פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 47100-10-26
לפני:
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופט יחיאל כשר
העותרים:
1. ח"כ מנסור עבאס
2. הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ)
נגד
המשיבים:
1. היועצת המשפטית לממשלה
2. השר לביטחון לאומי
3. משטרת ישראל
4. הרשות לאכיפה במקרקעין
5. רשות מקרקעי ישראל
6. ממלא מקום מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד ויסאם גנאים
בשם המשיבים:
עו"ד רועי שויקה
פסק-דין
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים, הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) והעומד בראשה חה"כ מנסור עבאס, להגביל את הפעלת סמכויות האכיפה הנתונות למשיבים 5-2 בענייני תכנון ובנייה ופינוי מקרקעי ציבור, בתקופת הבחירות לכנסת ה-26 ועד לכינון הממשלה החדשה – כך שאכיפה תתבצע רק במקרים חריגים, דחופים וחיוניים, שאינם מעוררים חשש לשימוש פוליטי.
במוקד העתירה טענתם של העותרים כי המשיב 2, השר לביטחון לאומי חה"כ איתמר בן גביר (להלן: השר), המתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, עושה שימוש בסמכויות האכיפה הנתונות לו בתחום התכנון והבנייה, ובפרט בהריסת בתיהם של אזרחים ערבים – ככלי לקידום מסע הבחירות שלו. לטענתם, בשבועות האחרונים שלפני הבחירות התעצמו פעולות האכיפה המבוצעות על-ידי המשיבה 4 (להלן: הרשות הארצית לאכיפה) עליה מופקד השר, ביישובי החברה הערבית ובכפרים הבלתי מוכרים – מבלי שקיימת דחיפות המצדיקה את נקיטתן דווקא בעת הזו. זאת, כאשר השר נוכח בפעולות ההריסה, ומפרסם סרטוני תעמולה שבהם הוא מתפאר בהן. בין היתר, נטען כי התנהלות זו עולה כדי שימוש אסור בנכסי ציבור לתעמולת בחירות, בניגוד לסעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 (להלן: חוק דרכי תעמולה); כי היא נגועה בניגוד עניינים ושיקולים פוליטיים זרים ומביאה לאכיפה בלתי שוויונית; כי היא נוגדת את הצורך בריסון ואיפוק הנדרשים בתקופת בחירות; וכי היא פוגעת ביכולתם של אזרחים ערבים שבתיהם נהרסו, לממש את זכותם להצביע בבחירות לכנסת.
עוד טוענים העותרים כי לקראת הבחירות הקרבות הגבירה גם המשיבה 5 (להלן: רמ"י) את השימוש בסמכויותיה לפינוי מקרקעי ציבור ביישובים ערביים, בתיאום עם משטרת ישראל הכפופה לשר. בהקשר זה נטען כי במסגרת מספר הליכי הוצאה לפועל ביקשה רמ"י לקבוע מועדים לפינוי מקרקעין ולהריסת בתי מגורים ביישובים ערביים החל מיום 27.10.2026, הוא יום הבחירות; באופן המעלה חשש כי יבוצעו פעולות הריסה נרחבות ביום הבחירות עצמו, תוך פגיעה ביכולתם של אזרחים ערבים לצאת להצביע באותו יום.
על יסוד טענות אלה, מבקשים העותרים כי נורה למשיבה 1, היועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת), לקבוע בהנחיה מחייבת, מדיניות להפעלת "סמכויות האכיפה בדיני התכנון והבנייה ופינוי מקרקעי ציבור שתחת סמכותה של [רמ"י] בתקופת הבחירות לכנסת ה-26 – מיום מתן הצו ועד לכינון הממשלה החדשה". לפי המדיניות המבוקשת, הריסת מבנים ופינוי מקרקעין בתקופה זו יותנו באישורה של היועצת שיינתן מראש, בהחלטה מנומקת בכתב, ורק במקרים של סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם או אינטרס ציבורי חיוני שאינו סובל דיחוי; וכאשר לא מתעורר חשש לשימוש פוליטי בסמכויות האכיפה. עוד מבוקש בעתירה, בעיקרו של דבר, כי היועצת תנחה את השר להימנע מכל מעורבות בהחלטות על ביצוע הריסות או פינוי מקרקעי ציבור בתקופת הבחירות; וכי רמ"י תימנע מביצוע צווי פינוי למקרקעי ציבור בתקופה זו, ובפרט ביום הבחירות עצמו, למעט במקרים של סכנה ממשית ומיידית לחיי אדם. לבסוף התבקש צו ביניים להקפאת הליכי האכיפה עד להכרעה בעתירה, וקביעת דיון דחוף.
