור הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין, ואולם אין בכללים אלו כדי להגביל את סמכות בית המשפט לחייב את הפניקס בתשלום הגבוה מסכומים אלה, ויש בכך משום הבעת מורת רוח על התנהלות הפניקס שכמוה כפסיקת הוצאות משפט. עוד נטען כי הפניקס צרפה לערעורה מסמכים שלא עמדו בפני בית משפט קמא, בניגוד לתקנות 134(ב) ו-144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); וכי הפניקס התנהלה ועודנה מתנהלת בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. 8. גם המערער לא הסכין עם פסק הדין של בית משפט קמא והגיש ערעור מטעמו. טענתו העיקרית של המערער כי בית משפט קמא שגה בקביעת נכותו הרפואית ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו. בהקשר זה נטען כי בהתאם לעדות המומחית בתחום הכאב, הנכות שנקבעה למערער בגין הכאב שלו היא מצטברת לנכותו בגין הפיברומיאלגיה; כי המומחים התבססו כל אחד על סעיפי נכות שונים המעידים על נכות תפקודית מצטברת; וכי בית משפט קמא שגה בבחירת הסעיף המתאים לנכות המערער מתוך התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות). משכך, לשיטת המערער שיעור נכותו הרפואית המשוקללת עומד על 49.6% ויש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 50% לפחות באופן שישקף את ההשפעה הניכרת של תסמונת הפיברומיאלגיה על כושר השתכרותו ועל אורח חייו. בנוגע לראש הנזק של הוצאות רפואיות, המערער מלין על כך שבית משפט קמא הגביל את הפיצוי באופן שרירותי לעשר שנים בלבד; וטוען כי נפסק לו פיצוי בחֶסֶר בגין הוצאות רפואיות לעבר באופן שאינו משקף אפילו מחצית מהסכום שהוציא בפועל, וכך גם ביחס לפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות ניידות. כמו כן, המערער משיג על קביעת בית משפט קמא כי לא עמד בחובת הקטנת הנזק שכן הטיפולים הרפואיים שביצע במסגרת פרטית הומלצו לו על ידי רופאיו וחלקם אינם ניתנים ברפואה הציבורית. לבסוף, נטען כי יש לפסוק לחובת הפניקס הוצאת משפט בגין התנהלותה בחוסר תום לב. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בערעור הפניקס ובתשובה לו, וכן בערעור המערער, החלטנו לדון בערעורים על יסוד החומר הכתוב שלפנינו, בהתאם לתקנות 138(א)(1) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי. אקדים ואומר כי דין הערעורים להידחות משלא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא. 10. אדרש תחילה לטענות המערער ביחס לשיעור נכותו הרפואית, ובהתאם, לקביעת הגריעה מכושר השתכרותו. בית משפט קמא העמיד את שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 28%, וכך גם את הגריעה מכושר השתכרותו. כבר בפתח הדברים יאמר כי קביעות אלה מבוססות על חווֹת דעת המומחים מטעם בית המשפט, וכן על מהימנות עדותם של המערער והוריו, והלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 4066/24 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' פלונית, פסקה 12 ‏(‏12.2.2026‏)‏). 11. עיקר טענות המערער כי נכותו הרפואית נקבעה בהתבסס על סעיפים לתוספת לתקנות שאינם משקפים כראוי את מצבו הרפואי. ברם, בית משפט קמא לא מצא כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מחווֹת דעת המומחים שהוצגו בפניו, מה עוד, שהמערער בחר שלא לחקור אותם בחקירה נגדית. גם מבלי לזקוף לחובת המערער את העובדה שהמומחים לא נחקרו, וכפי שהבהיר בית משפט קמא, משלא הועמדה חוות דעת רפואית אחרת שניתן להתבסס עליה, אין מקום לסטות מהן. אף לא למותר לציין כי בכדי להיכנס בגדרי סעיף 34(ב)(4) לתוספת לתקנות נדרש "צורך בטיפול תרופתי קבוע", ואולם כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, "אין בפני נתונים ברורים בקשר למינון שמומלץ שימוש בקנאביס בעתיד ואף לא אמירה ברורה שלפיה יזדקק לטיפול זה במשך כל ימי חייו" (פסקה 69 לפסק הדין). משאלה הם פני הדברים, ממילא איני סבור כי עלה בידי המערער להוכיח את תחולת סעיף זה במלואה. 12. גם ביחס לטענות המערער בעניין הצטברות נכויותיו בתחום הראומטולוגיה והכאב, לא מצאתי להתערב בקביעות בית משפט קמא. אמנם, בחקירתה הנגדית המומחית בתחום הכאב העידה כי הנכות שקבעה בתחום זה מצטברת לתאונה הראשונה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.4.2022, בעמ' 5, שורות 8-6). ואולם, המומחה בתחום הראומטולוגיה התבקש על ידי בית משפט קמא להבהיר האם קיימת חפיפה בין הנכויות, וזאת בין היתר, נוכח קביעתה של המומחית בתחום הכאב. במענה מיום 24.2.2025 הבהיר המומחה בתחום הראומטולוגיה כך: "קיימת חפיפה מלאה בין הנכות הנובעת מפיברומיאלגיה, לנכות שנקבעה על ידי מומחית הכאב. אני חשבתי שיש לחלק את הקשר הסיבתי בין שתי התאונות בחלקים שוים לעומת מומחית הכאב שייחסה את כל הנכות לתאונה השנייה. עדיין הנכות כפי שנמצאה בבדיקתי חופפת במלואה לנכות הנובעת מתסמונת הכאב". משכך, איני סבור כי יש ממש בטענות המערער כי המומחה בתחום הראומטולוגיה לא ראה את חוות הדעת של המומחית בתחום הכאב ולא קרא את עדותה, וברי כי הבהרתו מתייחסת לחוות דעתה של המומחית בתחום הכאב. בית משפט קמא מצא לבכר את חוות דעתו של המומחה בתחום הראומטולוגיה ואין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית לאמץ חוות דעת מומחה או לבכר חוות דעת של מומחה אחד על פני אחר (ע"א 16452-11-24 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 ‏(‏7.7.2025‏)‏; ע"א 7952/08 חכם נ' קופת חולים כללית, פסקה 9 (‏24.2.2010‏)). 13. ככלל, אין הכרח לזהות בין הנכות הרפואית ובין הגריעה מכושר ההשתכרות, וכפי שכבר עמדתי על כך בעבר, בכל הנוגע לתסמונת הפיברומיאלגיה ייתכנו מקרים שבהם הגריעה מהשתכרות תעלה על שיעור הנכות הרפואית (ע"א 4248/19 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 ‏(‏18.8.2020‏)‏). ואולם, במקרה דנן בית משפט קמא התרשם מן העדויות והראיות שהוצגו בפניו כי יש להעמיד את הגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור זהה לנכות הרפואית. בית המשפט עמד על כך שעדות המערער והוריו נתמכו בחווֹת הדעת של המומחים מטעם בית המשפט, שמהן עלה כי המערער סובל מכאבים מפושטים ותופעות לוואי נוספות של תסמונת הפיברומיאלגיה, כגון הפרעות שינה ומעי רגיז, וכי ברי שלמצבו הרפואי יש השלכה של ממש על יכולתו להשתלב בשוק העבודה. מנגד, נקבע כי לא הונחה תשתית מספקת על מנת לקבוע כי המגבלות שנגרמו למערער עקב הפגיעה בתאונות פגעו בכושר השתכרותו במידה הנטענת על ידו. הקביעה לגבי שיעור הגריעה מהשתכרות היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהניזוק (ע"א 53362-11-25 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 11 ‏(‏20.7.2026‏)‏; ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן, פסקה 4 ‏(27.1.2014‏)‏), ולא מצאתי מקום להתערב בה. 14. ועתה לשומת הנזק. הן המערער הן הפניקס העלו טענות מכאן ומכאן ביחס לפיצויים שנפסקו לטובת המערער. ככלל, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בפיצויים שפסקה הערכאה הדיונית בראשי הנזק השונים, אלא במקרים שבהם נפלה טעות חריגה בהערכת הנזק, תוך בחינת סכום הפיצויים הכולל שנפסק "ממעוף הציפור" (ע"א 53362-11-25 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 ‏(‏20.7.2026‏)‏‏; ע"א 4066/24 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' פלונית, פסקה 22 ‏(‏12.2.2026‏)‏). גם אם ניתן היה לפסוק בראש נזק כזה או אחר יותר או פחות, הרי שבסופו של יום, הסכומים "מתקזזים" זה בזה ולא מצאתי כל טעות חריגה בהערכת הנזק המצדיקה את התערבותנו. 15. אשר לראש הנזק של הוצאות רפואיות, ובכלל זה השימוש בקנאביס, טוענת הפניקס כי המערער לא עמד בנטל הקטנת הנזק ולכן לא היה מקום לפסוק הוצאות בראש נזק זה כלל; ומן העבר האחר, טוען המערער כי לא היה מקום להגביל את ראש הנזק לעשר שנים באופן שרירותי. אומר בתמציתיות כי אין לקבל את טענות הצדדים מזה ומזה. טענות אלה נשמעו בפני בית משפט קמא, שעמד על מגוון הטיפולים שקיבל המערער, אשר הציג קבלות ואסמכתאות על טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים ורכישת קנאביס רפואי ברישיון בסכום כולל של כ-280,000 ש"ח. נקבע כי הוכח שהמערער נזקק לטיפולים הרפואיים שקיבל וכי השימוש בקנאביס מקל עליו. מנגד, נקבע כי המערער לא הניח תשתית מספקת לכך שלא ניתן היה לקבל לפחות חלק מהטיפולים ברפואה הציבורית חלף רפואה פרטית, ואף לא ניתנה אמירה ברורה באשר למינון ומשך השימוש המומלץ בקנאביס. לא מצאתי להתערב בקביעות בית משפט קמא אשר דן בטענות הצדדים ואיזן כהלכה בין גובה ההוצאות הרפואיות שהוכח בפניו ובין נטל הקטנת הנזק שמוטל על המערער. בהמשך לכך, אף לא ברורה כעת טענת הפניקס כי המערער הסתיר מבית משפט קמא את זהות סבו, רופא בהכשרתו, שכן בית משפט קמא נדרש באופן ישיר לכך והתרשם כי הסב לא הצליח לאבחן את המחלה ממנה סובל המערער וכי לא הוכחה השפעת הכשרתו של הסב על הטיפול שקיבל המערער (פסקה 73 לפסק הדין). כך גם יש לדחות את טענות הפניקס באשר לתחולת חוק הטבת נזקי גוף, נוכח קביעת בית משפט זה כי "כאשר מיטיב מעניק לניזוק טובת הנאה, שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על-ידו את שווי ההטבה" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 ‏(6.1.2015‏)‏, גם שם הורי הניזוקה שילמו בגין הוצאותיה הרפואיות ונקבע כי הניזוקה יכולה לתבוע ראש נזק זה מהמזיק). 16. לצד האמור לעיל, נראה כי הפניקס צודקת בטענתה כי נפלה טעות בקביעת שכר טרחת עורך-דין. בית משפט קמא קבע כי לסכום הפיצוי יש להוסיף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.4%, שכר טרחה מקובל בתביעות נזיקין רגילות, בעוד שבתביעות לפי חוק הפיצויים, סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין קובע כי שכר הטרחה המקסימלי יעמוד על 13% בצירוף מע"מ. ענייננו בטעות ברורה על פני הפסק ולכן מצאתי כי יש מקום לקבל את ערעור הפניקס אך באשר לגובה שכר הטרחה, כך שזה יעמוד על 15.34% מסכום הפיצויים. 17. סופו של דבר, שדין הערעורים להידחות למעט תיקון שכר הטרחה כאמור בפסקה 16. משכך, ממילא מתייתרת בקשת הפניקס לעיכוב ביצוע פסק הדין והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.7.2026 – מבוטל. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ג' חשוון תשפ"ז (14 אוקטובר 2026). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת