פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 42102-01-25
לפני:
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופט חאלד כבוב
המערערים:
1. אסנת טבגר
2. ענת טבגר
3. אייל אביטל
4. אלישבע אביטל
5. יעקב אלחרר
6. רחל אלחרר
7. יהודה הרמן
8. עמעד מימון
9. אסתי מימון
10. שי שמורזיקס
11. מאיה אורית שמורזיקס
12. אהרן מלטר
13. בתיה מלטר
14. מתניה אהרונוביץ
15. נעמי אהרונוביץ
16. יוסף הלוי
17. שושנה הלוי
18. דוד פרידמן
19. רות פרידמן
נגד
המשיבים:
1. המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון - מועצת התכנון העליונה
2. ועדת המשנה להתיישבות במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון
3. ועדת המשנה להתנגדויות במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון
4. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שעל יד המועצה האזורית, מטה בנימין
5. ההסתדרות הציונית העולמית
6. ועד מקומי טלמון
7. נריה - אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לענינים מינהליים (כבוד השופטת ע' זינגר) בעת"מ 38032-06-23 מיום 26.11.2024
בשם המערערים:
עו"ד עמיר דרורי
בשם משיבות 3-1:
עו"ד שרון הואש-איגר; עו"ד הדס ערן
בשם משיבה 4:
עו"ד שרון אבני; עו"ד עינב בן שימול
בשם משיבה 5:
עו"ד אהוד עינבר
בשם משיבה 7:
עו"ד אבי סגל; עו"ד יעל סינמון
פסק-דין
השופט חאלד כבוב:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לענינים מינהליים (כבוד השופטת ע' זינגר) בעת"מ 38032-06-23 מיום 26.11.2024.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
על המדוכה – תוכנית מפורטת 235/7/1 טלמון (שכונה צפונית – הרחבה מערבית) (2023) (להלן: התוכנית). בפסק הדין מושא ענייננו, במסגרתו נדחתה עתירת המערערים – המתנגדים לתוכנית, עמד בית משפט קמא, בהרחבה, על מיהות הצדדים להליך; על טיבה ומטרתה של התוכנית; על הליכי אישורה שמתנהלים מזה כעשור; ובהקשר זה עמד הוא, בפירוט, על ההחלטות שניתנו בקשר עם התנגדויות שהוגשו על-ידי המערערים, במסגרת אישור התוכנית (ראו, עמודים 1–10 לפסק הדין). אשר על כן, אביא את עיקרי העובדות הצריכות לשם הכרעה.
מטרתה של התוכנית, שהוגשה בשנת 2017, לשנות את המצב התכנוני בטלמון לצורך הסדרה של בנייה קיימת, וכן לצורך הקמה של ההרחבה המערבית לשכונה הצפונית ביישוב, המוכרת בשם זית רענן. בשנת 2018 משיבה 2 החליטה על הפקדת התוכנית בתנאים, ובשנת 2019 פורסמה הודעה על אודות הפקדתה. בהמשך לכך, הוגשו התנגדויות לתוכנית. ביניהן התנגדויות המערערים, שמתגוררים, זה זמן רב וללא היתרים בשטח שלגביו אושרה התוכנית. יודגש, כי חלק מבתיהם של המערערים סומנו כמבנים להריסה במסגרת התוכנית, ולאחרונה אף הוצאו להם צווי הריסה וניתנה על כך הודעה בהדבקה על-גבי המבנים. עוד יצוין, כי משיבה 3 קיימה שני דיונים בהתנגדויות שהוגשו ובראשית חודש פברואר 2023 החליטה לדחות את מרביתן ולהמליץ למשיבה 2 לאשר את התוכנית בכפוף לתנאים. בסמוך לאחר מכן, משיבה 2 קיימה דיון באישור התוכנית, במהלכו נשמעו טענות חלק מהמתנגדים, לרבות המערערים; בתום הדיון הוחלט לאשר את התוכנית. באמצע חודש מאי 2023 פורסמה הודעה בעניין אישור התוכנית למתן תוקף; וכשבוע לאחר מכן פורסם בעיתונות דבר אישור התוכנית.
רק חודש לאחר מכן, הגישו המערערים את עתירתם לבית המשפט המחוזי. בגדרה, התבקש בית המשפט לבטל את התוכנית בשל שורה של טענות, לרבות ליקויים בהליך שיתוף הציבור; ליקויים בהפקדת התוכנית; 'התעלמות מזכותם' של המערערים לקבל סעד במסגרת התוכנית; והתעלמות משורה של טענות בדבר פגיעה בשוויון, חוסר מידתיות ושקילת שיקולים זרים; התעלמות מחוות דעת מומחים בתחומי האדריכלות והארכיאולוגיה ומהיעדרה של תוכנית אב כוללת.
לאחר שמיעת הצדדים והגשת השלמות טיעון נדחתה העתירה, במסגרת פסק הדין המפורט והמנומק היטב. זאת, בראש ובראשונה, משום שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר בנסיבות העניין. בהקשר זה הוטעם, כבר בפתח הדברים, כי התנגדויותיהם של המערערים נדחו ביום 07.02.2023 ושוב ביום 23.02.2023, וכי התוכנית פורסמה למתן תוקף בחודש מאי 2023, כחודש לפני הגשת העתירה. הודגש, כי "לא רק שלא ננקט הליך למנוע את פרסום דבר מתן התוקף לתכנית, אלא גם לאחר הגשת העתירה, לא התבקש בצידה צו ביניים אשר ימנע הוצאת היתרים מכוחה". בפסק הדין הוסבר, כי עיקר טענות המערערים, הנוגעות לזכויותיהם הנטענות בשטח מושא התוכנית, דינן להתברר בערכאות משפטיות ולא לפני רשויות התכנון והבנייה. טעם נוסף לדחיית העתירה היה נעוץ בכך שהמערערים לא שטחו את התשתית העובדתית באופן ראוי, הן בפני רשויות התכנון הן בפני בית המשפט. זאת, תוך שהודגש כי ממילא איש מהם לא קיבל היתר בניה לבינויים כדין. בהקשר זה צוין, כי "העובדות הנוגעות למגורי כל אחד ואחד מהעותרים במקום לא פורטו בעתירה, וייתכן שאי פרישת מידע זה, תוך מצג אחר באשר לזכותם בבתיהם, אף עולה לכדי חוסר ניקיון כפיים". בית משפט קמא הדגיש כי הטענות האחרות שהועלו בפניו אינן טענות מינהליות, אלא טענות במישור "נכונות החלטת רשות התכנון", וככאלה הן לא באות בגדרי הביקורת השיפוטית על רשויות המינהל, שכן בית המשפט לא מחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו שלו. בשולי הדברים הוער, כי דומה שרצונם בקו טיעון זה הוא הכשרה בדיעבד של הבינויים שהוקמו שלא כדין במסגרת התוכנית.
דעתם של המערערים לא נחה וביום 16.01.2025 הם הגישו ערעור על פסק הדין, לרבות רכיב ההוצאות; ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות ומתן סעד זמני עד להכרעה בערעור.
בערעור נטען כי יש לבטל את פסק הדין ולהורות על החזרת התוכנית למשיבות 1–2 לשם תיקונה. לטענת המערערים, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הם פעלו במהירות הראויה בעת הגשת ערריהם לאחר דחיית התנגדויותיהם, ואף הגישו את עתירתם בתוך 30 ימים מפרסום התוכנית לשם מתן תוקף. עוד נטען כי בית משפט קמא שגה עת קבע כי לא הוכח דבר קיומם של שיקולים זרים בהליכי התכנון; וכן בעת קביעת עובדות מהותיות. לצד זאת הוסיפו המערערים לטעון שורה של טענות פרוצדורליות ביחס להליכי התכנון שעניינן אי-שיתוף, אי-שמיעת התנגדויות היעדר התייחסות לטענות ארכיאולוגיות ועוד.
בבקשתם נטען כי סיכויי הערעור טובים, וכי אם היא תדחה ייגרם להם נזק בלתי הפיך – כתוצאה מהריסת בתיהם שלא הוסדרו במסגרת התוכנית, וכן מכך שיישום התוכנית יוביל לסילוקם של תושבים ותיקים כמותם, והחלפתם בתושבים חדשים.
הבקשה נדחתה בהחלטת השופטת י' וילנר מיום 05.02.2025, משיקולי מאזן הנוחות ומבלי להידרש לסיכויי הערעור. בעיקרו של דבר הוטעם בהחלטה כי:
"התוכנית שבמוקד הערעור פורסמה למתן תוקף עוד בשנת 2023, ומאז החל מימושה של התוכנית. חרף האמור, המבקשים לא הגישו בקשה מתאימה למתן סעד זמני בהליך בית המשפט המחוזי. משאלה הם פני הדברים, ברי הוא כי מאזן הנוחות לא נוטה לטובתם, ולמעשה, די בשיהוי הכבד שנפל בהגשת הבקשה לסעד זמני כדי לדחותה. המבקשים טוענים אמנם כי עתיד להיגרם להם נזק בלתי הפיך אם לא יינתן להם הסעד הזמני שהתבקש, ואולם, מעיון בבקשה עולה כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת הטענה כי נזק כאמור אכן יגרם למי מהמבקשים, באופן שמצדיק את דחייתה [...]. לכך יש להוסיף, כפי שגם צוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי דומה שבשלב זה כבר הוגשו לגורמי הרישוי הרלוונטיים בקשות למתן היתרי בנייה מכוח התוכנית, באופן שמתן הסעד הזמני שהתבקש עלול לפגוע בצדדי ג' שהסתמכו על אישורה [...]" (ההפניות הושמטו – ח' כ').
במהלך חודש יוני 2025 הוגשו ארבע תשובות לערעור: מטעם משיבות 1–3; משיבה 4; משיבה 5; ומשיבה 7 (להלן ביחד: המשיבות). המשיבות כולן טענו כי דין הערעור להידחות, תוך שהן סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הודגש, כי מדובר בערעור סרק שיש לדחותו על הסף או לגופו בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בנדון דידן. עוד הודגש, כי המערערים בנו את בתיהם, אמנם לפני זמן רב, אך באופן בלתי חוקי, ללא היגיון תכנוני וללא תוכנית מפורטת ומאושרת שלוקחת בחשבון פרמטרים תכנוניים עתידיים, דוגמת הרחבת טלמון. כל המשיבות גם הצביעו על כך שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר ניקיון כפיים, והדגישו כי המערערים לא הציגו את מלוא המידע הרלוונטי בפני בית משפט קמא. גם טענות בדבר היות התוכנית מעשה עשוי, שאין מקום לתקוף אותו בשלב זה, הועלו. בהקשר זה הובהר, כי יש למנוע פגיעה באינטרס הציבורי של סופיות הליכי התכנון וכי המערערים לא צירפו צדדים רלוונטיים להליך שעלולים להיפגע מקבלתו.
יצוין, כי תחילה נקבע הערעור לשמיעה בחודש ינואר 2026, אך מועד זה נדחה בחודש אוקטובר 2025; בהמשך נקבע הערעור לשמיעה במהלך חודש נובמבר 2026, אך גם מועד זה נדחה בחודש מארס 2026; ועתה הערעור קבוע לדיון בחודש יולי 2027.
למעלה משנה חלפה מעת החלטת השופטת וילנר וכשנה מאז הגשת התשובות לערעור, וביום 17.05.2026 הגישו המערערים "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע". במסגרתה נטען, כי ניתנה להם הודעת התראה לביצוע הריסה עצמית טרם הריסה של בתי מגוריהם ומבנים נוספים. כן צוין, כי ישיבת שימוע בנדון נקבעה ליום 17.06.2026. עוד התבקש להורות על עיכוב ביצוע עבודות עפר לפי היתר שניתן עד להכרעה בערעור. בתוך כך עמדו המערערים על טיב ערעורם ועל כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתם.
בשים לב לטענות הקונקרטיות בדבר הריסת בתי המגורים, התבקשו תשובות. המשיבות כולן התנגדו לבקשה וטענו כי דינה להידחות, תוך הדגשת סיכויי הערעור הנמוכים. בין היתר נטען, כי מדובר בבקשה ממוחזרת שלא מחדשת דבר על זאת שנדחתה בהחלטת השופטת וילנר; כי ההחלטה הנ"ל לא ניתנה בחלל ריק, אלא מתוך ידיעה כי התוכנית תקודם; כי אין למערערים זכות בקרקע, עליה הם בנו והתיישבו ללא היתר וזכו מן ההפקר. עוד צוין כי מאזן הנוחות כלל לא נוטה לטובתם, שכן היעתרות לבקשתם תוביל לפגיעה משמעותית בציבור רחב שאמור להנות ממימוש התוכנית (לרבות צדדים שלישיים שכלל לא צורפו להליך).
למען הסדר הטוב יצוין, כי מהשלמות טיעון שהוגשו ביחס לישיבת השימוע, שנועדה לאפשר למי מהמערערים הרלוונטיים להשמיע טענותיהם בנדון, עולה כי אף לא אחד מהם או מבאי-כוחם התייצב לשימוע או יצר קשר לתיאום מועד חליפי. בהתייחס לכך השיבו המערערים, באופן כוללני למדי, כי מטעמיהם השונים – המועד לא התאים ליומנם או ליומני באי-כוחם.
דיון והכרעה
לאחר עיון במכלול כתבי בי-הדין שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על יסוד הכתובים, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות או תקסד"א החדשות); שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים).
אכן, הדרך המקובלת להכרעה בערעור אזרחי או מינהלי היא שמיעת טיעון בעל-פה במעמד הצדדים, ואילו הכרעה על יסוד הכתובים בלבד היא דרך חדשה יחסית שעוגנה בתקסד"א החדשות. ואולם, דרך זאת לא באה לעולם כדי להיוותר כאות מתה עלי תקנות. שימוש מושכל בה, מגלם את התכליות שביסוד התקנות, ובהן קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, וחיסכון במשאב השיפוטי – משאב ציבורי מוגבל מעצם טיבו, שיש לחלקו באופן ראוי בין כלל בעלי הדין הנזקקים לו (תקנות 1 ו-5 לתקנות; והשוו לאמור בע"א 45313-03-25 י. שומרוני - חב' להשקעות ובניה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 14 (28.08.2025)). אך לאחרונה הוסבר פסיקת בית משפט זה כי:
"[...] אין בהכרעה בערעור, ללא קיום דיון בעל פה, משום פגיעה בזכותו הדיונית של המערער. תקנה 138(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, קובעת מספר חלופות לטיפול בערעור על ידי ערכאת הערעור. אכן, אחת החלופות הינה "להורות על קיום דיון בעל פה נוסף על החומר בכתב לפניו" (תקנה 138(א)(6)), אלא שלצד חלופה זו הסמיך מחוקק המשנה את ערכאת הערעור גם "לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה, אם סבר שאין לערעור סיכוי להתקבל" (תקנה 138(א)(1)), וכן "להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניו" (תקנה 138(א)(5)). התקנות דלעיל חלות על הערעור דנן בהתאם לתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 [...] על כן, בהתאם לדין, אין למערער זכות מוקנית לקיום דיון בעל פה, ובית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מינהליים, רשאי לדחות את הערעור ללא קיום דיון בעל פה ואף בלא צורך בתשובה" (עע"מ 63935-05-26 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 6 (08.07.2026)).
ארבעה שיקולים, השלובים זה בזה, מובילים לכלל מסקנה כי בענייננו נכון לעשות כן, וזאת הגם, שכאמור לעיל, כבר נקבע מועד לדיון בפני הרכב. אעמוד עליהם כסדרם.
השיקול הראשון נעוץ בחולשת הערעור, נתון חשוב ורלוונטי אילו ההכרעה הייתה נותרת בדלת אמות הבקשה השנייה לסעד זמני. הערעור שלפנינו ניצב בפני משוכה גבוהה, בת כמה וכמה שלבים: ממצאי השיהוי וחוסר ניקיון הכפיים שקבע בית משפט קמא; אמת המידה המצומצמת להתערבות שיפוטית בהחלטותיהן של רשויות התכנון; ופסק דין מפורט ומנומק היטב, שניתן לאחר שמיעת הצדדים והשלמות טיעון.
השיקול השני עניינו טיבן של המחלוקות. בנסיבות העניין, אין עוד לפנינו מחלוקות הטעונות בירור, כי אם הכרעה בלבד. התשתית העובדתית פרושה במלואה; הצדדים מיצו את טיעוניהם בכתובים – בבקשה הראשונה והתשובות לה; בהודעת הערעור, והתשובות שהוגשו; בקשה הנוספת, התשובות לה ובהשלמות הטיעון. זכות הטיעון והגישה לערכאות קוימה, אפוא, במלואה, אף אם בכתב.
השיקול השלישי, והוא כבד המשקל שבהם, עניינו מאזן הנוחות המורכב שמזמן ענייננו. מן האמור לעיל עולה כי ההליך ניצב בפני צומת שממנו יוצאים שני נתיבים, וכל נתיב שבו נבחר ללכת יביא עמו פגיעה אחרת. בנתיב האחד – עיכוב התוכנית, לרבות עיכוב הריסתם של בתי המגורים וסלילת הדרך עד לשמיעת הערעור, הקבוע לדיון בעוד כשנה. מסלול זה מגלם פגיעה נמשכת בציבור הרחב, הזכאי לכך שתוכנית תקפה, שהליכי אישורה נמשכו כעשור, תצא מן הכוח אל הפועל; ובצדה פגיעה בצדדים שלישיים שהסתמכו על אישורה. בנתיב השני – דחיית הבקשה והותרת המצב על כנו. נתיב שמשמעו כי בתי המערערים ייהרסו בטרם יישמע ערעורם, באופן שייתר את מרביתו וירוקן אותו מתוכן מהותי. חוסר המוצא שבו שרוי ההליך מלמד, כי רק הכרעה מהירה בערעור גופו – להבדיל מהכרעה נוספת בבקשת ביניים – תחלץ אותו מן הצומת האמור.