המשיבים טוענים מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. על הסף – מחמת היות העתירה כללית וכוללנית, הכורכת סעדים רבים ושונים ונטולת בסיס עובדתי לתמיכה בנטען בה. ולגופה – שעה שלא קמה כל עילה להתערבות במדיניות רשויות האכיפה. המשיבים הבהירו בראשית תגובתם, כי בהיות יום הבחירות לכנסת יום שבתון, הן רמ"י והן הרשות הארצית לאכיפה לא מתעתדות לבצע פעולות אכיפה כלשהן ביום זה. עוד הובהר כי לא חל כל שינוי במדיניות האכיפה במקרקעין בתקופת בחירות, והאכיפה מבוצעת על פי מדיניות סדורה ובהתאם לסדרי העדיפויות. לבסוף הובהר, כי מדיניות האכיפה של הרשות הארצית לאכיפה נקבעת על-ידי היועצת בהתאם להוראות הדין, ללא מעורבות השר בביצועה, בוודאי לא בתקופת בחירות; וכן כי חודד הצורך, בקרב רשויות האכיפה, לוודא כי לא נעשה שימוש בנכסי המדינה על-ידי נבחר ציבור או מתמודד בבחירות בקשר עם תעמולת בחירות, וכי פעולות האכיפה יבוצעו ללא התלוות גורמים פוליטיים. להשלמת התמונה יצוין, כי לתגובת המשיבים צורפה עמדת השר הסבור כי הנחייתה האחרונה של היועצת לרשויות האכיפה נעדרת סמכות.
לאחר עיון, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות, מטעמי סף ולגופה.
ראשית, באשר לסעד הנוגע להימנעות מביצוע פעולות אכיפה ביום הבחירות –משהובהר על-ידי המשיבים כי רמ"י והרשות הארצית לאכיפה לא יבצעו פעולות אכיפה באותו יום – סעד זה התייתר.
מעבר לכך: דין העתירה להידחות על הסף מחמת כוללניות הסעד העיקרי המבוקש בה. רצונם של העותרים הוא בקביעת מדיניות גורפת, אשר תסדיר את הפעלתן של סמכויות אכיפה שונות, הנתונות בידי גורמים שונים, ביחס לקשת רחבה של מקרים הנבדלים זה מזה בנסיבותיהם ובמאפייניהם, ולפרק זמן שמשכו אינו ידוע – "עד לכינון הממשלה החדשה" (ראו: בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411 (1994); בג"ץ 47195-11-24 רוז נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 9 (24.11.2024); בג"ץ 5936/23 וסרלאוף נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 6 (30.5.2024)). העתירה כורכת תחת כנפיה הריסת מבנים במזרח ירושלים, הריסת מבנים ביישובים לא מוכרים בנגב, פינוי מקרקעי ציבור מכוח צווים שיפוטיים במקומות שונים ברחבי הארץ, ועוד. הסעד המבוקש בעתירה חולש אף מעבר למקרים המפורטים בה – אשר כאמור נבדלים זה מזה – ואף אין הוא מוגבל ליישובים ערביים שבהם מתמקדות טענות העותרים; אלא מתייחס, על-פי נוסחו, ל"כל הריסה של מבנה" או "פינוי מקרקעין". מדובר אפוא בסעד כוללני, גורף ורחב היקף – שאין מקום להיעתר לו.
העתירה לוקה גם בהיעדר תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענה העומדת ביסודה, שלפיה קיימת "תופעה המתעצמת לאחרונה" של שימוש גובר בסמכויות אכיפה בתקופת בחירות ממניעים פוליטיים (ראו, למשל: בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631-630 (1994)). אכן, לעתירה צורפו התבטאויות של השר ונתונים מסוימים על היקף ההריסות; ואולם לא הונחה תשתית המלמדת כי חל לאחרונה שינוי במדיניות האכיפה, לא כל שכן כזו שהושפעה משיקולי בחירות. אף לא ניתן ללמוד מן הנתונים החלקיים שהובאו בעתירה על "עלייה דרמטית" בהריסות, כמו גם על קיומה של אכיפה בררנית כנטען. שעה שנטען כי מדובר במדיניות כה חריגה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, מצופה היה כי תונח תשתית עובדתית ממשית לתמיכה בטענה – ולא כך הוא. בנסיבות אלה, ובשים לב גם להצהרתם של המשיבים ולפיה אין כל שינוי במדיניות האכיפה, הרי שאין בסיס למתן הסעד שהתבקש בעתירה (בג"ץ 2932/22 המועצה המקומית עוספיא נ' שרת הפנים, פסקה 5 (30.8.2022)).
דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת שיהוי ואי-מיצוי הליכים כנדרש. לבד מן היועצת, לא פנו העותרים למי מן המשיבים בפניית מיצוי הליכים. העותרים פנו ליועצת לראשונה רק ביום 9.10.2026, על-אף שהכנסת התפזרה כבר ביום 17.7.2026. כידוע, בהליכים הנוגעים לבחירות, גם עיכוב של ימים עשוי לעלות כדי שיהוי; כשבענייננו חלפו למעלה מחודשיים וחצי (בג"ץ 372/21 אני ואתה מפלגת העם הישראלית נ' ריבלין, פסקה 4 (20.1.2021)). יתרה מכך, פניית העותרים ליועצת התמקדה בבקשה "להקפאת הריסות בתים והוצאת צווים מינהליים" לפי דיני התכנון והבנייה בלבד. לא זו אף זו, העתירה הוגשה כשבוע בלבד לאחר אותה פנייה ראשונה וחלקית, מבלי שניתנה ליועצת שהות מספקת להשיב לה; וכל זאת – כעשרה ימים לפני הבחירות. אשר ליתר הסעדים המבוקשים, שעניינם מניעת השר מעיסוק בנושא והגבלת סמכויותיה של רמ"י – אלה לא התבקשו אף בפנייה ליועצת, וממילא לא הועלו לפני איש קודם להגשת העתירה, בניגוד לחובה המוטלת על העותרים למצות הליכים (בג"ץ 7624/23 רופאים לזכויות אדם – ישראל נ' צבא הגנה לישראל, פסקה 6 (21.10.2023)). עותר המבקש לחולל שינוי יסודי בסדרי האכיפה בתקופת בחירות, נדרש להקדים ולפנות לרשויות המוסמכות מבעוד מועד – באופן שיאפשר להן לבחון את הדברים ולקיים עבודת מטה סדורה (ראו, למשל: בג"ץ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 71, 83 (1997)). משלא נעשה הדבר בענייננו, אין מקום להיזקק לעתירה.
אף לגופם של דברים, יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בקביעת מדיניות אכיפה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 80811-11-25 תנועת רגבים (ע"ר) נ' שר הביטחון, פסקה 5 (13.5.2026)). כפי שנפסק, "התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי, ולא על בית-המשפט [...] תפקידו של בית-המשפט בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע בעבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק" (בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 112, 125 (2000); בג"ץ 7839/19 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקאות 22-21 (19.10.2020)). דברים אלה יפים הם בעתירות המופנות במישרין נגד גופי האכיפה; ויפים הם גם בעתירות כבענייננו, המופנות כלפי היועצת בבקשה כי תורה על מדיניות אכיפה זו או אחרת (השוו: בג"ץ 58589-06-26 בחרנו בחיים! משפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 5 (5.10.2026)).
יצוין כי מעבר לקושי בעצם הבקשה להתערב במדיניות האכיפה, במקרה שלפנינו קיים קושי נוסף הנעוץ בטיבה של ההתערבות המבוקשת. עיון בעתירה מלמד כי העותרים מבקשים סעד חריג, הפוך מזה המבוקש בדרך-כלל: כך, בעוד שעתירות המלינות על מדיניות אכיפה כללית (להבדיל מפעולות אכיפה קונקרטיות, כגון צווי הריסה שהוצאו ביחס למבנים מסוימים) מכוונות על-פי רוב לאכיפת הדין; בענייננו מבקשים העותרים להשהות את אכיפת הדין, וכלשונם – "להאט ולהקפיא ככל הניתן" את ביצוע צווי ההריסה והפינוי. ואולם, יש להבחין בין שיקול הדעת הנתון לרשויות בקביעת מדיניות אכיפה וסדרי עדיפויות בהפעלתה; לבין מתן הוראה גורפת לאי-אכיפה, הלכה למעשה, בלא בחינה פרטנית של הנסיבות המצדיקות זאת. אף הבקשה כי בית משפט זה יורה על "האטה" באכיפת הדין מעוררת קושי, במסר הבעייתי שהיא עלולה לשדר ביחס לחשיבות השמירה על שלטון החוק.
לבסוף אעיר, כי טענות בדבר פעולה קונקרטית של המשיבים 6-2 שנעשתה, לשיטת העותרים, שלא כדין – ניתן להעלות בערוצים המתאימים. כך למשל, טענות בדבר שימוש בנכסי ציבור בקשר עם תעמולת בחירות בניגוד לסעיף 2א לחוק דרכי תעמולה, ניתן להביא לפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-26; וכפי שהעותרים מציינים בעצמם בעתירה – הדבר כבר נעשה בעניינו של השר (וראו את החלטת יו"ר ועדת הבחירות רק מן הימים האחרונים בתב"כ 233/26 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' בן גביר (21.10.2026)).
העתירה נדחית אפוא, ועמה הבקשה למתן צו ביניים. אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"ז (25 אוקטובר 2026).
יעל וילנר
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
יחיאל כשר
שופט