פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 48481-09-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט עופר גרוסקופף
העותרים:
1. ששון עוזר
2. פסח זקס
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. המוסד לביטוח לאומי
3. מדינת ישראל משרד האוצר
4. כנסת ישראל – ועדת העבודה והרווחה
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד טל לביא; עו"ד אילן כץ
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
העתירה שלפנינו עניינה בקשת העותרים כי נורה לבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) (ממלא מקום הנשיא א' איטח, השופטים ס' דוידוב-מוטולה ו-ר' פוליאק ונציגי הציבור ו' אדוארדס ו-מ' אברהמי) מיום 9.6.2026 (עת"צ 39198-05-25; עת"צ 44062-09-25; עת"צ 44896-09-25; עת"צ 45341-09-25), שבו נדחו ערעורים על ארבעה פסקי דין של בית הדין האזורי לעבודה (להלן: בית הדין האזורי) (ת"צ 17008-09-23; ת"צ 28107-09-23; ת"צ 22044-10-23; ת"צ 11309-11-23), בהם ביקשו העותרים לעדכן את קצבאות הניידות (להלן: הקצבה) אותן הם מקבלים על פי הסכם ניידות שנחתם בין המוסד לביטוח לאומי לבין מדינת ישראל (להלן: הסכם הניידות).
1. העותרים הם בעלי מוגבלות בניידות אשר הגישו ארבע בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שעניינן עדכון הקצבה המשולמת להם על פי השינויים שחלו במחיר הדלק; על פי הצמדה לשכר הממוצע במשק; בהתאם לשינויים במחיר פרמיות ביטוח הרכב; ולפי הצמדה לשער הדולר (להלן: בקשות האישור). הבקשות התבססו על פרטים 7, 9(1) ו-11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק). כל אחת מבקשות האישור נידונה בנפרד לפני בית הדין האזורי, אשר דחה אותן בקבעו כי בניגוד לטענת העותרים, עילות התביעה אינן באות בגדרי אף אחד מן הפרטים המפורטים בתוספת השנייה לחוק. בפרט, ביחס לפרט 7, שעניינו תביעה בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, נקבע כי העותרים לא הוכיחו הפליה של חברי הקבוצה. ביחס לפרט 9(1) שעניינו בעילת תביעה לפי פרקים מסוימים לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, נקבע כי חוק זה אינו עוסק בתשלום גמלאות. לבסוף ביחס לפרט 11, שעניינו בתביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, נקבע כי בקשות האישור אינן עוסקות בהשבת סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, אלא במנגנון לעדכון קצבה. לצד האמור דחה בית הדין האזורי גם את טענות העותרים לגופן. בין היתר נקבע כי לא הוכחה ראשית ראיה לצורך קבלת בקשת האישור, שכן העותרים לא הציגו נתונים רלוונטיים ולא הוכיחו כי חלה טעות בחישוב קצבת הניידות בהתאם לטענותיהם. לא נחה דעת העותרים והם הגישו ארבעה ערעורים על פסק הדין לבית הדין הארצי, אשר נידונו במאוחד.
2. בפסק דינו מיום 9.6.2026 דחה בית הדין הארצי את הערעורים משמצא כי בניגוד לטענת העותרים, בצדק קבע בית הדין האזורי כי בקשות האישור אינן עונות על דרישות הפרטים המנויים בתוספת השנייה לחוק. העותרים לא התמודדו עם קביעות אלה ולא הציגו בערעוריהם מקורות משפטיים המראים כי נפל פגם בפסיקת בית הדין האזורי. לפיכך, קבע בית הדין הארצי שהבקשות אינן עומדות בדרישות סעיף 3(א) לחוק והערעורים נדחו. מכאן העתירה שלפנינו.
3. העותרים טוענים כי בניגוד לקביעת בית הדין הארצי, התובענה הייצוגית נכללת תחת הפרטים האמורים בתוספת השנייה. ביחס לפרטים 7 ו-9(1) נטען כי החלטת בית הדין הארצי מתעלמת מן התכלית הרחבה של החוק, וכי פרשנות מצמצמת של עילות התביעה כפי שנקטו בה בתי הדין ביחס לפרטים אלו תותיר את האוכלוסייה הרלוונטית ללא כל מנגנון אכיפה. כמו כן, ניתן ללמוד על קיומה של הפליה בין הזכאים לקצבאות מנתוני המוסד לביטוח לאומי. ביחס לפרט 11, נטען בעיקר שהסכם הניידות מטיל חיובים כספיים ישירים על הזכאים כתנאי למימושו, אשר עדכון הקצבה אמור לממנם. על כן בהיעדר עדכון מתאים נוצרת הלכה למעשה גביית יתר מכיסם של הזכאים המהווה "תשלום חובה" כאמור בחוק. עוד טענו העותרים כי ככל שהפרטים שצוינו בבקשות האישור אינם המסלול המדויק להגשת תביעתם, היה על בתי הדין לעבודה להורות על תיקון בקשות האישור חלף דחייתן.
לצד האמור, לעותרים שלל טענות נוספות המצדיקות לטענתם את ביטולו של פסק הדין. בין השאר כי בתי הדין לעבודה שגו ביחס לנטל הראיות שהשיתו על העותרים מבלי להתחשב בפערי המידע בין העותרים למשיבים; כי לא היה מקום לאחד את ההליכים בבית הדין הארצי; וכי סכום ההוצאות שחויבו בו לוקה בחוסר מידתיות קיצוני ומתעלם מכך שמדובר בעותרים בעלי מוגבלות קשה.
4. דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת בית הדין הארצי. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי, וההתערבות בהחלטותיו תיעשה במקרים חריגים בלבד בהם נפלה טעות מהותית בסוגייה עקרונית וכאשר ההתערבות דרושה לשם עשיית צדק (בג"ץ 47234-04-26 קרילוב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (24.5.2026); בג"ץ 1818/23 דן נ' ביטוח לאומי, פסקה 4 (4.5.2023)). גם בשים לב לכך שעניינה של העתירה בין היתר בסוגיות הנוגעות לתחום התובענות הייצוגיות שלגביו כלל "אי-ההתערבות" חל במידה פחותה (וראו: בג"ץ 22918-09-26 גדז' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (22.9.2026); בג"ץ 35485-03-26 מנדלוביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (23.4.2026)), המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים המצדיקים התערבות. העותרים מנסים לשוות נופך עקרוני לעתירה, בין היתר, בטענה כי היא עוסקת באופן בו רשות ציבורית מיישמת ומחשבת זכויות כספיות של ציבור רחב של אנשים. אולם למעשה הטענה המרכזית של העותרים נוגעת ליישום של האמור בפרטים המנויים בתוספת השנייה לחוק ביחס לבקשות האישור שהגישו, לצד שאלות בדבר אופן חישוב הקצבה המגיעה להם על פי הסכם הניידות. הכרעת בתי הדין הארצי והאזורי בשאלות אלו נטועה כולה ביישום הדין והעותרים לא הצביעו על טעות מהותית בסוגיה עקרונית שנפלה בעניינם או שהצדק מחייב לתקנה.
העתירה נדחית.
ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"ז (25 אוקטובר 2026).
יצחק עמית
נשיא
דוד מינץ
שופט
עופר גרוסקופף
שופט