השיקול הרביעי, הקשור בטבורו לקודמו, עניינו היעילות הדיונית. הערעור קבוע לשמיעה בחודש יולי 2027, לאחר שמועדו נדחה פעמיים; יומנו של בית משפט זה, העמוס לעייפה, אינו מאפשר את הקדמת שמיעתו בעתיד הנראה לעין, שעה שהליכים רבים, חלקם דחופים מאוד, תלויים ועומדים זה זמן ממושך וממתינים אף הם להתברר.
הנה כי כן, בחישוב הכולל, ארבעת השיקולים כולם מוליכים למסקנה אחת, והיא כי הכרעה בערעור עתה, על יסוד הכתובים, אינה רק אפשרית – היא נכונה וראויה. יש בה כדי להיטיב עם המערערים, שעניינם יוכרע לאלתר תחת המתנה ממושכת; עם המשיבות והציבור הרחב, שהוודאות התכנונית תושב אליהם במהרה; ועם כלל ציבור המתדיינים, שזמנו השיפוטי של בית משפט זה יוקדש להליכים הטעונים בירור של ממש.
ועתה לגוף הדברים.
בדין קבע בית משפט קמא כי העתירה לקתה בשיהוי שהצדיק את דחייתה. כידוע, שיהוי בהגשת עתירה מקים בפני העותר מכשול דיוני אשר עלול להוביל לדחיית עתירתו על הסף. עוד מקובל עמנו כי את השיהוי יש לבחון על-פי שלושה היבטים – השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בשלטון החוק (עע"מ 1198/24 עזבון המנוח פואד נאסר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה "מחוז צפון", פסקה 9 (12.03.2024) (להלן: עניין נאסר)). כך בכלל, ובתחום התכנון והבנייה נודע לדברים משנה תוקף. סד הזמנים הקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים – 45 ימים – קצר בכוונת מכוון; וישנה השתהות, שאף קצרה ממנו, שעלולה להבשיל לכדי שיהוי אובייקטיבי כבד ולהעמיד את העותרים אל מול מעשה עשוי (עניין נאסר, פסקאות 9 ו-11; בג"ץ 3034/24 בני דרור מושב שיתופי להתיישבות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 15 (19.08.2024) (להלן: עניין בני דרור); כן ראו: עע"מ 29220-01-26 שרבף נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 (19.05.2026)).
ומן הכלל אל הפרט: כאמור, התנגדויות המערערים נדחו עוד ביום 07.02.2023, ושוב ביום 23.02.2023; חרף זאת, הם לא החישו צעדיהם ולא נקטו בהליך מהיר, כתגובה לפרסום התוכנית למתן תוקף – שהתרחש רק בחודש מאי 2023. אף משהוגשה העתירה – באמצע חודש יוני – לא נתבקש בצידה צו ביניים שימנע את קידומה והוצאת היתרים. פשיטא כי במצב דברים זה הסתמכות הגורמים השונים על התוכנית, שפורסמה למתן תוקף, הלכה והעמיקה. בנסיבות אלו, אין בטענת המערערים, כי עתירתם הוגשה בתוך 30 ימים ממועד הפרסום, כדי להושיעם. עיקרו של השיהוי בענייננו נעוץ בהיבטו האובייקטיבי – בהסתמכות שנוצרה ובקידומה של התוכנית הלכה למעשה – היבט שהמערערים אך העצימו בהתנהלותם לאורך ההליך כולו, כפי שכבר נקבע בהחלטת השופטת וילנר. אשר למידת הפגיעה בשלטון החוק – לא מצאתי כי זו מטה את הכף אל עבר בירור הטענות חרף השיהוי; נהפוך הוא: שעה שעסקינן בבינוי שהוקם ללא היתרים, שלטון החוק ניצב דווקא לצידן של המשיבות.
זאת ועוד, בדין נקבע כי בהתנהלות המערערים דבק גם רבב של חוסר ניקיון כפיים. הלכה עמנו כי הפונה לערכאות מינהליות חייב להקפיד הקפדה יתרה על דיוקן של העובדות הנטענות; וכי מי שמסתיר עובדות רלוונטיות לעתירתו – אינו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד (עע"מ 6956/21 קריית התורה קריית גת נ' הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור, פסקה 16 והאסמכתאות שם (04.01.2022)).
בנדון דידן, בית משפט קמא קבע, כי המערערים לא שטחו כדבעי את התשתית העובדתית הנוגעת למגוריו של כל אחד ואחת מהם במקום, תוך הצגת מצג אחר באשר לזכותם בקרקע – התנהלות שעולה, כלשונו הזהירה, "לכדי חוסר ניקיון כפיים". קביעה זו מעוגנת היטב בחומר שהיה לפניו, ולא מצאתי עילה להתערב בה. כן אעיר כי התנהלות המערערים בכל הנוגע למועד השימוע שנקבע להם, מחזקת אף היא את העננה האופפת את התנהלותם בהליך.
כמו כן, בצדק נקבע כי טענות המערערים ממילא אינן מגלות עילה להתערבות שיפוטית. הלכה מושרשת היא, כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטותיהן, וכי בית המשפט איננו "מתכנן על" הממיר את שיקול הדעת של מוסד התכנון בשיקול דעתו-שלו; התערבות בהחלטות אלו תיעשה במקרים שבהם נפל בהחלטה פגם בהתאם לכללי המשפט המינהלי (עניין בני דרור, פסקה 16). הסדרתה של בנייה קיימת ובתוך כך סימונם של מבנים להריסה, התוויית גבולותיה של ההרחבה היישובית והאיזון בין צורכי טלמון לבין עניינם של המתגוררים בשטח (שלא כדין) ואף ביחס לממצאים ארכיאולוגיים וכד' – שאלות תכנוניות מובהקות הן, שההכרעה בהן מסורה לרשויות התכנון, על מומחיותן.
בית משפט קמא היטיב להבחין בין טענות מינהליות, שמקומן בגדרי הביקורת השיפוטית, לבין טענות המכוונות אל "נכונות החלטת רשות התכנון". וקבע, בהתאם לפסיקה הנהוגה עמנו, כי אל אלו האחרונות משתייכות מרבית טענות המערערים, שתכליתן, בסופו של יום, הכשרה בדיעבד של בינויים שהוקמו שלא כדין. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי המערערים לא עמדו בנטל הכבד לבסס דבר קיומם של שיקולים זרים. כפי שכבר נפסק:
"כידוע, נהנית הרשות המנהלית בפעולתה מחזקת תקינות, והמבקש לסתור אותה נדרש להביא ראיות שיעוררו ספק מהותי בתקינות פעולתה, או אז יעבור הנטל אל הרשות להראות כי לא נפל פגם במעשיה. לצורך כך, נפסק כי אין די בטענה סתמית המייחסת לרשות כוונות שלא הוכחו, ויש לבסס את הטענה על תשתית ראייתית הולמת (עע"מ 6131/17 מוניות שמשון בע"מ נ' רכבת ישראל, פסקה 52 (08.02.2018)).
בשולי הדברים, והגם שדומה כי הדבר נבלע בהכרעתי הכללית, אבהיר למען הסר כל ספק כי גם ברכיב ההוצאות, כשלעצמו, לא קמה עילה להתערבותנו. לא זו בלבד שבגדרי הערעור לא בוססו טענות בנדון, הלכה היא כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהתנהלות בעלי הדין ומהיקף ההליך. כך או כך, ההוצאות שנפסקו בענייננו אינן חורגות מ'מתחם הסבירות' בשים לב להיקפו של ההליך. שיעור ההוצאות בענייננו מקבל אך משנה תוקף בשים לב לקביעות בדבר השיהוי ואי-ניקיון הכפיים.
אשר על כן אציע לחברי ולחברתי כי נדחה את הערעור על סמך הכתובים – בהתאם לסמכותנו האמורה, וממילא נדחה את הבקשה מיום 17.05.2026. עוד אציע כי בנסיבות העניין, לרבות היקף ההתדיינות עד כה, המערערים, שהם רבים, יישאו בהוצאות בסך כולל של 16,000 ש"ח שיחולקו באופן שווה בין המשיבות 1–3, משיבה 4, משיבה 5 ומשיבה 7 (היינו, 4,000 ש"ח לכל משיבה או קבוצת משיבות).
ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ו (29 יולי 2026).
אלכס שטיין
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
חאלד כבוב
שופט