עע"מ 50139-12-24 — אמל אלעוברה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עע"מ 50139-12-24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: אמל אלעוברה נגד המשיבה: מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק הדין של בית המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבתי משפט לעניינים מינהליים, מיום 18.11.2024, בעת"מ 45030-08-24, שניתן על-ידי השופט א' ביתן בשם המערערת: עו"ד טלאל אלעוברה בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר; עו"ד מיה ציפין פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 18.11.2024, בעת"מ 45030-08-24 (השופט א' ביתן), שבו נדחתה על הסף עתירת המערערת. רקע רלבנטי בתמצית ביום 14.3.2010, הקצה מִנהל מקרקעי ישראל למערערת ולבעלה דאז את המקרקעין הידועים כמגרש 244 במתחם 4, גוש 100840, חלקה 12 ברהט (להלן: המגרש) לבניה עצמית. זאת, בכפוף לחתימה על הסכם פיתוח. ביום 23.8.2023, ביטלה רשות מקרקעי ישראל את הקצאת המגרש, בשל הפרת תנאי אישור העסקה. כשנה לאחר מכן, ביום 19.8.2024, הגישה המערערת עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין, שניתן כאמור ביום 18.11.2024, נדחתה העתירה על הסף. זאת, הן בשל אי-צירוף בעלה לשעבר של המערערת כמשיב, חרף היותו בעל עניין מהותי בבירור העתירה; הן מחמת שיהוי משמעותי שנפל בהגשתה. המערערת לא השלימה עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני, שלפיו לא תקודם עסקה הנוגעת למגרש מושא הערעור, ולא תבוצע הקצאה מחדש שלו, עד להכרעה בערעור. ביום 20.2.2025, בהעדר התנגדות מטעם המשיבה, התקבלה הבקשה (השופט ח' כבוב). דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ומשנתתי את דעתי לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. כך אציע אפוא לחברַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בהגשת העתירה נפל שיהוי ניכר, המצדיק את דחייתה על הסף. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת, כי ככל שלא נקבע בדין מועד להגשתה, "תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בענייננו, העתירה הוגשה בחלוף כ-שנה מהחלטת המשיבה. המערערת טוענת, אמנם, כי המשיבה לא הציגה כל אסמכתא לגבי המועד בו נמסרה לה ההחלטה או מועד ידיעתה על ההחלטה, ומשכך, לא הוכח כי נפל שיהוי בהגשת העתירה. ברם, אף לדברי המערערת, החלטת המשיבה נמסרה לבא כוחה "כעבור מספר חודשים", כך שחלפו מספר חודשים נוספים בין ידיעתה על ההחלטה, לבין הגשת העתירה; פרק זמן ארוך בהרבה מ-45 הימים הקבועים בתקנה 3(ב). זאת ועוד, בין ב"כ המערערת לבין המשיבה נוהלה תכתובת לאחר שהמשיבה התריעה על כוונתה לבטל את ההסכם. תכתובת זו נמשכה ממש עד לימים ספורים טרם ההחלטה על ביטול ההסכם ועולה ממנה, בבירור, כי בכוונת המשיבה לעשות כן בעתיד הקרוב ביותר. אין מדובר אפוא בהחלטה שנפלה על המערערת כ'רעם ביום בהיר'; ההחלטה היתה צפויה, הן מבחינת תוכנה, הן מבחינת מועד מתן ההחלטה. משאלה הם פני הדברים, קשה לקבל טענה בדבר מועד המצאתה של ההחלטה למערערת, כמו גם לגבי המועד בו נוצרה מודעות ממשית להחלטה, כטעם לשיהוי של כשנה תמימה. אמנם, אף אם העתירה הוגשה בשיהוי, רשאי בית המשפט "להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה [...] אם ראה הצדקה לכך" (תקנה 3(ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים). ואולם, בנסיבות אלה, על העותר הנטל להראות כי קיימת הצדקה לשיהוי (ראו: עע"מ 7208/19 המרכז החדש בע"מ נ' עיריית רמת השרון, פסקה 20 (1.11.2021); בג"ץ 2585/23 אקדמיית אלקאסמי נ' שר החינוך, פסקה 18 (11.7.2023)). המערערת ביקשה להסתמך בהקשר זה על פרק הזמן שבו פעלה, לדבריה, למיצוי הליכים מול המשיבה. ברם, אף אם הייתי מניח כי די בכך כדי להצדיק שיהוי כה ניכר בהגשת העתירה (והדברים אינם פשוטים כלל; ראו והשוו: בג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271, 273-272 (1979); עע"מ 5834/16 הושק נ' עיריית גבעת שמואל, פסקה 22 (15.8.2016)) – המערערת לא הוכיחה כי פעלה למיצוי הליכים כאמור. כך, לא צורפה לכתב הערעור כל אסמכתא שיש בה כדי לבסס, ולוּ באופן מינימלי, כי המערערת אכן פעלה למיצוי הליכים; גם בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, לא מצאתי יסוד לכך. משאלה הם פני הדברים, ברי כי הנטל להראות כי השיהוי בהגשת העתירה היה מוצדק – לא הורם. אף אין בנמצא טעם, כגון חשש לפגיעה חמורה בשלטון החוק (ראו למשל: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקאות 30-27 (28.12.2014)), המצדיק דיון בעתירה, חרף השיהוי. משאלו הם פני הדברים, ממילא אין עוד צורך לדון בשאלה אם היה באי-צירוף גרושה של המערערת כמשיב לעתירה, כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא התבקשה תשובה, אציע לחברַי כי לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ז' אייר תשפ"ה (05 מאי 2025). נעם סולברג משנה לנשיא עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט