דרור חטר ישי נ. רשות מקרקעי ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 44249-04-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן המערער: דרור חטר-ישי נגד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 15.1.2026, בעע"מ 13166-04-26, שניתן על-ידי השופט ק' ורדי בשם המערער: בעצמו; עו"ד אהוד חטר-ישי פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 15.1.2026, בעת"מ 62392-11-25 (השופט ק' ורדי), שבגדרו נמחקה על הסף עתירת המערער. במוקד ההליך ניצבת חלקת מקרקעין, אשר שוכנת בשטח המועצה המקומית אָזוֹר (להלן: החלקה). אביו של המערער השתתף בחכירת החלקה בשנת 1959, והמערער ירש את זכויותיו. ביום 13.8.2024, פרסמה הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור את תוכנית תמ"ל 1112, אשר קודמה ביוזמת המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י). תוכנית זו מייעדת שטח, הכולל בתחומו גם את החלקה, להקמת יחידות דיור ופארק ציבורי. במסגרת התוכנית, סוּוגה החלקה כבעלת "ייעוד חקלאי". לצורך מימוש התוכנית, פנתה רמ"י למערער כדי שיפנה את הקרקע בהסכמה, אולם המגעים בין הצדדים לא נשאו פרי. משכך, ביום 8.7.2025, הוציאה רמ"י נגד המערער "צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור", מכוח סעיף 29ה לחוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014 (להלן: הצו ו-החוק בהתאמה). ביום 23.11.2025, עתר המערער לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעתירה, העלה המערער טענות רבות כלפי הליך הוצאת הצו, שעיקרן בכך שהחלקה שלו אינה נופלת בגדרי "קרקע להשבה", על-פי סעיף 29א לחוק. על יסוד זה טען המערער, כי יש לבטל את הצו, ובד בבד לבטל גם כל החלטה אחרת של רמ"י שנגזרת מהגדרת זכויות החכירה של המערער כ"זכויות בנות-השבה". להשלמת התמונה אציין, כי עתירה מינהלית נוספת שהגיש המערער – אשר כּוּונה נגד תוכנית תמ"ל 1112 עצמה – נדחתה (עת"מ 36897-10-24), וערעור שהוגש לגביה תלוי ועומד. ביום 15.1.2026, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העתירה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית. בפסק הדין נקבע כי הסמכות העניינית לדון בעתירת המערער לביטול הצו, ובטענתו כי אין מדובר ב"קרקע להשבה", נתונה לבית משפט השלום. זאת, בהתאם להוראת סעיף 29ח(א) לחוק; זו לשונו: "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו לסילוק יד ולפינוי קרקע להשבה לפי סעיף 29ה, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאת הקרקע להשבה שהצו חל עליה, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע להשבה; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי טענות נוספות שהעלה המערער כלפי התנהלות רמ"י שמורות לו, והן תוכלנה להתברר אף הן בבית משפט השלום, בהיותן טפלות או נגררות לסעד העיקרי של ביטול הצו. המערער לא השלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו. בערעורו, חוזר המערער, בעיקרו של דבר, על טענתו הקודמת, שלפיה החלקה אינה "קרקע להשבה" כהגדרתה בחוק. אשר לסוגיית הסמכות העניינית, טוען המערער כי "העתירה אינה מצויה בסמכותו של בית משפט השלום שכן סעיף 29 לחוק [...] מקנה לו סמכות לגבי צו סילוק יד בקרקע להשבה", בעוד שהחלקה "איננה (ולא יכולה להיות) קרקע להשבה". בהמשך לכך, טוען המערער, כי "סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לעניין של הוצאת [הצו] והתנאים שנקבעו לכך, דהיינו שאלות טכניות ולא שאלה מהותית אם זו בכלל קרקע להשבה". עתירת המערער, כך נטען, לא כּוּונה כלפי הצו עצמו, אלא כלפי "קביעה מוקדמת", שלפיה החלקה חוסה תחת ההגדרה של "קרקע להשבה", שהיא שאִפשרה את הוצאת הצו מלכתחילה. משכך, טוען המערער בתוקף כי בית המשפט לעניינים מינהליים הוא האכסניה המתאימה לבירור טענתו המקדמית ביחס לסיווג החלקה. בהקשר זה מדגיש המערער כי לצד ביטול הצו, התבקש בעתירה גם סעד נוסף: "ביטול כל החלטה של רמ"י אשר נגזרת מהגדרת זכויות החכירה של [המערער] [...] כזכויות בנות-השבה". לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הערעור – להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה. כך אציע לחברותַי כי נעשה, מכוח סמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן בהתאם לתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות). ראשית ועיקר – הסמכות העניינית. כנזכר לעיל, סעיף 29ח(א) לחוק קובע, כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו לסילוק יד ולפינוי קרקע להשבה לפי סעיף 29ה, רשאי לפנות לבית משפט השלום [...] כדי להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע להשבה; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". מוכן אני להניח לטובת המערער, כי לוּ היה תוקף בעתירתו החלטה מקדמית, שעניינה סיווג הקרקע בלבד, בטרם יצא צו לגביה, יתכן שאכן היה מקום לבררה בבית המשפט לעניינים מינהליים. אולם, ברי כי אין זה המצב בעניין דנן. המערער עתר רק לאחר שהצו בא לעולם, והסעד הראשון והמרכזי שנכלל בעתירתו היה ביטול הצו. במצב זה, מתחייב כי כלל המחלוקות הנוגעות לצו ולמקרקעין תתבררנה במרוכז בערכאה אחת – בית משפט השלום. קביעה אחרת תוביל לניתוב הליכים רבים, שלידתם בהוצאת צו לפי סעיף 29ה, לבית המשפט לעניינים מינהליים – בניגוד ללשון החוק ולכוונת המחוקק, שביקש לרכז בבית משפט השלום את הסמכות העניינית בהליכים אלו (ראו: רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 10 (23.11.2009)). דומני כי אף הגיונם של הדברים – בצִדם. פיצול מלאכותי בין תקיפת הסיווג שניתן לקרקע, לבין תקיפת הצו המתבסס על סיווג זה – וכל זאת לאחר שכבר יצא הצו – יקשה על הבירור המשפטי והעובדתי הנדרש, עלול להוביל להכרעות סותרות, ויחטא לתכלית המרכזית שממלאים כללים הנוגעים לסמכות העניינית: "ייעול ההליך המשפטי, מניעת סרבול ומעבר בין ערכאות והפחתת העומס על המערכת השיפוטית" (בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, פסקה 18 (4.12.2016); ראו גם: רע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו, פסקה 25 (15.8.2023) (להלן: עניין זילברברג)). נוסף על שיקולים אלה, ברי כי פרשנות המנתבת תובענות לפתחו של בית משפט השלום, חלף בית המשפט המחוזי, ראויה לבכורה ברוב המקרים, מטעמים של יעילות מערכתית. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בשנים האחרונות, לנוכח העלייה ברמת המומחיות והכשירות של השופטים המכהנים בערכאה זו (ראו: רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד, פסקאות 16-14 (7.5.2020); עניין זילברברג, פסקה 25). המערער אמנם מנסה להיתלות בכך שבעתירה התבקש גם סעד כללי – "ביטול כל החלטה של רמ"י אשר נגזרת מהגדרת זכויות החכירה של [המערער] [...] כזכויות בנות-השבה". דא עקא, שהמערער נמנע מלהצביע על החלטה קונקרטית אחרת שמחמתה נגרם לו נזק בשל הגדרת זכויותיו כ"בנות-השבה", זולת הוצאת הצו עצמה. בנוסף לכך, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, טענות נלוות אחרות שהעלה המערער לגבי התנהלותה של רמ"י, קשורות כולן בנפקות הצו ובחוקיותו – ומכאן, שבית משפט השלום יוכל לדון בהן, ככל שיזדקק לכך, מכוח סמכותו הנגררת, המעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לבסוף אעיר, למעלה מן הצורך, ועל מנת להפיס את דעתו של המערער, כי אף אם היתה מתקבלת טענתו לפיה נתונה הסמכות העניינית לדון בעתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים, ספק אם היה בכך כדי לסייע בידו. זאת, שכן גם במקרה זה דומני כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את העתירה מבלי לדון בה לגופה – מחמת שיהוי. על-פי האמור בעתירה, למערער נודע על הסיווג של רמ"י את החלקה כ"קרקע להשבה" עוד ביום 4.11.2024, כשנשלחה לו "הצעה לגבי קרקע להשבה", שנועדה להביאו להתפנות מרצון. אף אם אתעלם מכך, הרי שלכל המאוחר למד המערער על סיווג החלקה יחד עם הצו שיצא לגביה ביום 8.7.2025. ברם, עתירה מינהלית התוקפת את החלטת הסיווג הוגשה רק ביום 23.11.2025. הסבר מספק לשיהוי זה – לא מצאתי (ראו: תקנות 3(ב) ו-3(ג) לתקנות; וכן, מִני רבים: עע"מ 50139-12-24 אלעוברה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 7 (5.5.2025); עע"מ 7208/19 המרכז החדש בע"מ נ' עיריית רמת השרון, פסקאות 20-19 (1.11.2021); והשוו לסעיף 29ח(א) לחוק, הקובע כי פניה לבית משפט שלום אפשר שתיעשה "עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו"). הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"ו (29 יוני 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת